פאוסט
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 |
ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. הסיבה שניתנה לכך היא חסרים עוד פרקים רבים משני חלקי היצירה - מתוארים רק הפרקים הראשונים. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
המחזה פאוסט, טרגדיה בשני חלקים מאת יוהן וולפגנג פון גתה, הוא יצירת הספרות המצוטטת ביותר בספרות הגרמנית והוא נחשב על פי רוב ליצירה הספרותית החשובה ביותר שנכתבה בשפה זו.
המחזה עוסק בסיפורו של דוקטור פאוסטוס שזכה לעיבודים רבים מאוד בספרות, במוזיקה ובתיאטרון בידי מחברים שונים, ומרחיב אותו לכדי משל על האנושות כולה.
כתיבתו של המחזה העסיקה את גתה במהלך רוב חייו, והוא עצמו כינה אותה "summa summarum", דהיינו "סיכום הסיכומים" של חייו. עובדה זו מוצאת את ביטוייה בסגנונות השונים, ולעתים אף הסותרים, של היצירה, וכן בהדגשים תוכניים שונים ומנוגדים של העלילה והדמויות.
מבחינת זרמו הספרותי המחזה מתחמק משיוך ברור. יש בו אלמנטים של הזרם הקלאסי, של הסער והפרץ וכן של הרומנטיקה. באחדות מן התמונות ישנם גם מאפיינים של סטירה ושל מחזה-תעלומה.
לתמונות השונות במחזה קשר רופף יחסית זו לזו ולהתרחשות הכללית. מקובל לחלק את חלקו הראשון של המחזה ל"טרגדיית המלומד" ול"טרגדיית גרטכן", אך חלוקה זו איננה מוחלטת.
תוכן עניינים |
[עריכה] מבנה המחזה
בפתח המחזה שלושה קטעי מבוא, היוצרים מבנה מסגרת מסביב לגוף המחזה.
בהקדשה מתאר גתה את תהליך היצירה, בדגש על נקודת המבט האוטוביוגרפית.
אחרי ההקדשה מופיעה ההקדמה בתיאטרון, בה דנות שלוש דמויות: האמרגן, המשורר והבדחן בשאלת מהותו של התיאטרון. לאמרגן חשובות במיוחד ההכנסות הגבוהות, הבדחן מבקש לעצמו תהילה כשחקן, בעוד שלמשורר חשובה איכות המחזה.
כפי שנעשה לרוב בעת שהמחזה מועלה על הבמה, דעותיהן של הדמויות בהקדמה מזכירות את הדמויות במחזה עצמו: הבדחן מזכיר את מפיסטופלס, המשורר את פאוסט והאמרגן את וגנר.
[עריכה] פרולוג בשמים: ההתערבות
הפרולוג בשמים (שורות 353-243) עוסק לראשונה בעלילה הראשית של המחזה. בדומה להתערבות שבספר איוב המקראי מתערב מפיסטופלס עם אלוהים על נפשו של פאוסט. השקפת עולמו ניהיליסטית של השטן מודגמת כאן בניגוד לגישתו הפוזיטיביסטית והמחייבת של אלוהים.
אלוהים נחוש בדעתו להוביל את פאוסט, אשר משרת אותו "במחשך"[1],אל התובנה: "עינו חיש אפקח ולאור אוציאנו". הסכמתו לכך שמפיסטו יפתה את פאוסט, כל עוד זה בין החיים, נועדה רק להעמיד את פאוסט במבחן. אלוהים מכריז: "תועה אדם, כל עוד הוא שואף". הפרולוג רומז כי פאוסט יעמוד במבחן, ומכאן שההתערבות היא רק התערבות מדומה: "איש טוב, ביצר לבו העמום, ידע את השביל הנכון לפניו". מפיסטו מקבל רשות לפתות את פאוסט, כדי שזה יגיע אל האמת מתוך שגיאותיו.
