היסטוריה של רומניה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
 מאמר זה הוא חלק מסדרת היסטוריה של רומניה |
| דאקיה
מפלישת ההונים ועד נדידת העמים ימי הביניים התעוררות לאומית מלחמת העולם השנייה רומניה הקומוניסטית מ־1989 ואילך |
| רומניה |
המונח ההיסטוריה של רומניה מתאר את תולדות העמים אשר ישבו בשטח המוכר כיום כמדינת רומניה החל מהתקופה הפרה־היסטורית, עם הגעת האדם המודרני לאירופה לפני כ־40,000 שנים, ועד ימינו, ומהווים את העם הרומני.
תוכן עניינים |
[עריכה] פרה־היסטוריה
עדות להתיישבות בני אנוש באזור שבו נמצאת רומניה של ימינו נמצאה[1] כאשר לסתו של אדם, המתוארכת מלפני כ־34,000–36,000 שנים, התגלתה בשנת 2002 במאורת דובים ברומניה. נכון לעכשיו, זהו המאובן האנושי הקדום ביותר שנמצא על אדמת אירופה, והוא מהווה הוכחה לכך שבני אדם חיו כבר באירופה בתקופות קדומות יותר ממה שחשבו לפני כן.
[עריכה] דאקיה
- ערך מורחב – דאקיה
האזור המהווה את רומניה של ימינו היה מאוכלס על ידי הדאקים (גטאה, כפי שנקראו בכתבים יווניים), שבט תראקי. תחת הנהגתו של בורביסטה (Burebista) בשנים 70–44 לפנה"ס, הפכה דאקיה למדינה רבת עוצמה אשר התחילה לאיים במידת מה על האינטרסים האזוריים של הרומאים. יוליוס קיסר תכנן לפתוח במלחמה נגד הדאקים, אך נרצח בשנת 44 לפנה"ס; כעבור מספר חודשים, גורלו של בורביסטה היה זהה. מדינתו החזקה התפצלה לארבע מדינות ולא התאחדה עד שנת 95, תחת שלטונו של דקבאלוס (Decebalus). המדינה הדאקית נקלעה למספר סכסוכים עם האימפריה הרומית המתרחבת ובסופו של דבר נכבשה בשנת 106 לספירה על ידי הקיסר הרומי טריאנוס (Trajan), במהלך שלטונו של המלך דקבאלוס. במהלך השלטון הרומי בדאקיה, נערכו מספר פלישות של הגותים והקארפים, אשר בסופו של דבר הובילו לנסיגת הרומאים בשנת 271.
[עריכה] רומניה בימי הביניים
- ערך מורחב – היסטוריה של רומניה: מפלישת ההונים ועד נדידת העמים
- ערך מורחב – היסטוריה של רומניה: ימי הביניים
חלקים שונים באזור המהווה את רומניה של ימינו היו תחת שלטונן של האימפריה הגותית (אויום) מ־271 עד 378, האימפריה ההונית עד 435, האימפריה האווארית במהלך המאה השישית והאימפריה הבולגרית הראשונה מהמאה התשיעית עד המאה ה-11. בנוסף לכך, עמים סלאביים, מדיאריים, פצ'נגיים, קומאיים וטאטאריים פלשו לאזור.
במהלך המאות הבאות התפתחו מדינות מקומיות קטנות רבות, אך רק במאה ה־14 הנסיכויות הגדולות מולדביה וולאכיה קמו להילחם באיום האזורי החדש, העות'מאנים, אשר כבשו את קונסטנטינופול ב־1453. ב־1541 חצי האי הבלקני ורוב שטחה של הונגריה כבר היו פרובינציות עות'מאניות, ואילו הנסיכויות מולדביה, ואלאכיה וטרנסילבניה נאלצו להיות מדינות חסות של האימפריה העות'מאנית ושילמו לה מסים, אך שמרו על אוטונומיה פנימית מלאה ועד המאה ה-18 על מידה מסוימת של עצמאות חיצונית.
במאה ה־11, האזור שמהווה את טרנסילבניה של היום הפך ברובו לחלק אוטונומי של ממלכת הונגריה. מלכי הונגריה משכו לאזור את הסקלרים (הונגרית: Székely, רומנית: Secui), את המסדר הטווטוני ואת הסאקסונים.
ב־10 בינואר 1475, שטפאן הגדול (ברומנית: Ştefan Cel Mare) ממולדביה ניצח ניצחון חשוב בקרב ואסלוי את העות'מאנים. בשנת 1600, נסיכויות ואלאכיה, מולדביה וטרנסילבניה הונהגו על ידי הנסיך הוולאכי "מיכאי האמיץ" (ברומנית: מיהאי ויטאזול, Mihai Viteazul), הבאן של אולטניה, אך הסיכוי לאיחוד הנסיכויות התפוגג עם מותו כעבור שנה אחת בלבד, בעקבות קרב עם חייליו של מפקד הצבא האוסטרי ג'ורג'יו באסטה. אין סימנים ברורים המצביעים על כך שמיכאי התכוון לאחד את שלוש הנסיכויות ואין דרך לדעת זאת בוודאות, מכיוון שביום מותו הוא שלט על טרנסילבניה פחות משנה.
