מלחמת צרפת פרוסיה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מלחמת צרפת פרוסיה (1870 - 1871) מלחמה בין צרפת ובין פרוסיה, הנחשבת לראשונה מבין שלושת הסכסוכים הגדולים בין שתי מדינות אלו בין אמצע המאה ה-19 ואמצע המאה ה-20, (לאחריה באו מלחמת העולם הראשונה ומלחמת העולם השנייה אשר במידה רבה חזרו על דפוסי פעולה ומטרות שנקבעו במלחמה זו). תוצאת המלחמה - איחודה של גרמניה הושלם והוכרז, ואילו הקיסרות השניה של הקיסר לואי נפוליון בצרפת פינתה את מקומה (תוך חבלי לידה קשים, והטבח כנגד המתארגנים בהתארגנות המכונה הקומונה הפריזאית) אל הרפובליקה השלישית אשר כל כולה עמדה בסימן המאבק בין צרפת לגרמניה, שהביא ללידתה, לרגעי השיא שלה, ולמותה בשנת 1940.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע היסטורי
צרפת של שנות השישים של המאה התשע עשרה הייתה תחת שלטונו של הקיסר לואי נפוליון, המכונה נפוליון השלישי. שלטון זה הלך והתרופף, ככל שחלף הזמן, ויחד עמו מרצו ובריאותו של הקיסר. המרץ האדיר שהשקיע הקיסר במדיניות החוץ, שהביא בתחילה לניצחון במלחמת קרים הופנה עתה כלפי סכסוכים שלצרפת לא היה כל סיכוי לנצח בהם, כגון הניסיון הנואל ליצור אימפריה צרפתית בראשות קיסר בובה במקסיקו, וניסיונות להתערב באיחודה של איטליה. מבחינה פנימית היה השלטון בלתי פופולרי, ודיכא את חירויות האזרח, על אף שבשנותיו האחרונות ניתן לאופוזיציה להשמיע את קולה.
מנגד החל כוח חדש להשמיע את קולו בענייניה של אירופה. הייתה זו פרוסיה בראשותו של קאנצלר הברזל אוטו פון ביסמרק. גאון במדיניות החוץ, פעל ביסמרק במלוא המרץ לאיחודה של גרמניה, תחת שלטונו של בית הוהנצולרן הפרוסי. ברור היה שבמקרה זה תאבד צרפת את ההגמוניה שלה באירופה, ולפיכך, כך ידע ביסמרק, על איחודה של גרמניה לעבור דרך פריז.
[עריכה] סכסוך הירושה בספרד
עילתה המיידית של המלחמה הייתה סכסוך בנוגע לכס המלוכה הספרדי. בספטמבר 1869 נמלטה איזבלה מלכת ספרד מכיסאה, ובמשך כמה חודשים הוצעו יורשים שונים לכיסא זה. מועמדו של ביסמרק היה הנסיך ליאפולד לבית הוהנצולרן-זיגמרינגן, קרוב משפחתו של מלך פרוסיה. נפוליון השלישי ראה בעין צרה את החזיון של צרפת המכותרת על ידי גרמניה המאוחדת הנשלטת על ידי בית הוהנצולרן מצפונה וממזרח, וספרד הוהנצולרנית מדרומה.
ביולי 1870 הכריז ליאופולד על ויתורו על כס המלוכה בספרד, אך נפוליון השלישי לא הסתפק בכך, ודרש מהמלך הפרוסי וילהלם הראשון ערובה לכך שליאופולד לא ידרוש את הכס הספרדי בעתיד. וילהלם סירב לכך, וטען כי העניין אינו בסמכותו. הוא דיווח על פגישתו עם השגריר הצרפתי בעניין זה לביסמרק במברק, שנוסח באופן אגרסיבי וזכה לפרסום רב. כתוצאה מכך הכריזה צרפת מלחמה על גרמניה ב-19 ביולי 1870. באופן מפתיע (לגבי נפוליון השלישי) הצליח ביסמרק לצרף ללחימה את מדינות הדרום הגרמניות, אשר היו נפרדות מפרוסיה, אך כרתו עמה רשת של בריתות חשאיות.
[עריכה] תבוסת צרפת
המלחמה הייתה אסון צבאי לצרפת. הצבא הצרפתי הובס בשורה של קרבות בשל נחיתותו הצבאית לעומת הצבא הפרוסי המאומן היטב, המודרני והחמוש. ב-2 בספטמבר 1870 הובס הצבא הצרפתי בסדאן, והקיסר נפוליון השלישי וצבאו בן 100,000 חיילים נפלו בשבי. היה זה סופה של הקיסרות השניה. בפריז הוכרזה "ממשלת הגנה לאומית" אשר המשיכה בניהול המאבק. היו אלו השלבים העובריים של המשטר שייקרא לימים הרפובליקה השלישית, וכבר בשלב זה לקה המשטר בכל המגרעות שאפיינו את צורתו ה"בוגרת" - חוסר החלטיות, תבוסתנות אל מול אויב חיצוני, ופלגנות פנימית ממארת.
