סידני סמית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אדמירל סידני סמית (21 ביוני 1764 - 26 במאי 1840) קצין-ים בריטי בתקופת מלחמות נפוליון, אשר עליו אמר נפוליון "איש זה גרם לי להחמיץ את ייעודי".
תוכן עניינים |
[עריכה] קריירה מוקדמת, ילדות ונעורים
סידני סמית נולד למשפחה בעלת שורשים צבאיים וימיים, בעלת קשר למשפחת פיט, שבניה היו ראשי ממשלה באנגליה במחצית השנייה של המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. הוא הצטרף אל הצי המלכותי ב-1777, בהיותו בן 13 שנים. סמית נלחם בשנת 1778 כנגד הפריגטה "ראלי" של צי ארצות הברית. בקרב זה הצטיין ובשנת 1780 מונה לדרגת לויטננט, על אף שטרם הגיע לגיל 17 כנדרש.
בשנת 1782 הצטיין תחת פיקודו של אדמירל ג'ורג' רודני בקרב סיינטס (בקרבת איי הודו המערבית) כנגד הצי הצרפתי במסגרת מלחמת העצמאות של ארצות הברית. עד מהרה מונה לקפיטן וקיבל לפיקודו פריגטה, אך בעקבות חתימת "שלום ורסאי" בשנת 1783 אשר הכיר בעצמאות ארצות הברית, קורקע סמית, ונשאר על היבשה כשהוא מקבל חצי ממשכורתו.
בעת השלום, ביקר סמית בצרפת, והיה מעורב בענייני מודיעין כאשר צפה בבניית הנמל החדש בשרבורג. הוא אף ביקר בספרד ובמרוקו אשר היו אף הן שדות קרב פוטנציאלים לחילות בריטניה בעימותים העתידים לבוא.
[עריכה] שירותו בצי השבדי
בשנת 1790 ביקש סמית רשות לשרת בצי השבדי, מאחר ופרצה מלחמה בין שבדיה ובין רוסיה. המלך גוסטבוס השלישי משבדיה מינה אותו למפקד השייטת הקלה וליועצו הימי הראשי. סמית הוליך את כוחותיו וטיהר את מפרץ ויבורג מכוחות רוסיים, בקרב שנודע כקרב סבנסקונד. הרוסים איבדו שישים וארבע ספינות ומעל אלף מלחים. השבדים איבדו ארבע ספינות, ומעט מלחים. בשל כך הוכתר סמית כאביר במסדר החרב השבדי. ברשותו של המלך ג'ורג' השלישי השתמש סמית בתואר, אך בצי הבריטי נודע בלעג כ"אביר השבדי".
[עריכה] השירות במהלך המלחמות צרפת המהפכנית
בשנת 1792 מונה אחיו הצעיר של סמית, ג'ון ספנסר סמית, לשגריר הבריטי באיסטנבול. סמית קיבל רשות לבקרו בתורכיה. כאשר שהה שם פרצה, בינואר 1793 מלחמה עם צרפת אשר הייתה במהלך המהפכה הצרפתית. סמית, ועמו מספר יורדי ים אנגלים, הפליגו מתורכיה והצטרפו לצי הבריטי בפיקודו של האדמירל סמואל הוד, אשר החזיק בנמל הצרפתי טולון לחופו של הים התיכון, לשם הוזמן על ידי המלוכנים הצרפתים.
בעת שהגיע סמית לטולון, בדצמבר 1793, הכוחות המהפכנים, ביניהם קולונל בחיל התותחנים, ששמו נפוליון בונפרטה, צרו על הנמל והתקיפו את הכוחות המחזיקים בו. הבריטים ובעלי בריתם לא היו חזקים מספיק על מנת להחזיק בעיר, והיה עליהם להתפנות מן הנמל. סמית, אשר שירת כמתנדב, קיבל על עצמו את המשימה לשרוף כמה שיותר ספינות ואספקה לפני שייתפס הנמל. על אף מאמציו, נותרו כחצי מן הספינות שלמות. על אף שהשמיד יותר ספינות ממה שיכל הצי האנגלי להשמיד בקרב באותה התקופה, הואשם סמית על ידי האדמירל הורציו נלסון, על כי לא הצליח להשמיד את הצי כולו.
בשובו ללונדון קיבל סמית את הפיקוד על אניית הקרב "דיאמונד" ובשנת 1795 הצטרף לשייטת הפריגטות המערבית, בפיקוד האדמירל וורן. שייטת זו הייתה ידועה בעצמאותם של המפקדים הבודדים בה, וסמית התאים לתבנית. בהזדמנות אחת אף הגיע לנמל ברסט על מנת לצפות בתמרוני הצי הצרפתי שם.