[עריכה] חלק ראשון של הטרגדיה, טרגדיית המלומד
[עריכה] לילה (807-354): גבולות ההכרה, מחשבת ההתאבדות
מתוך מונולוג של הגיבור הראשי למדים הצופים כי המלומד יוהן פאוסט ניצב בפני מפנה בחייו: למרות ידיעותיו הרבות והשכלתו המקיפה הוא נותר מתוסכל מהכרתו את העולם. הוא מבקש להגיע אל משמעות הקיום, אל הדבר אשר "מחזיק את העולם מבפנים". מתוך ספקותיו וייאושו הוא מסיק כי "איננו יכולים לדעת דבר". שיטות המדע נדמות בעיניו בלתי מספיקות למטרה זו. הוא סבור כי הצליח למצוא את החוקים המאגיים של ההרמוניה הטבעית בספר של נוסטרדמוס. הוא מזמן את רוח-האדמה, אשר לועגת לו ומשיבה אותו לממדיו: "הינך דומה לרוח שאתה תופס, לא לי!".
ידידו תאב-הלימוד של פאוסט, וגנר, בא אל חדרו וזוכה מצד פאוסט להתעלמות ודחייה. וגנר מסמל את טיפוס המדען קר-המחשבה, הרציונליסט והפוזטיביסט, אשר מלקט את כל ידיעותיו מתוך ספרים. הוא יהיר ומייצג בכך את בורגנות משכילה ויומרנית. בניגוד אליו, פאוסט מבקש לחוש את הטבע מקרוב, ואת צעדיו מכוונים הכמיהה אחר ידע אלוהי, רגש ואינטואיציה.
לאחר שווגנר עוזבו לנפשו, מבקש פאוסט להתאבד בשתיית רעל, כצעד ייאוש של ניסיון אחרון להתעלות על מגבלותיו האנושיות. צלצולי הפעמונים של חג הפסחא מניאים אותו משליחת יד בנפשו, לא בשל משמעותם הנוצרית אלא בשל הזכרונות שהם מעוררים מימי הילדות המאושרים: "הזיכרון ורגשו הילדותי / מונעים ממני את הצעד האחרון".
[עריכה] לפני השער (1177-808)
בניגוד לבדידות של חדר העבודה שלו, יוצא פאוסט ביום המחרת בחברת וגנר אל הטבע האביבי שבחוץ, שבו מטיילים רבים להנאתם ולשם מפגש חברתי. באידיליה זו של הטיול בטבע חושף פאוסט בפני וגנר את צמאונו הרוחני והנפשי, את השסע הפנימי שלו: "שתי נשמות דרות, האח, בחזי....". כלב פודל משונה מתלווה אל פאוסט ווגנר ועוקב אחריהם.
[עריכה] חדר הלימוד (2337-1178): הברית עם השטן
פאוסט עוסק בתרגום הבשורה על פי יוחנן, ומתלבט קשות על אופן תרגום פתיחת הספר. לבסוף הוא מחליט לתרגם את הפתיח "בראשית היה הדבר[2]" לפסוק "בראשית היה המעשה". המעשה והעשייה הופכים מעתה למורי דרכו. הוא מוצא את הגשמתו העצמית בשירות לציבור (בתור מהנדס סכרים). בהשפעת לחשי הכישוף של פאוסט, הופך כלב הפודל בדרך של מטאמורפוזה למפיסטו בתחפושת של תלמיד נודד, המציג עצמו בפני פאוסט כ"חלק מאותו כוח / השואף תמיד לרע ויוצר תמיד את הטוב" ובתור "הרוח השוללת תמיד".
פאוסט מציע לשטן ברית, אך מפיסטו הכלוא בשל הנסיבות איננו רוצה עדיין לקבל את הצעתו. הוא מרדים את פאוסט, משתחרר מהשפעתו הקסומה, ואז שב אליו.