[עריכה] התעוררות לאומית
- ערך מורחב – היסטוריה של רומניה: התעוררות לאומית
בתחילת המאה ה־19 היו מולדביה וולאכיה נתונות לאיומי האימפריה העות'מאנית ושילמו לה מסים, וטרנסילבניה הייתה תחת שלטון האימפריה האוסטרית. רומנים רבים החלו לחפש תמיכה במאבק לשיפור תנאיהם תחילה מהאימפריה הרוסית, בציפייה שמסיבות דתיות הרוסים ירגישו אמפתיה לעניין הרומני, אך ללא הועיל; שאיפותיה הטריטוריאליות של רוסיה (אשר סיפחה לשטחה את בסראביה ב־1812) גרמו לרומנים רבים להבין שהם הולכים להיות עוד חלק בקיסרות הרוסית. מאחר שמטרותיה של אוסטריה היו דומות, כפי שניתן היה לראות בסיפוח של אולטניה (1718-1739) ובוקובינה (1775), הרומנים החלו לחפש בעלי ברית פוטנציאליים במערב אירופה, בעיקר במדינות לטיניות אחרות, בראש ובראשונה בצרפת, שגם בה החלו לנשב רוחות המהפכה.
בשנת 1848 התנסתה אירופה בסדרה של מהפכות לאומיות רבות, ורוח השינוי לא פסחה על ולאכיה, מולדביה וטרנסילבניה, כאשר טודור ולאדימירסקו ניסה לחולל מהפכה צבאית ב־1821. מטרת המהפכנים הייתה עצמאות מלאה לוולאכיה ולמולדביה ואמנציפציה לאומית בטרנסילבניה. מטרה זו לא הושגה, אך היא היוותה את הבסיס לדרישות לאומיות בעתיד. בנוסף, ההתקוממות גרמה לתושבים רבים בשלוש הנסיכויות להכיר באחדות שפתם והאינטרסים שלהם.
בתקופת השלטון העות'מאני, מולדביה וולאכיה היו נתונות תחת מסים כבדים וניהול כושל. עקב כך, בסופו של דבר ב־1859 תושבי מולדביה וולאכיה בחרו באותו שליט (ברומנית: Domnitor) - אלכסנדרו יואן קוזה (Alexandru Ioan Cuza) כראש הנסיכויות. ממלכת רומניה נוצרה, אם כך, כאיחוד אישי ולא כללה את טרנסילבניה. השלטונות ההאבסבורגיים השתדלו לשמור הן את הלאומיות ההונגרית והן את הלאומיות הרומנית (שהתחרו ביניהן) על אש נמוכה, מחשש להתפרצויות של מהומות ודרישות לאומיות של שתי הקבוצות, אשר יובילו לחוסר יציבות באימפריה.
[עריכה] ממלכת רומניה
- ערך מורחב – המלוכה ברומניה
[עריכה] "האיחוד הקטן" ("Mica Unire")
- ערך מורחב – רגאט
ב־1866, הנסיך הגרמני קארול ה־1 משושלת הוהנצולרן-זיגמארינגן מונה לתפקיד השליט של נסיכות רומניה. ב־1877 רומניה הכריזה על עצמאות מהאימפריה העות'מאנית, ולאחר המלחמה הרוסית-רומנית-תורכית (ברומנית: război ruso-româno-turc) עצמאותה הוכרה בהסכם ברלין ב־1878, ובכך הפכה למדינה העצמאית הראשונה במזרחה של היבשת. לאחר המלחמה כבשה רומניה את דוברוג'ה, אך נאלצה למסור את חלקה הדרומי של בסראביה לרוסיה. השליט קארול ה־1 הוכרז כמלך הראשון של רומניה ב־26 במרץ 1881.
המדינה החדשה, לחוצה בין הכוחות הגדולים של אותה התקופה (האימפריה העות'מאנית, אוסטרו-הונגריה, והאימפריה הרוסית) הביטה מערבה, בייחוד אל עבר צרפת, כדי לאמץ את המודלים התרבותיים, החינוכיים, הצבאיים והאדמיניסטרטיביים. ב־1916 הצטרפה רומניה למלחמת העולם הראשונה ונלחמה לצדן של מדינות ההסכמה, לאחר שדרישתה שזכויותיה על טרנסילבניה יוכרו, נענתה על ידיהן.
רומניה הובסה, ובירתה ושני שלישים משטחה נכבשו על ידי מעצמות המרכז. במאי 1918, רומניה לא יכלה להמשיך בלחימה ודנה על תנאיו של חוזה שלום עם גרמניה. באוקטובר של אותה שנה הצטרפה רומניה שוב למלחמה. בסוף המלחמה, האימפריה האוסטרו-הונגרית והקיסרות הרוסית התפוררו, וגופי ממשל שנוצרו על ידי הרומנים בטרנסילבניה, בסראביה ובוקובינה בחרו להתאחד עם ממלכת רומניה, מה שהוביל, בעקבות חוזה טריאנון (1920), ליצירתה של "רומניה הגדולה" (România Mare).