מומחיותו של סמית הייתה במבצעים על החוף דווקא, ובשנת 1796 נתפס כאשר ניסה לחבל באנייה צרפתית בנמל לה האבר. הוא הובל לפריז על מנת לעמוד לדין על חבלת הספינות בנמל טולון, ומכיוון ששימש כמתנדב, לא עמדה לו ההגנה שהיה חייל שביצע את פקודות הממונים עליו.
בפריז הוחזק סמית במשך שנתיים, על אף מאמצים להחליפו בשבויים רמי מעלה אחרים. מספר פעמים איימו השלטונות להעמידו למשפט, אך מעולם לא עשו כן. לבסוף נמלט סמית מכלאו בסיוע מלוכנים צרפתים שהתחזו לחיילים המעבירים את סמית לכלא אחר. המלוכנים הובילו אותו אל החוף, שם עלה על ספינת דיג ולבסוף הועלה על סיפונה של פריגטה בריטית המסיירת בתעלת למנש. אחד מן המלוכנים שסייעו לסמית היה קצין תותחנים צרפתי בשם דה פליפו, אשר ילווה אותו במהלך מסעותיו מעתה.
[עריכה] שירות בים התיכון
בעקבות נצחונו הגדול של נלסון בקרב על הנילוס נשלח סמית לאזור הים התיכון כמפקדה של הספינה "טייגר", ספינה צרפתית שנפלה בשבי ובה שמונים תותחים. המצב האסטרטגי היה כי נפוליון וכוחותיו שלטו ביבשה במצרים אך התבוסה הימית גרמה לכך שיהיו מנותקים ממקורות אספקתם. מינויו של סמית לא היה מינוי ימי טהור, על אף שהוא הושם תחת פיקודו של האדמירל ג'ון ג'רביס, מפקד הצי בים התיכון. ג'רביס נתן לו דרגת קומודור שהייתה מלווה בעצמאות פיקודית והרשה לו להגיע עם ספינות שהושמו תחת פיקודו לכל מקום במזרח התיכון בו יידרשו שירותיו. הוא אף שימש כשליח מיוחד לאיסטנבול שם שימש אחיו כמיופה הכח הבריטי לחצרו של הסולטאן. משימתו הייתה לחזק את ההתנגדות התורכית לנפוליון ולסייע לתורכים במלחמתם בצבא הצרפתי אשר כבש את מצרים ועלה עתה צפונה אל עבר ארץ ישראל. שליחותו גרמה לנלסון אשר היה בכיר מג'רביס להתנגד לסמכויות הרבות שניתנו לסמית במזרח התיכון.
נפוליון, ועמו 13,000 אנשי צבא, לאחר שהביס את הכוחות העותומניים במצרים, עלה על ארץ ישראל. הוא כבש את עזה ואת יפו, וגילה ברוטליות כלפי האוכלוסייה האזרחית, ואף ערך טבח באלפי חיילים תורכים שנפלו בשבי ביפו כי לא היה ביכולתו לקחת אותם עימו או לשלחם למצרים. משם עלה נפוליון לעכו, אשר הייתה באותם ימים בירתה המנהלית של הארץ, תחת שלטון הפחה אחמד אל ג'זאר.
סמית סייע לאל ג'זאר לחזק את הביצורים בעכו, וסיפק לו תותחים וחיילים מספינותיו. הוא אף השתמש בספינותיו על מנת לתפוס תותחי מצור שנשלחו אל נפוליון בדרך הים ולהפנותם כלפי הצרפתים, וכן על מנת לחסום מעבר כוחות ואספקה בדרך החוף. בהגנת העיר נעזר סמית בקצין הצרפתי דה פליפו (אשר נהרג בעת המצור) וביועצו היהודי ואיש סודו של אל ג'זאר חיים פרחי. דה פליפו ופרחי תכננו את הגנת העיר, וחיזקו את ביצוריה.