פאוסט מקלל את קיומו על פני האדמה, ואז מציע לו מפיסטו את הברית. פאוסט מבקש את "מעמקי התבונה", ומפיסטו אמור לעזור לו להגיע אליהם במהלך כל ימי חייו. מפיסטו מבטיח לו "מסע בעולם הקטן, אז בעולם הגדול" בתמורה לשירותיו של פאוסט בעולם הבא. בנוסף מתערב פאוסט, כי לא יעלה בידו של מפיסטו להביאו ל"רגע עליון" זה. פאוסט מקבל את ההצעה, ובהתאם למסורת הברית נחתמת בדם. (הערה: נקודה זו בטקסט היא מקור למחלוקות פרשנות שונות. יש המפרשים כי זוהי ברית, אחרים רואים בה התערבות).
התמונות הבאות במחזה מציגות את המסע בעולם "הקטן" ובעולם "הגדול". הן מאשרות את אשר היה ברור לפאוסט שהעריך יתר על המידה את כוחו: הוא איננו יכול להפסיד בהתערבות, מפני שלעולם לא יהיה שבע רצון ולפיכך אותו "רגע עליון" לא יגיע אף פעם. נדמה כי מפיסטו אינו יכול לקיים את הברית, שכן איננו רוצה למלא את מבוקשו של פאוסט אלא להסיח את דעתו ב"עולמו שלו". הוא אף פעם אינו מספק לפאוסט את אשר זה מבקש, אלא מנסה תמיד לטמטם את רוחו בהנאות שטחיות ולאחר מעשה גם לסבך אותו בחובות כבדים.
מפיסטו מעורר בעזרת קסמי-יין אימה בקרב סטודנטים שיכורים, שאמורים לבדר את פאוסט בתחנה הראשונה במסע-העולמות שלו (בתמונה "מרתף אאורבך"), אבל פאוסט רק משתעמם. ניסיון הפיתוי הראשון של מפיסטו נכשל, מפני שפאוסט מצפה ממנו לדברים אחרים.
[עריכה] חלק שני של הטרגדייה, טרגדיית גרטכן
[עריכה] מטבח המכשפה (2604-2338): פאוסט הופך צעיר
בתיווכו של מפיסטו הופך פאוסט לצעיר לאחר שתיית שיקוי במאורתה של מכשפה. הלנה היפה הניבטת בפניו מראי קסמים, הופכת אותו לחולה אהבה.
[עריכה] רחוב, ערב, טיול (2864-2605): גרטכן
לאחר שפאוסט מבחין במרגרטה (גרטכן) ברחוב בעיר קטנה, הוא דורש ממפסיטו להשיג לו אותה. מפיסטו נתקל בקשיים בשל תומה של גרטכן. הוא טומן קופסת תכשיטים בארונה של גרטכן, אשר מעוררת את סקרנותה; היא מביאה אותה אל אימה, וזו מוסרת אותה לכומר. השטן נאלץ עתה להטמין תכשיט חדש.
[עריכה] בית השכנה, רחוב (3072-2865)
גרטכן מראה לשכנת מרתה שוורדטליין את התכשיט החדש וזו מציעה לה להביא אותו אליה בחשאי. מפיסטו מודיע למרתה את הידיעה הכוזבת כי בעלה שנעלם מת. באמתלה שיש ביכולתו להביא לכך עד נוסף, הוא קובע להיפגש עם מרתה בחצר, ובפגישה אמורה גם גרטכן להשתתף.
בתמונה הבאה מסרב תחילה לפאוסט לשקר בעדותו. רק שכנועיו המיומנים של מפיסטו מביאים אותו להתאהב (או לחשוק) כל כך בגרטכן, עד שהוא מוכן לשקר רק על מנת לפגוש בה.
[עריכה] החצר ואחריה (3835-3073): שאלתה של גרטכן
בפגישה מחזר מפיסטו באירוניה אחר מרתה ודוחה בחוצפה את כל הצעותיה הרומנטיות הברורות. גרטכן מתוודה בפני פאוסט על אהבתה, אבל חשה בצורה אינסטיקטיבית כי למחזרה יש מניעים נסתרים.