המדינאי לאון גמבטה, אשר התנגד בתחילה למלחמה, הכריז עתה כי מלחמה זו נכפתה על צרפת, וקרא לנקיטת התנגדות תקיפה לאויב. משהגיעו לאספה הלאומית הידיעות על תבוסת סדאן ונפילת הקיסר בשבי היה זה גמבטה שהכריז על כך באופן רשמי. הוא מונה לחבר בממשלת ההגנה הלאומית החדשה, וקיבל על עצמו את תפקיד שר הפנים. עם התקדמות הגרמנים לעבר פריז, יעץ גמבטה (כמוהו כשר הפנים הצרפתי עם תבוסת צרפת במלחמת העולם השנייה, ז'ורז' מאנדל) כי על הממשלה לעבור מפריז, ולהמשיך את הלחימה גם לאחר נפילתה שנראתה כבלתי נמנעת. הצעתו של גמבטה נדחתה, שכן הממשלה חששה (ובצדק) ממהפכה בפריז, שכן ניצניה של הקומונה הפריזאית החלו נראים ברחוב הפריזאי. עם זאת נשלחה משלחת לעיר טור על מנת לארגן את ההתנגדות הצבאית משם. צעד זה נראה לגמבטה כבלתי מספק וב-7 באוקטובר נמלט גמבטה מפריז בעזרת כדור פורח ובהגיעו לעיר טור הכריז על עצמו כשר הפנים ושר ההגנה. גמבטה ארגן הגנה תקיפה, והמלחמה נמשכה הרבה מעבר לציפיותיו של ביסמרק.
הצבא שארגן גמבטה יכול היה לסייע, שכן ההתנגדות לגרמנים בערי השדה הייתה רבה, ורבים נקראו אל הדגל, אך אסון צבאי נוסף, כניעתו בעיר מץ של שארית צבאו של נפוליון השלישי בראשות המרשל בזן, ועמו 180,000 חיילים, הביא לכך שמאמציו של גמבטה לא נשאו פרי.
לאחר תבוסה נוספת ליד העיר אורליאן בדצמבר, נאלצה הממשלה לעבור לעיר בורדו, ובסוף ינואר 1871 נכנעה פריז. ב-18 בינואר 1871, הכריז על עצמו וילהלם הראשון כקיסר גרמניה המאוחדת בארמון המראות בוורסאי. כניעתה של צרפת הוכרזה אף היא במעמד זה. גמבטה נאלץ לקבל את הכניעה, ולאחר זמן מה התפטר במחאה על תנאי ההסדר שנכפו על צרפת.
[עריכה] הקומונה הפריזאית
המשמר הלאומי בפריז, והפועלים המתמרדים סירבו לקבל את תנאי הכניעה, והאשימו את הממשלה במחדל לארגן את ההתנגדות לגרמנים. ב-18 במרץ כבשו הפועלים את פריז, תוך שהם מכריזים על הקמת הקומונה הפריזאית. בעזרת הצבא הפרוסי הצליחה ממשלת צרפת, אשר העבירה את מושבה לוורסאי, לדכא את המרידה, במחיר דמים של כשלושים אלף הרוגים מקרב אנשי הקומונה (לעומת כתשע מאות ל"צבא ורסאי" כפי שכונה הצבא שדיכא את המרידה), בחלקם הגדול היו ההרוגים אזרחים, נשים וילדים. במיוחד ידוע לשמצה הטבח המכונה "שבוע הדמים" בין 21 במאי ו-28 במאי 1871.
[עריכה] תוצאות המלחמה
חוזה השלום הצרפתי גרמני נחתם בוורסאי ב-26 בפברואר 1871, ואושר בפרנקפורט ב"אמנת פרנקפורט", ב-10 במאי 1871. צרפת נאלצה למסור לגרמניה את מחוז אלזס לוריין, לשלם פיצויים בסכום של 5,000 מיליון פרנק, ולאפשר שהיית כוחות גרמניים בתחומיה עד לתשלום הכופר (אשר בוצע, לפני המועד שנקבע לו, בשנת 1873).
המלחמה הביאה לעולם את גרמניה המאוחדת, המחושלת על ידי ניצחון צבאי, שהיה למאורע המכונן בתולדותיו הקצרים של "הרייך השני", ובעלת אתוס מיליטריסטי גאה ומנצח. צרפת, לעומתה, הייתה מרוסקת מבחינה צבאית, מפולגת על ידי אירועי הקומונה הפריזאית, ובמשך זמן רב ניסתה להתאושש מן המשבר. (עדות לניסיון להביא שוב לגדולה לאומית לאחר נפילת סדאן הייתה בנייתה של כנסיית "סקרה-קר" ברובע מונפרנס בפריז, סמל לגדולה הלאומית המחודשת).
תוצאה בלתי ישירה של המלחמה הייתה כי מדינות האפיפיור, אשר היו תחת הגנתה של צרפת, נכבשו על ידי איטליה ב-20 בספטמבר 1870, בצעד אשר השלים את איחודה של איטליה.
המלחמה גרמה למרירות ואיבה בין גרמניה לצרפת בעשורים הבאים. הייתה זו יריבות שלא יכלה לבוא לסיום כל עוד הוחזקה אלזס לוריין בידיים זרות, וצילם של הרי הווז' המוחזקים בידיים זרות היה צל תמידי על חייה של הרפובליקה השלישית. המילה "revanche" - נקמה (ובהתאמה מדיניות של "רבנשיזם") הייתה למילת המפתח ביחסים הבינלאומיים בשנים הבאות, עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, האסון העולמי הגדול, שאחת מסיבותיו הייתה מלחמת פרוסיה צרפת.
