קרב טרפלגר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| קרב טרפלגר | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 |
|||||||||
|
|||||||||
| הצדדים הלוחמים | |||||||||
| בריטניה הגדולה | צרפת, ספרד | ||||||||
| מפקדים | |||||||||
| הורציו נלסון | פייר וילנב | ||||||||
| כוחות | |||||||||
| 27 ספינות קרב | צרפת: 18 ספינות קרב. ספרד: 15 ספינות קרב | ||||||||
| אבדות | |||||||||
| 446 הרוגים ו-1,246 פצועים | 22 ספינות, מספר אבדות לא ידוע | ||||||||
קרב טרפלגר הוא הקרב הימי העיקרי והחשוב ביותר של מלחמות נפוליאון. נערך ב-21 באוקטובר 1805 ממערב לכף טרפלגר, שנמצאת בדרום-מערב ספרד.
במהלך הקרב, כוח של הצי הבריטי שמנה 27 ספינות קרב (אף לא אחת מהן אבדה), בפיקוד האדמירל הורציו נלסון (שנהרג בקרב) הצליח להביס כוח צרפתי - ספרדי משולב שמנה 33 ספינות קרב (22 מהן נתפסו), בפיקוד האדמירל הצרפתי פייר וילנב.
הניצחון הבריטי סיכל את תוכניתו של נפוליאון בונפרטה לפלוש לבריטניה דרך הים, והפך את הצי הבריטי לכוח הימי החזק ביותר בעולם עד שנות השלושים של המאה העשרים, יותר ממאה ושלושים שנה לאחר מכן.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
בתחילת המאה ה-19, הצבא הצרפתי של נפוליאון היה אחד הצבאות החזקים באירופה. בריטניה שלטה בימים בעזרת חיל הים החזק שלה והטילה מצור ימי על צרפת. המצור פגע בתחבורה האזרחית והצבאית של צרפת. בשנת 1803 החליט נפוליאון להשיג שליטה ארעית בתעלת למנש על מנת לפלוש לבריטניה.
הכוח הימי הצרפתי רוכז בנמלי הערים ברסט (בחוף האוקיינוס האטלנטי) וטולון (בחוף הים התיכון). ספרד, בת בריתה של צרפת ריכזה את הכוח הימי שלה בעיר הנמל קדיז (בדרום-מערב ספרד).
בתחילת שנת 1805, נפוליאון הורה למפקדי חילות הים מטולון וקדיז לפרוץ את המצורים, להתארגן באזור הים הקריבי (ליד דרום אמריקה), ולחזור ולסייע לכוח הימי בברסט לפרוץ את המצור. בעזרת הכוח המשוחרר מברסט, הכוח המשולב אמור היה להשמיד את הצי הבריטי, ולאפשר מעבר בטוח של ספינות הפלישה מצרפת לבריטניה דרך התעלה.
אדמירל נלסון היה מפקד המצור הימי על נמל טולון, בים התיכון. נלסון ניהל מצור מרוחק, בניסיון לפתות ספינות לצאת מהנמל ולכפות עליהן קרב. הכוח הימי הצרפתי, בפיקודו של אדמירל וילנב, ניצל את הטקטיקה הזו והצליח להתחמק מספינות המצור, שנקלעו לסופה. בשעה שנלסון רדף אחרי וילנב בים התיכון, חצה האחרון את מצר גיברלטר המוביל לאוקיינוס האטלנטי, חבר לכוח הספרדי ושט לכיוון הים הקריבי, בהתאם להוראות נפוליאון. נלסון החליט לצאת בעקבותיהם, למרות שלא קיבל אישור לעזוב את הים התיכון (נלסון נהג לאלתר כמפקד בשטח, וספג על כך ביקורת רבה).
גם בים הקריבי, הצי הצרפתי הצליח לחמוק מהבריטים. הכוח המשולב חזר לאירופה במטרה לפרוץ את המצור הימי על ברסט, אבל אחרי קרב קשה מול הבריטים ב-22 ביולי (קרב פיניסטר) שבסופו נתפסו שתי ספינות ספרדיות, וילנב החליט להתרחק מברסט ולחזור לקדיז. על קדיז הטיל מצור כוח ימי קטן, בפיקוד האדמירל קת'ברט קולינגווד.
הכוח של נלסון הגיע בעקבות הצרפתים, וחבר לכוח המצור של קולינגווד. נלסון מונה למפקד המצור (אחרי ביקור קצר בבריטניה) והרכיב מצור מרוחק, במטרה לפתות את הצי המשולב לצאת מהנמל ולכפות עליו קרב.
[עריכה] תוכנית הקרב של נלסון
נלסון הציג את תוכניתו לקציניו מספר ימים לפני הקרב. הוא תיכנן לשבור את שורת ספינות הברית בשני טורים, במטרה לבודד את החלק המרכזי והאחורי של הכוח מהחלק הקדמי ולבטל בצורה זו את היתרון המספרי של אויביו. אחרי שבירת הטור, תכנן נלסון למקד את ההתקפה על החלק האחורי של הצי הצרפתי - ספרדי. מפני שכיוון ההפלגה של הספינות היה בכיוון הרוח, הספינות שבחלק הקדמי והמרכזי יתקשו לסייע לספינות שנמצאות מאחור - סיוע שדורש הפלגה איטית נגד כיוון הרוח. נלסון אילתר בהצלחה טקטיקה דומה בקרב סיינט וינסנט (פברואר 1797) בו הביס את הספרדים, אך בטרפלגר הטקטיקה הזאת אומצה כתוכנית ראשית.