גרטכן שואלת את פאוסט את שאלת-גרטכן הנודעת: "אמור נא, מה לך ולדת?" היא אמנם רוצה להביא את פאוסט לחדרה, אבל חוששת מפני אימה. פאוסט נותן לה בקבוקון ובו סם-שינה, שמתגלה למרבה הטרגדיה כרעל. בתמונות הבאות חשה גרטכן לראשונה כי היא בהיריון.
[עריכה] פאוסט אצל יוצרים אחרים
המלחין הצרפתי הקטור ברליוז הושפע מגתה, וכתב יצירה מוזיקלית בשם "יסורי פאוסט", והמלחינים שארל גונו, אריגו בויטו ופרוצ'ו בוזוני כתבו אופרות על נושא זה (בהתאמה: "פאוסט", "מפיסטופלה", "דוקטור פאוסט"). ייחוסים שונים לפאוסט מופיעים ביצירותיו של פראנץ ליסט, שכתב את "סימפונית פאוסט" ואת הסונטה לפסנתר המבוססת על עלילת המחזה. ביצירותיו של המלחין רוברט שומאן (לרבות האינטרמצו השני באופ. 4), ובחלקה השני של הסימפוניה השמינית סימפוניית האלף מאת המלחין גוסטב מאהלר שהלחין את הסצנה האחרונה של המחזה למקהלה ותזמורת בביצועם של כאלף משתתפים.
מאז נכתבו עשרות ספרים על פאוסט ויצירות עם וריאציות שונות על הדמות שלא נדלים מלנתח אותה לאורך ולרוחב. מכל אלה ראויה לציון יצירתו של הסופר הגרמני תומס מאן בשם "דוקטור פאוסטוס" (אף בנו, קלאוס מאן, כתב רומאן בנושא זה בשם "מפיסטו"), כמו גם יצירתו של הסופר הרוסי מיכאיל בולגקוב, "האמן ומרגריטה", בה הגיבור הראשי, האמן, הוא במידה רבה וריאציה של פאוסט. תימוכין לטענה זו ניתן למצוא בעובדה שבגרסאות המוקדמות של הרומן נקרא הגיבור "פאוסט" ולא "האמן". כמו כן ידועה טרילוגיית הסרטים הגרמנית העוסקת בתחום ומתרחשת בתקופת מלחמת העולם השניה. הסרטים: מפיסטו, הנוסן, קולונל ראדל.
[עריכה] תרגומים לעברית
המחזה תורגם חמש פעמים לעברית. בהקדמה לתרגומה מתארת ניצה בן-ארי את התרגומים השונים:
- מתרגם: מאיר הלוי לעטעריס, הוצאת י. שלוסברג, וינה, 1865. מתואר על ידה כ'תרגום' שכן בתרגום זה מי שמכר נשמתו לשטן הוא אלישע בן אבויה.
- מתרגם: יעקב כַּהַן, הוצאת שוקן, ירושלים, 1943. תרגום רק של החלק הראשון.
- מתרגם: י"ל ברוך, הוצאת טברסקי, 1952. תרגום מלא של שני החלקים.
- מתרגם: יצחק כפכפי, הוצאת דביר, 1985. תרגום מלא של שני החלקים.
- מתרגמת: ניצה בן-ארי, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2006. תרגום מלא של שני החלקים עם ביאורים.
לדברי בן-ארי תרגומה נבדל מקודמיו בהתייחסותו למחזה לא "כאל 'מחזה תוגה'... אלא כפי שנכתב בזמנו, כיצירה מלאת חיים...".
[עריכה] קישורים חיצוניים
- [1] על גלגוליו השונים של מוטיב פאוסט בספרות לאורך ההיסטוריה.