כאשר החל המצור על עכו במרץ 1799, השתמש סמית בספינותיו הטייגר והתזאוס לסייע במערכה. התקפות הצרפתים נהדפו, ומספר ניסיונות לפריצת החומה נמנעו. במאי, הגיעה בדרך היבשה ארטילריית מצור אל הצבא הצרפתי, והחומה נפרצה. אך ההתקפה נהדפה שוב, שכן בינתיים בנו מגיני העיר קו הגנה נוסף. בו בעת נחתו בחוף תגבורות תורכיות שהגיעו מן האי רודוס. ב9 במאי נערכה המתקפה הצרפתית האחרונה, ומשזו נהדפה אף היא, החליט נפוליון לשוב עם צבאו למצרים. הייתה זו תבוסתו הראשונה של נפוליון בקרב יבשתי. לאחר ששב עם חילותיו למצרים, עזב נפוליון את חילותיו והפליג לצרפת, כשהוא מתחמק מן המצור הימי הבריטי במזרח התיכון, על מנת להלחם באנשי "הקואליציה השניה" שקמה כנגד צרפת, ולמנות עצמו למשרת "הקונסול הראשון".
סמית ניסה לשאת ולתת על כניעת הכוחות הצרפתים שנותרו במצרים תחת פיקודו של הגנרל ז'אן בטיסט קלבר ואף חתם על הסכם באל עריש. עם זאת בשל הטינה בינו ובין הגנרל נלסון, התקבלה הדעה שיש להשמיד כוחות אלו ולא לאפשר חזרתם לצרפת, וההסכם בוטל על ידי האדמירל לורד קית' שהיה מחליפו של ג'רביס בפיקוד על הצי בים התיכון.
הבריטים החליטו לנחות ביבשה, במפרץ אבוקיר בפיקודו של סיר ראלף אברקרומבי. סמית והטייגר היו מעורבים בהנחתת החילות, בסיוע תורכי, אך חוסר הפופולריות של סמית' בצי עלתה לו באובדן משרותיו הדיפלומטיות והמינוי המיוחד שקיבל. הצרפתים הובסו באבוקיר, על אף שאברקרומבי נהרג בקרב, ולבסוף הושבו לצרפת על פי תנאים הקרובים לאלו שהשיג סמית באל עריש.
[עריכה] שירות במימי האיים הבריטיים
עם שובו לאנגליה בשנת 1801 קיבל סמית עיטורים ופנסיה בשל שירותו, אך שב ונחסם על ידי נלסון, שעלה לגדולה בשל נצחונו בקרב קופנהגן. במהלך ההפוגה בקרבות שבאה בעקבות הסכם אמיין, סמית נבחר לחבר הפרלמנט הבריטי מטעם מחוז רוצ'סטר, בבחירות שהתקיימו בשנת 1802. ישנן עדויות שבתקופה זו ניהל רומן עם הנסיכה קרוליין מברונסוויק, אשתו בנפרד של הנסיך מויילס, אשר היה לימים למלך ג'ורג' הרביעי. למרות שהרתה, היו לה מאהבים אחרים באותה התקופה, כך שאין ביטחון כי ילדה הוא אף ילדו של סמית. ראוי לציין כי כאשר הנסיכה נאלצה להתרחק מחצר המלכות עקב השערוריות שיצרה, יצאה במסע לעכו היא המקום בו זכה סמית לתהילה כמנצחו של נפוליון.
לאחר חידוש הקרבות כנגד צרפת בשנת 1803 הועסק סמית באזור הדרומי של הים הצפוני על מנת למנוע פלישה נפוליאונית לאזור. בשנים 1804 ו-1805 עבד סמית עם הממציא רוברט פולטון על ייצורם של פצצות טורפדו ומוקשים ימיים על מנת להרוס את הצי הצרפתי שנאסף בנמלי צרפת ובלגיה. התקפה בכלי הנשק החדשים על הצי בבולון נכשלה בשל מזג אויר גרוע. על אף כשלון זה, המליץ סמית להשתמש בכלי הנשק החדשים כנגד הצי הצרפתי והספרדי המשולב שעגן בקאדיס. אך צי זה יצא מן הנמל, על מנת להיות מושמד בקרב טרפלגר באוקטובר 1805 בטרם היה סיפק בידי סמית להשלים את תכניותיו.
[עריכה] שירות נוסף בים התיכון
בנובמבר 1805 קודם סמית לדרגת תת אדמירל ושב ונשלח אל הים התיכון, תחת פיקודו של קולינגווד שמונה למפקד הצי לאחר מותו של נלסון. קוליגנווד שלח את סמית לסייע למלך פרדיננד הראשון משתי הסיציליות לכבוש את נאפולי מאחיו של נפוליון, ז'וזף בונפרטה אשר הכריז על עצמו כמלך נאפולי.
סמית תכנן מערכה תוך שימוש בחיילים בלתי סדירים מקלבריה, וכוח של 5,000 חיילים בריטים. הם הביסו כוח צרפתי עדיף ב4 ביולי 1806 בקרב מיידה. אך סמית שב והסתכסך עם הממונים עליו, ואיבד את פיקודו על אף הצלחתו.