[עריכה] "רומניה הגדולה" ("România Mare")
הביטוי הרומני "România Mare" ("רומניה הגדולה") מתאר תקופה בהיסטוריה של רומניה שבין שתי מלחמות העולם אשר בה שטחה הריבוני של רומניה היה הגדול ביותר. באותה התקופה פרשה רומניה את ריבונותה על אזורים שרומנים רבים לא חלמו שישלטו בהם, כולל באזורים שבהם היה רוב אשר אינו רומני. הדבר גרר את בעיית המיעוטים, בעיה רווחת ביותר בעקבות ההסכמים שנחתמו לאחר מלחמת העולם הראשונה בכל רחבי אירופה. מבחינה היסטורית, "רומניה הגדולה" מייצגת את אחד האידאלים של הלאומיות הרומנית, והיא עדיין נתפסת בעיני רומנים רבים בתור "גן העדן האבוד", תקופה טובה שיש לשאוף לחזור אליה, וזאת בהשוואה לתקופה הקומוניסטית אשר באה אחריה. ואכן, ישנה מפלגה רומנית לאומנית בימינו אשר משתמשת באותו אידאל בשמה.
ב־1918, עם סופה של מלחמת העולם הראשונה, טרנסילבניה ובסראביה סופחו לממלכה הישנה של רומניה. "מועצת הארץ" (ברומנית: Sfatul Ţarii) בבסראביה הכריזה, בעקבות המהפכה הבולשביקית, על עצמאות מרוסיה ב־1917. בעקבות צעד זה, קראה המועצה לכוחות רומניים שיגנו עליהם מפני הבולשביקים, אשר הפיצו את בשורת המהפכה הבולשביקית. באזור טרנסילבניה, המחוזות האוסטרו-הונגריים: טרנסילבניה, מאראמורש, קרישאנה ובנאט (בשמותיהם הרומניים) התאחדו ב"איחוד אלבה יוליה". איחודם של אזורים אלו בטרנסילבניה אושרר בשנת 1920 בחוזה טריאנון, אשר הכיר בריבונותה של רומניה על אזורים אלו וכפה את הגבולות החדשים על הרפובליקה החדשה ממערב, שנוצרה משאריות האימפריה האוסטרו-הונגרית המפורקת; ואילו איחודן של בוקובינה ובסראביה עם רומניה אושרר בחוזה ורסאי, גם כן בשנת 1920. כמו כן, קיבלה רומניה את אזור דרום דוברוג'ה מבולגריה כתוצאה מניצחונה במלחמת הבלקן השנייה ב־1913.
האיחוד של 1918 איחד את מרבית האזורים שחיו בהם רומנים במסגרת גבולותיה של מדינת לאום רומנית אחת; עם זאת, הוביל הדבר להכללתם של אזורים נכבדים רבים, אשר חיו בהם מיעוטים רבים באותה מדינת לאום. אחוז הלא־רומנים שנאלצו לחיות תחת ריבונות רומנית לאחר האיחוד עמד על כ־28% מכלל אוכלוסיית רומניה באותה התקופה. המיעוטים הגדולים ביותר היו הונגרים, יהודים, גרמנים, אוקראינים, בולגרים ועוד, כאשר מרבית ההונגרים חיו בטרנסילבניה, הגרמנים בטרנסילבניה, בוקובינה ובנאט, אוקראינים בבסראביה ובוקובינה ובולגרים בדוברוג'ה. בהתאם לחוזי ורסאי וטריאנון, החוקה הרומנית הכירה במיעוטים ומספר חוקים העניקו להם זכויות בתחומי חינוך, מנהל ותחומים נוספים. כמו כן, קיבלו המיעוטים (ובהם היהודים) הלאומיים ייצוג בפרלמנט, וחלקם אף יצרו מפלגות לאומיות (ההונגרים ב־1922, הגרמנים ב־1929, היהודים ב־1931). למרות כל זאת, ייצוג מיוחד עם אוטונומיה בעלת בסיס איתן, כפי שהובטח על ידי "מועצת הרומנים הטרנסילבניים" ב־1 בספטמבר 1918 לא יצא לפועל, והמיעוטים המשיכו לחיות תחת ריבונות רומנית מלאה.
יש המבחינים בין שתי תקופות בהיסטוריה של רומניה בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה:
מ־1918 עד 1938, רומניה הייתה ממלכה חוקתית ליברלית. מאידך גיסא, התקופה אופיינה גם בחיכוכים רבים על רקע בעיית המיעוטים (ראו פסקה קודמת) ועל רקע אנטישמי, וכללה גם פרעות אלימות רבות, בהן פוגרומים קשים ואכזריים שגבו קורבנות רבים וטויחו על ידי הממשל. ראוי לציין את עלייתה של המפלגה הפאשיסטית האנטישמית "משמר הברזל", שגרפה 15% מסך הקולות בבחירות הכלליות הדמוקרטיות של שנת 1937.
מ־10 בפברואר 1938 עד 1944, רומניה הייתה דיקטטורה. הדיקטטור הראשון היה המלך קארול השני, שביטל את המשטר הפרלמנטרי ושלט עם הקבינט שלו. לאחר מספר הפסדים טריטוריאליים חמורים ב־1940, אולץ המלך קארול השני לוותר על כיסאו, והוחלף על ידי בנו המלך מיכאי, אך השליטה במדינה נפלה לידיו של המושל הצבאי יון אנטונסקו. באוגוסט 1944 נעצר אנטונסקו על ידי הקומוניסטים בסיועו של המלך מיכאי.
