סכולסטיקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

סכולסטיקה או סכולסטיציזם היא שיטה או טכניקה של הוראה ולמידה שנוצרה בסוף המאה האחת עשרה בידי מלומדים ותאולוגיקנים נוצרים באירופה. המונח מבוסס על המילה הלטינית scholasticus שמשמעו "זה השייך לאסכולה".

סכולסטיקה אינה פילוסופיה או מערך אמונות מוגדר אלא שיטת למידה. היא צמחה מתוך התנגדות לשיטה הנוצרית המונסטית שהתקיימה לפניה. חשיבותה הייתה באפשרה לקבוע את התשובה לשאלה באמצעות שימוש בהגיון, בניגוד לשיטת הלמידה המונסטית שהסתמכה על הכתוב בכתבי-יד עתיקים אך התעלמה משימוש בהגיון.

מטרתה העיקרית של הסכולסטיקה היא למצוא את התשובה לשאלה או להתיר סתירה. היא שימשה במיוחד בתאולוגיה של ימי הביניים אך ידועה גם בפילוסופיה הקלאסית ובתחומי חקר אחרים.

[עריכה] השיטה הסכולסטית

החקר הסכולסטי היה מתחיל בבחירת ספר לחוקרו, שכונה אָאוּקטוֹר (auctor). ספר זה היה נלמד על בוריו, כדי לעמוד על הבעיות השונות שהוא מעלה או עולות מתוכו. לאחר מכן היו נלמדים המקורות השונים שדנו בספר כמו החלטות הקונצילים הכנסייתיים, מכתבי האפיפיורות או הבולות וכל דבר נוסף שנכתב על הנושא. לאחר מכן היו מועלות על הכתב הנקודות השונות השנויות במחלוקת בין המקורות השונים והנושא היה נבחן בלי הנחות מוקדמות. במקרים שונים, לא נבחן ספר אלא נבחנה שאלה מסוימת. לעתים, היה נבחן מכלול שאלות ("סוּמָה", summa) הנוגע לנצרות ולתאולוגיה.

ברגע שבו המקורות ונקודות המחלוקת בוררו באמצעות סדרה של תהליכים דיאלקטיים היו שני צידי הטיעון הופכים שלמים, כך שנמצאה הסכמה ביניהם במקום מחלוקת. למצב זה ניתן היה להגיע באחת משתי דרכים:

• ניתוח פילולוגי: מלים היו נבחנות וניתן היה לטעון שיש להן יותר ממשמעות אחת, כך שהכותב היה יכול להתכוון למשמעות זו או אחרת. באמצעות מציאת דו-ערכיות במשמעות מלים ניתן היה להתיר את הסתירה.
• ניתוח לוגי: ניתוח שהסתמך על חוקי הלוגיקה הפורמלית כדי להראות שהסתירות אינן קיימות בפועל.

ההוראה הסכולסטית התנהלה בדרך כלל באחת משתי שיטות: לֶקְטִיוֹ, lectio שבה המורה היה קורא טקסט ומפרשו, בלי שאלות מצד התלמידים. שיטה שנייה נקראה דִיסְפּוּטָטְיוֹ, disputatio והיא התנהלה בשיטה "רגילה" שבה הייתה שאלה מסוימת שהוכרזה מראש נידונה; או שיטת "שאלה חופשית" (quotdlibetal), שבה היו התלמידים מציגים למורה שאלה שאליה לא התכונן מראש, כשהדיון מתנהל במתכונת של קושיות והפרכות הדדיות, בלי קו דיון מחייב. לאחר מכן, היה המורה מסכם את הטיעונים בהתאם להערות שנרשמו ומציג את העמדה הסופית ביום שלאחר מכן, בלווית טיעונו המסכם.

[עריכה] היסטוריה

תקופת השיא של הסכולסטיקה הייתה בין 1250 ו-1350, כשהיא עוסקת בנושאים כמו פילוסופיה של הטבע, פסיכולוגיה, אפיסטמולוגיה ופילוסופיה של המדע. בספרד, העלו הסכולסטיקנים גם תרומות לתאוריה הכלכלית שהשפיעו מאוחר יותר על התפתחות האסכולה האוסטרית. חשוב לציין, עם זאת, כי כל הסכולסטיקנים דבקו בדוקטרינה הכנסייתית הנוצרית, ושאלות מסוימות הנוגעות לאמונה לא טופלו בה.

גישות סכולסטיות או בדומה לכך, אף כי בהשראה ישירה יותר של היוונים ובמיוחד אריסטו ניתן למצוא אצל הרמב"ם ואצל אבן רושד.

בתקופה ההומניסטית ובראשית תקופת הרנסנס שקעה המתודה הסכולסטית במידה מסוימת מפני גישות חדשות וגמישות יותר. הגישה זכתה לפופולריות בקתוליות בסוף המאה התשע עשרה, אך תוך התמקדות במגוון צר יחסית של שאלות וחוקרים, ובמיוחד בדמותו של תומס מאקווינס.

[עריכה] אָאוּקטוֹר נפוצים

מספר כותבים ועבודות שימשו נושא חוזר ונשנה כאָאוּקטוֹר:

• אריסטו - הגותו של מי שכונה "הפילוסוף" (בה' הידיעה) ופרשנים נפוצים שלו כמו אבן רושד, המכונה במסורה הנוצרית Averroes.
• בואתיוס (Boëthius) - ו"נחמת הפילוסופיה" שלו.
• אגוסטינוס הקדוש
• אפלטון - במיוחד טימאוס.
• פטר לומברד - במיוחד "משפטים" שלו.
• התנ"ך

[עריכה] סכולסטיקנים מפורסמים

• סכולסטיקנים מוקדמים (1000-1250):
  • פייר אבלאר
  • שלמה אבן גבירול
  • פטר לומברד
  • ז'ילבר דה לה פורה
• סכולסטיקה בשיאה (1250-1350):
  • רובר גרוסטסטה
  • רוג'ר בייקון
  • אלברטוס מגנוס
  • תומס מאקווינס
  • בואטיוס דה דקיה
  • דונס סקוטוס
  • רדולפוס בריטוס
  • ויליאם מאוקהם
  • ז'ן בורידן
• סכולסטיקה מאוחרת (1350 - 1500):
  • מרסיליוס מפדובה