[עריכה] היערכות ספינות הברית
מפקד הכוח המשולב, האדמירל פייר וילנב, הורה לספינות לצאת מנמל קדיז לים לאחר שנודע לו שנפוליאון החליט להחליפו, ושלח אדמירל אחר לקדיז. במהלך ה-19 וה-20 באוקטובר הכוח הענק הפליג מהנמל, ובבוקר ה-21 באוקטובר הצי הבריטי התקרב לכוח המשולב, בשעה שספינות הברית התקשו ליצור מבנה קרבי, בגלל רוחות נגדיות.
[עריכה] מהלך הקרב
בשעה 11:35 בבוקר נלסון הורה לתקוף תוך שהוא נותן את האיתות המפורסם "אנגליה מצפה מכל אחד שיעשה את חובתו". הוא הוביל (בספינה "ויקטורי") טור צפוני, שתקף ממערב את השורה הצרפתית ששטה מדרום לצפון. את הטור הדרומי, שתקף במקביל, הוביל האדמירל קולינגווד, בספינה "רויאל סובריין".
בשעה 12:00 וילנב הורה לתקוף. הספינה "פוגוקס" ירתה את יריות התותח הראשונות לעבר ה"רויאל סובריין", והקרב הימי החל. בגלל הרוחות החלשות, הספינות שטו במהירות איטית מאוד.
בשעה 12:45 הספינה "ויקטורי" הצליחה לשבור את השורה ונצמדה ל"בוסנטור", ספינת הדגל של וילנב. וילנב התכונן לעליית הבריטים לסיפון, אך מפקד ה"ויקטורי", שחשש לגורלו של האדמירל נלסון, החליט לתקוף את הספינה הצרפתית הקטנה ביותר ("רדוטבל"). ה"בוסנטור" הגדולה הותקפה על ידי שתי ספינות בריטיות אחרות, "טמראר" ו"נפטון".
על סיפון ה"רדוטבל" היה גדוד של חיל רגלים מובחר, שניסה להשתלט על ה"ויקטורי". כדור רובה שנורה מסיפון ה"רדוטבל" חדר לכתפו השמאלית של נלסון, עבר דרך אחת מריאותיו ופגע בעמוד השדרה שלו. נלסון הפצוע הספיק להודיע לעוזרו "הם תפסו אותי, הרדי", ונלקח לטיפול בסיפון התחתון, שם מת בשעה 16:30, לקראת סיום הקרב.
מפקד ה"ויקטורי" הורה לתותחנים לעזוב את עמדותיהם ולעלות לסיפון העליון, כדי להדוף את הלוחמים הרבים שעלו על הסיפון. הספינה הבריטית "טמראר" הגיעה לסייע ל"ויקטורי" ותקפה את הצוות הצרפתי.
בשעה 13:55 מפקד ה"רדוטבל" נאלץ להיכנע, לאחר שנפצע קשה ונותר עם 99 לוחמים כשירים מתוך 643. ספינת הדגל הצרפתית המבודדת "בוסנטור" הותקפה על ידי הספינות "נפטון", "לויתן" ו"קונקורר". במקביל, הותקפה גם ספינת הדגל הספרדית המבודדת, "סנטיסימה טרינידד". ספינות הדגל נכנעו בתום קרב קשה שנמשך שלוש שעות.
הבריטים הצליחו לתפוס 22 ספינות, ועזבו את האזור במהירות בגלל תחזית לסופה. במהלך הסופה, חלק מהספינות הפגועות טבעו וחלקן נתפסו על ידי צוותים צרפתים וספרדים, שקיבלו סיוע מספינות שהגיעו מנמל קדיז.
[עריכה] בעקבות הקרב
בעקבות התבוסה בקרב, הצי הצרפתי נמנע מקרבות גדולים נוספים נגד הצי הבריטי. הניצחון הבריטי סיכל באופן סופי את תוכניתו של נפוליאון לפלוש לבריטניה דרך הים, ואיפשר את הצבתם של כוחות הצבא הבריטי ביבשת אירופה - כוחות שסייעו בלחימתם להפלתו של נפוליאון.
האדמירל נלסון הפך לגיבור לאומי, ופסלים בדמותו הוקמו בבירת בריטניה לונדון ובבירת אירלנד דבלין. הפסל בדבלין פוצץ על ידי המחתרת האירית (IRA), ב-8 במרץ 1966.
בשנת 1840, שונה שמה של "כיכר המלך ויליאם הרביעי" במרכז לונדון לשם "כיכר טרפלגר". במרכז הכיכר נבנה עמוד גרניט בגובה 56 מטר, ועליו הוצב פסל בדמותו של נלסון בגובה 5.5 מטר, כשפניו פונות דרומה (לכיוון בית הפרלמנט הבריטי). העיטורים על הפסל עשויים מארד, שמקורו בתותחים צרפתיים שנתפסו בקרבותיו של נלסון.
קטגוריות: קרבות | נפוליון | קרבות ימיים