ב־1939 חתמו גרמניה וברית המועצות על הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, אשר ציין, בין השאר, את "עניינה" של ברית המועצות בחבל בסראביה.
[עריכה] רומניה במהלך מלחמת העולם השנייה
- ערך מורחב – היסטוריה של רומניה: מלחמת העולם השנייה
[עריכה] התקופה שלפני ההצטרפות למלחמה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הכריזה רומניה על נייטרליות. בעקבות פלישת גרמניה לפולין, קלטה רומניה את הממשלה הגולה של פולין. עובדה זו, בצירוף "הבעת העניין" של ברית המועצות בבסראביה (בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב), גרמה לרומניה לאבד שטחים ממזרח ואף ממערב. ביולי 1940 כבש הצבא האדום את בסראביה; כשני שלישים מהשטח שנכבש הפך לרפובליקה סובייטית סוציאליסטית חדשה בשם מולדובה, ושליש ממנו סופח לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית אוקראינה. ב־30 באוגוסט 1940, הכריחו גרמניה ואיטליה את רומניה למסור את צפון טרנסילבניה להונגריה, וכעבור שבוע, דרום דוברוג'ה נמסר לבולגריה. ההפסדים הטריטוריאליים הרבים האלו, שהתרחשו ללא קרב, גרמו לירידת קרנו של המלך קארול ולכך שיון אנטונסקו (Ion Antonescu) יתפוס את השלטון.
[עריכה] רומניה מצטרפת למלחמה
ב־4 בספטמבר 1940, לאחר ההפסד של כמחצית משטחה של טרנסילבניה, התאחדו מפלגת משמר הברזל בהנהגתו של האנטישמי הוריה סימה והגנרל יון אנטונסקו ויצרו את ממשלת "מדינת הלגיונרים הלאומית". הדבר גרם לכך שהמלך קארול נאלץ לוותר על כיסאו לטובת בנו בן ה־19 מיכאי. קארול (ופילגשו מאגדה לופסקו) הוגלו מארצם.
ב־23 בנובמבר 1940, לאחר תקופה של נייטרליות, הצטרפה רומניה, המונהגת על ידי ממשלתו הפאשיסטית של יון אנטונסקו, למדינות הציר. הממשלה החדשה החלה במסעי נקמה נגד יריבים פוליטיים לשעבר, אשר כלל מאסרים, התנקשויות והוצאות להורג. כמו כן, החקיקה הגזענית נגד יהודים רק החריפה, והוטלו על כל היהודים מגבלות קשות. רבים מהם נטבחו על לא עוול בכפם על ידי חיילים ושוטרים רומנים, אשר גובו על ידי חלקים גדולים מהעם – כל זאת בחסות השלטונות ואף בהנחייתם. האיחוד בין "משמר הברזל" לבין אנטונסקו לא היה קל; ב־20 בינואר 1940 היה ניסיון של אנשי "משמר הברזל" לבצע הפיכה בשילוב עם פוגרום נגד יהודי בוקרשט, אשר דוכא על ידי אנטונסקו כעבור ימים אחדים. "משמר הברזל" הוצא מהממשלה, ורבים מאנשיו נאסרו או ברחו לגרמניה.
ב־22 ביוני 1941 תקפו כוחות של הצבא הנאצי בשיתוף עם צבא רומניה את ברית המועצות. לאחר שהחזירו לשטחם את בסראביה ובוקובינה, המשיכו הכוחות הרומניים להילחם לצד הכוחות הנאציים בדרכם לאודסה, סבסטופול וסטאלינגראד. התרומה הרומנית לכוחות הנאציים הייתה אדירה, ועלתה על מספר הכוחות של כל שאר בעלות בריתה של גרמניה הנאצית ביחד, והייתה שנייה רק לצבא הנאצי. רומניה סיפחה לשטחה שטחים עצומים ממזרח לנהר הדניסטר, כולל העיר אודסה.
במהלך כל שנות שלטונו של אנטונסקו, הייתה רומניה ספקית חשובה של נפט, תבואה ומוצרי תעשייה רבים למדינות הציר ולגרמניה הנאצית, לרוב ללא כל תמורה כספית או אחרת. כתוצאה מכך, הפכה רומניה ב־1943 למטרה חשובה להפצצות של בעלות הברית, וראוי לציין את התקיפה של שדות הנפט של העיר הרומנית פלוישט ב־1 באוגוסט 1943. בנוסף לכך, כתוצאה מהעובדה שהתרומות לגרמניה ניתנו ללא כל תמורה, האינפלציה ברומניה שברה שיאים בתקופת המלחמה, והמצב הכלכלי היה גרוע.
לפני מתקפת הנגד של הסובייטים בסטאלינגראד, שקלו הרומנים לפתוח בחזית נוספת של לחימה נגד הונגריה, כדי להשיב את צפון טרנסילבניה לאחר הניצחון שצפו על ברית המועצות[2].