סמית נשלח לסייע לאדמירל דקוורת' במסעו לקונסטנטינופול בפברואר 1807. מסע זה נועד למנוע מן הצרפתים לחבור לתורכים. על אף נסיונו הרב של סמית באזור המזרח התיכון, והיכרותו עם חצר המלוכה, נותר סמית בתפקיד משני, והושאר בצל על ידי דקוורת'. המסע הסתיים בכישלון, והמשלחת נאלצה לסגת דרך מיצרי הדרדנלים תחת אש תורכית כבדה. ב 1807 נקראו דקוורת' וסמית בחזרה ללונדון.
[עריכה] פורטוגל וברזיל
באוקטובר 1807 צרפת וספרד חתמו על הסכם לחלוקת פורטוגל ביניהם. בנובמבר 1807 סמית מונה למפקד משלחת לליסבון על מנת לסייע לפורטוגזים בהדיפת המתקפה, או להשמיד את הצי הפורטוגזי אם ישתלטו עליו כוחות עוינים. סמית הצליח לארגן את מסע הצי הפורטוגזי אל ריו דה ז'נירו בברזיל שהייתה באותה העת מושבה פורטוגזית. שם החל לתכנן מתקפות על מושבות ספרד בדרום אמריקה. הוא נקרא בחזרה לבריטניה בשנת 1809 לפני שהספיק לממש את תכניותיו. הוא קודם לדרגת "וייס אדמירל" בשנת 1810, ובאותה השנה נישא לקרוליין רמבולד, אלמנתו של דיפלומט בשם סיר ג'ורג' רמבולד עמו עבד סמית.
[עריכה] מסע נוסף בים התיכון
ביולי 1812 סמית שב והפליג אל הים התיכון על סיפון ספינת הדגל שלו "טרמנדוס". הוא מונה לסגנו של סיר אדוארד פילאו. משימתם הייתה לשים מצור על טולון. לאחר מכן העביר את דגלו אל הספינה "היברניה" שעל סיפונה 110 תותחים. המצור היה מתיש, בשל העובדה שהצרפתים לא יצאו מן הנמל ולא התעמתו עם הבריטים. בתחילת 1814 נכנסו בעלות הברית לפריז, ונפוליון הודח והוגלה לאי אלבה. סמית הוחזר לאנגליה.
[עריכה] השלום וקרב ווטרלו
סמית החליט להלחם בעבדות. הפירטים הברברים פעלו במשך מאות בשנים מחופי צפון אפריקה, וסחרו בעבדים ובמלחים שבויים, ואף העזו לנסות ולחטוף אנשים מחופי אירופה לרבות אנגליה ואירלנד. סמית השתתף בקונגרס וינה על מנת לקבל מימון למשימה שתסיים את סחר העבדים על ידי פירטים אלו.
במרץ 1815 נפוליון נמלט מאלבה וצעד לפריז, שם הוכרז כקיסר צרפת. סמית ניסה לשוב לאנגליה, אך עד יוני הגיע רק לבריסל. בעת ששמע את תותחי המערכה רכב לפגוש את הדוכס מוולינגטון, בעת שזה ניצח בקרב ווטרלו. סמית פעל לטיפול בחיילים הפצועים משני הצדדים. לאחר מכן נתבקש לקבל את כניעת החיילים הצרפתים באראס ואמיין ולהבטיח כי כוחות בעלות הברית יוכלו להיכנס לפריז ללא קרב, ולהמליך שם את המלך לואי ה-18. על מעשים אלו הוכתר בתואר אצולה בריטי, ושוב לא נקרא "האביר השבדי".
במהלך פעילותו צבר סמית חובות, אשר הממשלה הבריטית לא הייתה מהירה לפרוע. הוא נהג באורח חיים ראוותני, ומאמציו לשכנע בדבר הצורך במלחמה בעבדות עלו לו כסף רב. מכיוון שבאנגליה היה נהוג לכלוא בעלי חוב, הוא לקח את משפחתו ועבר לצרפת. הוא חי בפריז עד שחובותיו נפרעו, והוענקה לו קצבה קבועה שאיפשרה לו מחייה צנועה. על אף שניסה לשוב ולהשיג משרות ימיות, שוב לא ניתן לו פיקוד קרבי. הוא מת ב26 במאי 1840 משבץ, ונטמן לצידה של אישתו בבית הקברות פר לשז בפריז.
