המג'לה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

המג'לה היא קובץ דינים אזרחיים עות'מאני, שהיה בתוקף בעת שלוט האימפריה העות'מאנית בארץ ישראל, ונותר בתוקף עוד שנים רבות לאחר מכן. גם בתקופת המנדט הבריטי, ואף לאחר קום מדינת ישראל נותרו חלק מהוראות המג'לה בתוקף, והן חדלו מלחול במסגרת המשפט בישראל רק בשנת 1984.

המג'לה כללה קובץ חוקים המבוססים על הדין המוסלמי. קובץ זה עסק במגוון של נושאים, כגון מכר, שכירות, משכון, בוררות, פיקדון, ערבות ועוד. החקיקה במג'לה הייתה חקיקה קזואיסטית שעסקה בהסדרת מקרים מסוימים, ולא נתנה עקרונות משפטיים רחבים הניתנים ליישום במגוון מקרים.

באימפריה העותומנית נהג הכלל המוסלמי שעל-פיו קובעים חכמי-הדת, העולמאא, את המסגרת לחוקי המדינה על-פי השריעה, בעוד השליט החילוני רשאי לפעול ולצוות במסגרת זו, שקבעו העולמאא.

המג'לה תורגמה לעברית על ידי גד פרומקין, שהיה השופט היהודי היחידי בבית המשפט העליון בתקופת המנדט הבריטי.

המג'לה לא התאימה להסדרת הדינים האזרחיים במדינה מודרנית, הן בשל האופי הקזואיסטי של החקיקה, הן בשל הארכאיות שבהסדרים המהותיים שבה, והן בשל העובדה כי לא הסדירה כלל נושאים רבים, כגון דיני חוזים. בתורכיה בוטלה המג'לה עוד בשנת 1926 לטובת אימוץ הקודכס האזרחי השוויצרי.

עם כניסת המנדט הבריטי לתוקף, נחקק סימן 46 לדבר המלך במועצתו על ארץ ישראל, 1922, ובו נקבע כי כל החוקים העותומניים שעמדו בתוקף ב־1 בנובמבר 1914, הוא היום שבו נכנסה תורכיה למלחמת העולם הראשונה, ימשיכו לעמוד בתקפם. קביעה זו הותירה את המג'לה בתוקף אף בימי המנדט הבריטי. עם זאת, עם כינון המנדט הבריטי, חדלו רשויות השלטון לראות בעולמאא המוסלמיים מקור סמכות לפירוש ולתיקון חוקי המג'לה, ובמקום זאת התייחסו אל המג'לה כאל קודקס חוקים הנתון לפרשנות משפטית של המוסדות החילוניים שהוקמו על-ידי ממשלת המנדט (ומאוחר יותר על-ידי מדינת ישראל).

עם זאת, קבע סימן 46 גם כי במקרה שאינו מוסדר בחקיקה התורכית, ישפטו בתי המשפט בהתאם למשפט המקובל ודיני היושר האנגליים. עד מהרה החלו ענפים שלמים של המשפט האזרחי לשאוב מצינור זה של סימן 46 את ההסדרים המשפטיים האנגליים המתקדמים, והמג'לה נותרה בעלת חשיבות משנית, במיוחד כאשר החל הנציב העליון לחוקק פקודות חדשות אשר הסדירו אף הן תחומים רבים של המשפט האזרחי, כגון פקודת השטרות. (השם "חוק" מתייחס לדבר חקיקה שחוקקה הכנסת. השם "פקודה" מתייחס לדבר חקיקה שנחקק על ידי גורם אחר, כגון הנציב העליון. המדובר בנורמות משפטיות בעלות תוקף שווה). עדיין, גם בתקופת המנדט, הוסדרו חטיבות שלמות של המשפט האזרחי על פי עקרונות המג'לה.

דוגמה לכוחה של המג'לה הוא הסתמכות בתי המשפט על המנהג. סעיפים 36 עד 45 למג'לה עוסקים בכוחו של המנהג, ומהווים אף דוגמה יפה לניסוחה הארכאי של המג'לה:

36. המנהג - בורר. כלומר, המנהג וההרגל, בין שהוא כללי ובין שהוא פרטי, נעשה בורר להוכיח על פיו דין השרע.
37. מעשי בני אדם ראיה, ונוהגים לפיהם.
38. כל שלא ייתכן על פי המנהג, רואים אותו כנמנע באמת.
39. אין לכחד, שעם חילופי העיתים, משתנים אף הדינים עמהם.
40. יש להזניח פשוטו של דבר על פי הוראת המנהג.
41. אין כוחו של מנהג יפה, אלא כשהוא מתמיד, או מכריע.
42. יש ערך למכריע, כשהוא מפורסם ולא נדיר.
43. כל הידוע על פי המנהג הרי זה כאילו התנו עליו.
44. כל הידוע בקרב הסוחרים הרי זה כאילו הותנה ביניהם.
45. כל שקבעו המנהג הרי זה כאילו קבעו הכתוב.

סעיפים אלו, על אף ניסוחם הארכאי, והקושי להסדיר לפיהם חיי מסחר במדינה מודרנית, היו בעלי תוקף מכריע. על פיהם החליט בית המשפט העליון כי המנהג הינו בעל תוקף במדינה כאילו היה חוק. שימוש מעשי בכוחו של המנהג היה, למשל, בפסיקת פיצויי פיטורין, שלא היה להם כל מקור חוקי אחר בטרם נחקק החוק הישראלי בנושא בשנת 1963.

עם הקמת מדינת ישראל, נקבע על ידי מועצת המדינה הזמנית, אשר חוקקה את פקודת סדרי השלטון והמשפט (שוב, המדובר ב"פקודה" ולא ב"חוק" כי המועצה לא הייתה גוף נבחר, ולאחר מכן הוחלפה על ידי הכנסת הראשונה), אשר קבעה, בסעיף 11 לפקודה, כי המשפט שהיה קיים בישראל ביום הקמת המדינה, ימשיך לעמוד בתקפו (למעט חריגים שאינם מענייננו כאן). כך שרדה המג'לה מהפך שלטוני נוסף, והפכה לחלק מדיני מדינת ישראל הריבונית.

למעשה, רבים הם הדינים העותומניים ששרדו ביחד עם המג'לה את המעבר למדינת ישראל, וחלקם בתוקף עד היום. כך מוסדרים עקרונות חשובים בדיני הראיות במדינת ישראל על פי סעיפים 80 ו-81 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני.

עם התקדמות החקיקה במדינת ישראל הלכה המג'לה ואיבדה מהשפעתה. בשנות השישים והשבעים של המאה ה-20 החלה תנופת חקיקה אזרחית, במיוחד בדיני החוזים, אשר נגסה באופן משמעותי בשטחים בהם הייתה עוד למג'לה השפעה כלשהי.

בשנת 1984 ביטלה הכנסת את המג'לה סופית, בחוק שנקרא "חוק ביטול המג'לה". חוק זה בא לאחר חקיקת חוק יסודות המשפט, התש"ם-1980, אשר לפיו אם ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בחוק, בפסיקה או בהיקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק היושר והשלום של מורשת ישראל. חוק זה ביטל אף את סימן 46 לדבר המלך במועצתו, ולמעשה נותק הקשר בין המשפט הישראלי וכל שיטת משפט חיצונית, פרט לפניה למשפט העברי, ולחיקוקים הזרים, המתמעטים והולכים, שהיו בתוקף בעת קבלת חוק יסודות המשפט.

[עריכה] לקריאה נוספת

• רות גביזון, "ביטול המג'לה: המנהג ועקרונות הפסיקה", משפטים י"ד, תשמ"ה.