[עריכה] רומניה והשואה
- ערך מורחב – שואת יהודי רומניה
גם לאחר הדחת "משמר הברזל", המשיך משטרו של אנטונסקו לשתף פעולה עם גרמניה הנאצית ולבצע את מדיניות הדיכוי והטבח ביהודים, ובמידה פחותה מעט של הצוענים בשטחים שהיו תחת ריבונותה של רומניה. על פי דו"ח של ועידה בינלאומית שיצא לאור על ידי ממשלת רומניה בשנת 2004[3], רומניה רצחה בדרכים שונות בין 280,000 ל־380,000 יהודים ברומניה ובשטחי המלחמה של בסראביה, בוקובינה וטראנסניסטריה.
אף על פי שמרבית הרציחות התבצעו באזור המלחמה על ידי כוחות צבא רומניה, חלק ניכר מהרדיפות התבצעו בעורף. במהלך פוגרום יאש בחודש יולי 1941, למעלה מ־12,000 יהודים נטבחו או נרצחו באיטיות ברכבות מוות שנסעו הלוך ושוב לאורך אזורים כפריים ברומניה.
מחצית מ־320,000 היהודים שחיו בבסראביה, בוקובינה ומחוז דורוהוי ברומניה נרצחו בתוך חודשים מרגע הצטרפותה של רומניה למלחמה במהלך 1941. גם לאחר הרציחות הראשונות, יהודים במולדביה, בוקובינה ובסראביה היו נתונים לפוגרומים רבים לעתים תכופות, ורוכזו בגטאות אשר מהם נשלחו אל מחנות ריכוז, כולל מחנות אשר נבנו, תוחזקו ונוהלו על ידי רומנים. מספר הקורבנות באזור זה אינו ברור, אך גם האומדנים הנמוכים ביותר נוקבים במספר של כ־150,000 יהודים (ו־25,000 צוענים) באזורים המזרחיים הנ"ל, וכ־120,000 מתוך כ־150,000 יהודי טרנסילבניה, אשר נרצחו רובם בשטח הונגריה לקראת סופהּ של המלחמה. ראוי לציין כי כוחות רומנים נטלו את החלק העיקרי בהשמדת יהודי אודסה (שהייתה בשטח הכיבוש הרומני); למעלה מ־100,000 יהודים נורו למוות ונרצחו בדרכים אחרות בסתיו של שנת 1941.
יחד עם זאת, בניגוד מוחלט לגורלם של היהודים במרבית מדינות מרכז ומזרח אירופה, רוב רובם של יהודי רומניה שרדו את המלחמה, אם כי בתנאים מחפירים אשר כללו עבודות כפייה, קנסות ועונשים כלכליים וחוקים מפלים. ממשלתו של אנטונסקו תכננה גירוש המוני של היהודים מאזור הרגאט (מולדביה וולאכיה) למחנה ההשמדה בלז'ץ, אך תוכניות אלה לא יצאו לפועל.
הוועדה הבינלאומית שחקרה את חלקהּ של רומניה בשואה, קבעה כי למרות הישרדותם של מרבית היהודים בשטח שמהווה את רומניה של ימינו:
| רומניה נוטלת באחריות הכבדה ביותר למותם של יותר יהודים מאשר כל מדינה אחרת פרט לגרמניה עצמהּ. הרציחות ההמוניות אשר בוצעו ביאש, אודסה, בוגדנובקה, דומנובקה ופצ'ורה, למשל, היו מבין הרציחות המבעיתות ביותר אשר בוצעו במהלך השואה. רומניה ביצעה רצח עם נגד היהודים. הישרדותם של יהודים באזורים מסוימים של המדינה לא יכולה לשנות את המציאות הזאת. | ||
[עריכה] הפיכה ושינוי כוחות
לאחר מתקפת הנגד של הסובייטים בסטלינגראד, מדינות הציר החלו להיות בנסיגה. ב־1944 הכלכלה הרומנית נקלעה למשבר קשה בעקבות הוצאות המלחמה הכבדות, התרומות הנכבדות לגרמניה הנאצית וההפצצות ההולכות ומכבידות של בעלות הברית. כל אלו, וההתשה מהמלחמה גרמו לרבים ברומניה להגביר את קולות ההתנגדות שלהם. המלך מיכאי, שבתחילה היה בובת קש של אנטונסקו, הוביל להפיכה ב־23 באוגוסט 1944, בתמיכת האופוזיציה והצבא, והפיל את הדיקטטורה של אנטונסקו. המלך הציע לגרמניה לסגת משטח רומניה ללא קרב, אך הגרמנים ראו בהפיכה מצב זמני בלבד, וצבאם תקף את רומניה. בתגובה, ביקשה רומניה להצטרף לצדן של בעלות הברית. עם זאת, ברית המועצות (ייתכן כי ממניעים נקמניים) המשיכה לראות ברומניה חברה במדינות הציר, וכוחות סובייטיים החלו לפלוש אל תוך רומניה ולקחו בשבי כ־140,000 אסירים.
