מזכרת בתיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

מזכרת בתיה
שם באנגלית	Mazkeret Batya
מחוז	המרכז
תאריך יסוד	1883
אוכלוסייה	9,000
שטח שיפוט	7,000 ד'
דירוג חברתי-כלכלי	בינוני-גבוה (7 מתוך 10)
אוכלוסיה לפי גילאים
גילאי 0 - 4	8.6%
גילאי 5 - 9	10.1%
גילאי 10 - 14	11.2%
גילאי 15 - 19	10%
גילאי 20 - 29	14%
גילאי 30 - 44	21.9%
גילאי 45 - 59	17.9%
גילאי 60 - 64	1.6%
65 ומעלה	4.8%
חינוך
סה"כ בתי ספר	4
– יסודיים	3
– על-יסודיים	1
תלמידים	1852
– יסודיים	926
– על-יסודיים	448
מספר כיתות	43
ממוצע תלמידים לכיתה	32.0
לפי נתוני הלמ"ס לסוף שנת 2001

מזכרת בתיה היא מועצה מקומית במחוז המרכז בישראל. שטח השיפוט שלה הוא 7,000 דונם. היא הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1952. לפי נתוני הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) נכון ל ספטמבר 2003 יש במזכרת בתיה 7,500 תושבים. האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של 4.4 אחוז. רוב תושבי מזכרת בתיה הם יהודים.

לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2001, המועצה המקומית מדורגת בדרוג חברתי-כלכלי בינוני-גבוה (7 מתוך 10). אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת 2000 היה 60.9 אחוז. השכר הממוצע של השכירים בשנת 2000 היה 7,588 ש"ח (ממוצע ארצי: 6,835 ש"ח).

[עריכה] היסטוריה

בסוכות תרמ"ג (סוף 1882) שכנע הרב שמואל מוהליבר, ממנהיגי חובבי ציון, את הברון היהודי אדמונד דה רוטשילד מפריז, לתמוך בתוכנית שיזם ביחד עם יחיאל ברי"ל, העורך והמו"ל של העיתון העברי "הלבנון", לפיה איכרים יהודים מרוסיה יקימו מושבה חקלאית בא"י (זו הייתה מעורבותו הראשונה של "הנדיב הידוע" ביישוב א"י). יחיאל ברי"ל מצא איכרים מבני הכפר היהודי פבלובקה ברוסיה הלבנה (אז חלק מרוסיה, כיום בלארוס) שרצו לעלות לא”י, גייס את המימון הדרוש לנסיעה, וליווה אותם בעלייתם.

אחד עשר האיכרים, שהשאירו את משפחותיהם בכפר מוצאם, עבדו במקווה ישראל עד שמצאו וקנו עבורם, בהלוואה של הברון רוטשילד, אדמה מתאימה לגידול תבואה שהשביעה את רצונם. הם התחילו לחרוש אותה בז' בחשון תרמ"ד, 7 בנובמבר 1883, אירוע הנחשב לייסוד המושבה, וקראו לה "עקרון". מאחר שלא קבלו רשות, מהממשלה העותמנית, לבנות בתי מגורים, בנו, בתחילת 1884, בתים דו-קומתיים שקומת הקרקע בהם אמורה הייתה להיות רפת (אין עדות ששימשה לכך בפועל) – ה"קזרמות", צורת בניה ייחודית למקום.

במהלך 1884-5 עלו גם בני המשפחות של המייסדים, וכבר ב- 1884 הצטרפו אליהם שבע משפחות נוספות ממקומות שונים. איסור הבניה התבטל, ונבנו בתי מגורים רגילים. משפחות בודדות מעטות, בעיקר של בעלי מלאכה, המשיכו להצטרף גם אח"כ.

הברון המשיך לעזור ולתמוך במושבה, ופקידיו ניהלו אותה ביד רמה. לאיכרים היו חיכוכים רבים עם הפקידות, והם ניסו למרוד פעמיים. בתרמ"ט, שנת השמיטה הראשונה של ההתיישבות היהודית החדשה בא"י, שמרו האיכרים בקפדנות את השמיטה, בקשיים רבים, כדעת רבני העדה האשכנזית בירושלים. כנגדם, הברון ופקידיו, ורבים אחרים, דרשו להקל ("פולמוס השמיטה" הוכרע רק בשמיטת תר"ע, בפסק לקולא של הרב קוק). במרד השני, בשנים 1890-93, התחילו האיכרים לנטוע עצים כל אחד על אדמתו, כנגד הברון ופקידיו שדרשו לנטוע את העצים במרוכז, וראו את האיכרים כאריסים על אדמת הברון כל עוד לא החזירו את מלוא חובם על קניית הקרקע (החובות והבעלות על האדמות הוסדרו רק ב- 1930). המרד דוכא באכזריות, ומשפחות אחדות גורשו מהמושבה. שלטון הפקידות הסתיים (או התמתן) ב- 1900, כאשר הברון העביר את ניהול התמיכה במושבות לחברת יק"א (ויותר מאוחר - פיק"א). הברון הוא ששינה את שם המושבה, בביקורו בא"י ב- 1887, מ"עקרון" ל"מזכרת-בתיה", ע"ש אמו, אבל התושבים המשיכו לקרוא למקום בשמו הראשון. ב- 1927 בנה הברון למושבה את בית הכנסת החדש בעל החזית המסוגננת, כמתנת פרידה, להחליף את בית הכנסת הראשון שהתערער.