ב־1944 הגיע ראש ממשלת בריטניה, ווינסטון צ'רצ'יל, להסכם עם שליט ברית המועצות, יוסף סטלין, על חלוקת אירופה לאחר המלחמה. סטלין קיבל 90% השפעה על רומניה[4]. ב־12 בספטמבר 1944 נחתם הסכם שביתת נשק עם רומניה [5]. כוחות רומניים המשיכו לספוג אבידות בלחימה מול כוחות גרמניים בטרנסילבניה, בהונגריה ובצ'כוסלובקיה.
[עריכה] לאחר המלחמה
במסגרת חוזה פריז אשר נחתם ב־1947 סירבו בעלות הברית להעניק לרומניה מעמד של צד לוחם (co-belligerent). צפון טרנסילבניה חזרה להיות חלק אינטגרלי מרומניה, אך ברית המועצות סיפחה את בסראביה וצפון בוקובינה סופית. בשאר חלקי רומניה נשאר הכיבוש הסובייטי, וב־1947 הודח המלך מכיסאו והוגלה, ונוצרה הרפובליקה הקומוניסטית העממית של רומניה. הכיבוש הסובייטי הסתיים רק בשנת 1958.
[עריכה] התקופה הקומוניסטית
- ערך מורחב – היסטוריה של רומניה: רומניה הקומוניסטית
[עריכה] הקדמה
התקופה הקומוניסטית של רומניה היא התקופה שבה נשלט הממשל על ידי המפלגה הקומוניסטית הרומנית. במהלך תקופה זו נקראה המדינה "הרפובליקה העממית של רומניה", ומאוחר יותר, בימיו של השליט ניקולאיה צ'אושסקו, שונה שמה ל"הרפובליקה הסוציאליסטית של רומניה".
[עריכה] העלייה לשלטון
לאחר מלחמת העולם השנייה, ברית המועצות דחפה להכללתה של המפלגה הקומוניסטית הרומנית, שלא הייתה מפלגה גדולה לפני כן, בממשלה החדשה, בזמן שפוליטיקאים לא־קומוניסטים החלו להיעלם מהזירה הפוליטית. בסופו של דבר ויתר המלך מיכאי על כיסאו והוגלה, והוכרזה הקמה של הרפובליקה העממית של רומניה.
[עריכה] תקופת טרום-צ'אושסקו
רומניה הפכה למדינה קומוניסטית תחת חסותה הצבאית והכלכלית המלאה של ברית המועצות. במהלך תקופה זו, משאביה המדולדלים של רומניה לאחר מלחמת העולם השנייה נשאבו בעקבות הסכמים סובייטיים-רומניים: חברות בבעלות סובייטית ורומנית משותפת הוקמו בעקבות מלחמת העולם השנייה כדי להסתיר את מה שרבים כינו "ביזה של רומניה על ידי ברית המועצות"; בנוסף לכך, הושתו על רומניה תשלומי פיצויים כבדים לברית המועצות בעקבות המלחמה. במהלך התקופה הזאת, למעלה משני מיליון בני אדם נאסרו בשרירותיות בשל סיבות פוליטיות, כלכליות ואחרות. מאות אלפי הוצאות להורג, עינויים והתעללויות הופעלו כנגד מספר גדול של אנשים, החל מיריבים פוליטיים ועד לאזרחים מן המניין. לפחות 200,000 איש איבדו את חייהם כתוצאה מההשפעה הקומוניסטית על רומניה בין 1948 עד 1964.
[עריכה] תקופתו של צ'אושסקו
- ערך מורחב – ניקולאיה צ'אושסקו
בתחילת שנות השישים של המאה ה־20, ממשלתה הקומוניסטית של רומניה החלה לצבור מידה מסוימת של עצמאות מברית המועצות. ניקולאיה צ'אושסקו מונה לעמוד בראש המפלגה הקומוניסטית הרומנית ב־1965 ולכהן כראש המדינה ב־1967 לאחר מותו של גאורגה גיורגיו-דז'. ב־1968 גינה צ'אושסקו את הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה (ואכן, רומניה הייתה היחידה מבין מדינות ברית ורשה אשר לא השתתפה בפלישה לצ'כוסלובקיה) וכמו כן הביא להקלה מסוימת בדיכוי הפנימי של אזרחיו; הדבר העניק לו תדמית חיובית הן מבית והן בקרב המערב. עובדה זו גרמה למדינות רבות במערב להימנע מלהפנות את גבן אל משטר אשר בשנות ה־70 הפך, בעקבות ביקורו של צ'אושסקו בסין הקומוניסטית[6], ליותר נוקשה, שרירותי וגחמני. צמיחה כלכלית מהירה שהוזנה על ידי אשראי זר פינתה את דרכה לסגפנות מסולפת ודיכוי כלכלי חמור. חלה צניחה בגידול האוכלוסין, העוני גבר ותופעות שהיו שוליות בעבר, כגון ילדים נטושים המשוטטים ברחובות, שיעורי גירושין גבוהים ומחלות שהשלטון סירב להכיר בהן הלכו והפכו יותר ויותר רווחות. טיפולם של השלטונות בתופעות אלו היה איסור על הפלות, מתן קנסות לאזרחים מעל גיל 25 אשר לא היו להם ילדים, מתן הטבות למשפחות ברוכות ילדים, הפיכת הפרוצדורה הדרושה לשם גירושין למסובכת וכמעט בלתי אפשרית; בנוסף, בשנות השמונים בדיקות איידס היו בלתי חוקיות (כדי שלא ייוודע דבר קיומה של מגפת איידס נרחבת ברומניה) [7].
ב־1978 ערק יון מיחאי פצ'פה, חבר בכיר במשטרה החשאית הרומנית, הסקוריטאטה, לארצות הברית. זהו העריק בעל הדרגה הגבוהה ביותר[8] מהגוש הקומוניסטי במהלך המלחמה הקרה. בעקבות עריקתו, אשר היוותה מכה קשה למשטר הקומוניסטי, ערך צ'אושסקו מסע טיהורים בצמרת הסקוריטאטה, והגביר את דיכוי כלל האזרחים ברומניה. בנוסף לכך, ספר שהוציא פאצ'פה בארצות הברית חשף פרטים נסתרים על משטרו של צ'אושסקו, כגון שיתוף פעולה עם ארגוני טרור ערביים ומשטרים אפלים כגון זה של מובוטו ססה סקו, ריגול תעשייתי מאסיבי נגד ארצות הברית והמערב, ומאמצים רבים מצד צ'אושסקו להשיג תמיכה פוליטית מהמערב; גילויים אלו, ומדיניותו הדראקונית ההולכת ומחמירה של צ'אושסקו, גרמו לבידוד גובר והולך של רומניה בזירה הבינלאומית, ולהפסקת הצמיחה הכלכלית שממנה נהנתה בסוף שנות השישים.
במהלך שנות ה־80 הלך והחמיר המשטר ברומניה, וימי הזוהר של צ'אושסקו, בהם באמת זכה לתמיכה גדולה מן העם, נשכחו כלא היו. ההפיכות ברחבי הגוש הקומוניסטי היוו קטליזטור לנפילת המשטר הקומוניסטי בשרשרת אירועים עקובים מדם בדצמבר 1989, אשר התחילו בערים טימישוארה ובוקרשט, והסתיימו בהוצאתם להורג הפומבית של הרודן ורעייתו, והכרזה על הקמת רפובליקה דמוקרטית חופשית ברומניה.
יון איליאסקו, חבר בכיר לשעבר במפלגה הקומוניסטית אשר הודח על ידי צ'אושסקו, קיבל הכרה לאומית כמנהיגה של ממשלת קואליציה מאולתרת. חזית ההצלה הלאומית (שהפכה ל"מפלגה הסוציאל־דמוקרטית" בימינו) הכריזה על החזרת הדמוקרטיה והחירויות האזרחיות ב־22 בדצמבר 1989. המפלגה הקומוניסטית הוצאה אל מחוץ לחוק, והחוקים הדראקוניים ביותר של צ'אושסקו, כגון האיסור על הפלות ואמצעים למניעת הריון, בוטלו.
[עריכה] דמוקרטיה והתחדשות
- ערך מורחב – היסטוריה של רומניה: 1989 ואילך
ב־20 במאי 1990 התקיימו בחירות כלליות לנשיאות ולפרלמנט. בבחירות התמודדו בין השאר מפלגות שהיו קיימות לפני מלחמת העולם השנייה אך הוצאו אל מחוץ לחוק בעבר, כגון "מפלגת האיכרים הלאומית" ו"המפלגה הליברלית הלאומית". מפלגתו של איליאסקו, "חזית ההצלה הלאומית", שלטה היטב באמצעי התקשורת הלאומיים, והוא זכה ב־85% מהקולות. מפלגתו קיבלה שני שלישים מהמושבים בפרלמנט. מרבית החברים הממשלה החדשה (כולל ראש הממשלה) היו בכירים קומוניסטים לשעבר, והממשלה החלה במספר רפורמות מצומצמות לעבר כלכלת שוק חופשי.
מרבית השרים בממשלה החדשה היו קומוניסטים לשעבר, עובדה שגררה הפגנות רבות. ראויה לציון הפגנה שהתקיימה ללא הפסקה בכיכר האוניברסיטה בבוקרשט באפריל 1990, ופוזרה בכוח כעבור חודשיים על ידי קבוצת כורים ביוזמתו של הנשיא איליאסקו, שכינה את המפגינים "חוליגנים". הכורים אף תקפו את בתיהם של ראשי האופוזיציה. כאשר אותם הכורים שבו לבוקרשט כדי לדרוש העלאה בשכרם בספטמבר 1991, נפלה הממשלה הראשונה.
בדצמבר 1991 אומצה חוקה חדשה שאושררה באמצעות משאל עם, אם כי משקיפים בינלאומיים האשימו את הממשלה בזיופים. החוקה תוקנה שוב ב־18 ו־19 באוקטובר 2003, ושוב הוטחו האשמות של משקיפים בינלאומיים אודות טוהר ההליך.
בחודש מרץ 1992 התפצלה מפלגת "חזית ההצלה הלאומית" לשתי סיעות: "חזית ההצלה הלאומית הדמוקרטית" (FDSN) בראשותו של איליאסקו ו"המפלגה הדמוקרטית" (PD) בראשותו של פטרה רומאן. בספטמבר של אותה שנה ניצח איליאסקו בבחירות לנשיאות ומפלגתו גרפה את מירב הקולות בבחירות הפרלמנטריות של אותה שנה. הורכבה קואליציה רחבה של מספר מפלגות, ומפלגתו של איליאסקו שינתה את שמה ל"מפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרומנית" (PDSR).