מקור המים הראשון של המושבה הייתה באר שחפרו עם הקמת היישוב. את המים שאבו בה באנטיליה, בכח בהמות, והובילו אותם לבתים במיכלים, ביד או על גב בהמה. מ- 1912 שאבו את המים מבאר שניה, בכח מנוע דיזל, אל מגדל מים, ומתחו צנרת שהמים זרמו בה אל הבתים בכח הכובד.

הענף החקלאי הראשון והעיקרי של המושבה היה חיטה וגידולי שדה אחרים, וכח העבודה לחרישה ולהובלה היה השור, עד שהטרקטור החליף אותו אחרי מלחמת העולם הראשונה. אדמות המושבה, גם אחרי שנקנו שטחים נוספים, לא הספיקו לקיום סביר מגידולי השדה, וכל השנים חיפשו וניסו ענפים מכניסים יותר, בעיקר מטעים. בשנות ה- 20 התפתחו גידול הירקות ומשק החלב , והחל משנות ה- 30, למרות הבארות מעוטות המים באופן יחסי – ההדרים. בסוף שנות ה- 50 התחילו לנטוע כרמים. משנות ה- 70, בהן התחילה המושבה להתרחב, עובדים רוב התושבים מחוץ לה.

במשך כל השנים, מהקמת המושבה, היו יחסי שכנות טובה עם הכפר הערבי הסמוך עקיר (מבטאים עגר), עד שננטש במלחמת העצמאות (ועל מקומו קמה קריית עקרון). רבים מבני הכפר עבדו במושבה, והדרך אליה עברה בו. המושבה לא הותקפה במאורעות, ובמלחמות לא נערכו בה קרבות. היא פונתה ללילה אחד בעקבות ההתקפה על חולדה הסמוכה במאורעות תרפ"ט. במלחמת העצמאות, המושבה הייתה אחת מנקודות היציאה של השיירות אל ירושלים הנצורה. התחבורה לירושלים המשיכה לעבור במושבה עד שהשלימו את "כביש הגבורה" (מרמלה לצומת שמשון) בסוף 1948. את קטע כביש 411 העוקף את קריית עקרון ואת המושבה סללו כעשרים שנה מאוחר יותר.

עד ראשית שנות ה- 70 המושבה הייתה קטנה – כ- 200 תושבים ב- 1890, כ- 500 ב- 1940, ולא הרבה יותר מזה ב- 1960. ב- 1969-70 נבנו השיכונים הראשונים, חלקם בתי דירות וחלקם דו-משפחתיים. עולים, בעיקר מצפון אפריקה, הובאו ושוכנו בהם, ואופי אוכלוסיית היישוב התחיל להשתנות. באותו זמן, בקירוב, התחילו לבנות במושבה בתים פרטיים, קרקע חקלאית הפכה למגרשים, והמושבה המשיכה לגדול בדרכה להפוך לעיירה הקטנה, רובה שכונות שינה, שהיא עכשיו. כיום בה (2006) כ- 9,000 תושבים.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מחוז המרכז
ערים	הוד השרון · טייבה · טירה · יבנה · יהוד-מונוסון · כפר סבא · לוד · מודיעין · נס ציונה · נתניה · פתח תקווה · קלנסווה · ראש העין · ראשון לציון · רחובות · רמלה · רעננה
מועצות מקומיות	אבן יהודה · אליכין · אלעד · באר יעקב · בית דגן · בני עי"ש · גבעת שמואל · גדרה · ג'לג'וליה · גן יבנה · זמר · כוכב יאיר · כפר ברא · כפר יונה · כפר קאסם · מזכרת בתיה · סביון · פרדסייה · צורן-קדימה · קריית עקרון · שוהם · תל מונד
מועצות אזוריות	ברנר · גדרות · גזר · גן רווה · דרום השרון · חבל יבנה · חבל מודיעין · חוף השרון · לב השרון · נחל שורק · עמק חפר · עמק לוד
ועדי רובע עירוניים	נוה מונוסון