בבחירות לנשיאות של 1996 ניצח אמיל קונסטנטינסקו והחליף את איליאסקו, אך מפלגתו של איליאסקו גרפה את מירב הקולות בבחירות הפרלמנטריות, ולא יכלה להרכיב קואליציה. הדבר גרם לכך שמפלגות אחרות, בראשות מפלגתו של קונסטנטינסקו, הרכיבו קואליציה שבירה. החלטות רבות לגבי עתידה של רומניה ושיקומה התקבלו רק כעבור עיכובים וויכוחים רבים או שלא התקבלו בכלל; עם זאת, הקואליציה כן הצליחה להביא למימושן של כמה רפורמות חשובות.
בבחירות של שנת 2000, מפלגתו הסוציאל-דמוקרטית של איליאסקו חזרה לשלטון ואיליאסקו עצמו זכה בנשיאות ונכנס לקדנציה השלישית. ראש ממשלתו, אדריאן נסטאסה, הואשם בפרשיות שחיתות חוזרות ונשנות.
בעקבות תוצאות הבחירות של נובמבר 2004, אף מפלגה לא יכלה להרכיב קואליציה. בנוסף לכך, משקיפים בינלאומיים רבים טענו כי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הייתה אחראית לזיופים בקני מידה נרחבים. לאחר סיבוב שני שנערך כעבור שבועיים, ניצח (ברוב דחוק של 51%) מי שהיה ראש עיריית בוקרשט טראיאן בססקו והתמנה לתפקיד נשיאה השלישי של רומניה לאחר המהפכה.
ב־2004 הצטרפה רומניה לנאט"ו, והיא אמורה להצטרף לאיחוד האירופי ב־2007[9]; חוזה ההצטרפות לאיחוד האירופי אשר נחתם ב־25 באפריל 2005 בלוקסמבורג כולל סעיף המאפשר לדחות את מועד הצטרפותה של רומניה אם היא לא תעמוד בתנאי סף מסוימים. בימים אלו עיקר פעילותה של הממשלה הרומנית מתרכז בשני האתגרים המרכזיים הדרושים לשם הצטרפות לאיחוד האירופי: ביעור נגע השחיתות, שרומניה עדיין נגועה בו במידה נרחבת; ורפורמה של המערכת המשפטית. עם זאת, מספר מדינות במערב אירופה רמזו כי יציבו הגבלות מסוימות על רומניה ואזרחיה וכי הם לא יהיו אזרחים מן המניין באיחוד האירופי לאחר ההצטרפות[10]. בו־בזמן שרומנים רבים עזבו בעשורים האחרונים את המדינה, רבים אחרים שואבים תקווה מן ההשקעות הזרות הרבות בשנים האחרונות ומן העלייה היחסית ברמת החיים, ומצפים לעתיד טוב יותר לארצם.
[עריכה] מקורות וסימוכין
- ^ מאובן אנושי קובע שיא אירופאי, מתוך אתר ה־BBC
- ^ מחקר של ממשלת ארצות הברית בנושא חלקה של רומניה במלחמת העולם השנייה
- ^ דו"ח הוועידה הבינלאומית לחקירת חלקהּ של רומניה בשואה, שיצא לאור על ידי ממשלת רומניה בשנת 2004
- ^ הערות בכתב ידו של צ'רצ'יל על חלוקת השליטה ברומניה לאחר מלחמת העולם הראשונה
- ^ הסכם שביתת הנשק עם רומניה
- ^ "מסעו של צ'אושסקו למזרח" מאת אדם טולניי, אוניברסיטת ג'ורג'טאון
- ^ מאמר על המדיניות הדמוגרפית הרומנית במהלך התקופה הקומוניסטית
- ^ מאמר של פאצ'פה על נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, בו נכתב כי הוא הקצין בעל הדרגה הגבוהה ביותר אשר ערק למערב
- ^ פרסום רשמי לתקשורת אודות הצטרפותן של רומניה ובולגריה לאיחוד האירופי
- ^ "רומניה דורשת שוויון", מתוך ה־Herald Tribune
| אוסטריה | אוקראינה | אזרבייג'ן | איטליה | איסלנד | אירלנד | אלבניה | אנדורה | אסטוניה | ארמניה | בולגריה | בוסניה הרצגובינה | בלגיה | בלרוס | גאורגיה | גרמניה | דנמרק | הולנד | הונגריה | הממלכה המאוחדת: אנגליה – ויילס – סקוטלנד – צפון אירלנד | תורכיה | יוון | לוקסמבורג | לטביה | ליטא | ליכטנשטיין | מולדובה | מונטנגרו | מונקו | מלטה | מקדוניה | נורבגיה | סלובניה | סלובקיה | סן מרינו | ספרד | סרביה | פולין | פורטוגל | פינלנד | צ'כיה | צרפת | קפריסין | קרואטיה | קריית הוותיקן | רומניה | רוסיה | שבדיה | שווייץ |  |
