בבון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| בבון | |
|---|---|
 |
|
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | פרימטים |
| תת־סדרה: | קופים צרי אף |
| משפחה: | קופים בעלי זנב |
| תת־משפחה: | קופי כלב |
| סוג: | בבון |
| מינים | |
|
בבון המצרים P. hamadryas |
|
| שם מדעי | |
 Papio |
|
הבבון הוא סוג של קוף ממשפחת הקופים בעלי הזנב, תת-משפחת קופי הכלב.
מיני הבבונים השונים נפוצים בעיקר באפריקה שמדרום לסהרה, אך ניתן למצוא אוכלוסיות מבודדות גם צפונית לסהרה ובחצי האי ערב לאורך חופי ים סוף. הבבונים הם הפרימטים הסתגלנים ביותר פרט לאדם - הם נפוצים במגוון סביבות מחיה, החל מסוואנות יערות צחיחים-למחצה, דרך מישורי עשב ובתה ועד ליערות גשם. הבבונים הם שוכני אדמה.
תוכן עניינים |
[עריכה] פיזיולוגיה
הבבונים הם בין הקופים הגדולים ביותר שאינם הומינידים (רק המנדריל והדריל גדולים מהם). בבונים יש דו צורתיות זוויגית המתבטאת בעיקר בגודל - נקבות כל המינים מגיעות למשקל של 10-15 קילוגרם, אך הזכרים גדולים בהרבה. לבבונים פני כלב (קינוצפלוס) - אפים מאורכים דמויי כלב. עיניהם קרובות זו לזו, לסתותיהם כבדות, זנביהם קצרים ואחוריהם, לעיתים קרובות, צבועים בצבעים עזים. צבע הפרווה נע מצהוב דרך ירוק-זית ואדמדם ועד שחור. אגודליהם הארוכים מאפשרים להם להכין מזון הדורש זאת - לקלף פירות, לפצח אגוזים וכדומה. לבבונים כיסי לחיים, המאפשרים להם לאגור מזון בעת הליקוט ולאוכלו מאוחר יותר, בסביבה מוגנת וקרירה.
הבבונים הם אוכלי כל, והם בין הפרימטים האוכלים כמויות גדולות של בשר, אך בדרך כלל מסתפקים במזון מהצומח. הם מעדיפים לאכול פירות, אך בהעדרם מסתגלים למיני אוכל רבים ושונים. בעונה היבשה מהווה עשב מרכיב מרכזי בתזונתם, כמו גם שורשים, גרעינים ועלים. בבונים אוכלים גם חרקים, וצדים ארנבות וציפורים, חופרים יונקים מתחפרים ממאורותיהם, ולעיתים אף צדים קופים אחרים ואנטילופות קטנות. אלו החיים באזורי חוף אינם בוחלים גם בדגים ובצדפים. בדרום אפריקה ידועים מקרים בהם בבונים טרפו עיזים וכבשים מבוייתים.
[עריכה] חברה
בבונים נוהגים לחיות בלהקות של 5-200 פרטים (50 בממוצע), בהתאם לנסיבות - בעיקר מין ועונת השנה. ארגון הלהקה משתנה בין בבון המצרים לבין שאר הסוגים (המכונים לעיתים בבוני סוואנה) - זכרי בבון המצרים מחזיקים לעצמם הרמון קטן, ומגייסים אליו נקבות בגיל הפוריות מכלל הלהקה. להקה אחת מורכבת ממספר זכרים והרמונותיהם. הזכרים שומרים על הרמונם בקנאות, ולעיתים אף מכים ושורטים נקבות המקיימות קשרים עם זכרים אחרים. פשיטות של זכרים על הרמונות של זכרים אחרים, לשם 'גניבת' נקבות, אינן נדירות.
לבבוני הסוואנה מבנה חברתי פחות הדוק, בו הנקבות מתקבצות לפי קווים מטרילינאליים והזכרים שומרים ביניהם על הירארכיה נפרדת, המתוחזקת ונבדקת כל הזמן באמצעות קרבות. בקבוצות כאלה, כל זכר וכל נקבה יכולים להזדווג. חלק מהזכרים גבוהי המעמד יוצרים מערכת יחסים זוגית עם נקבות תוך הדרת מתחריהם. כדי לעשות זאת, הזכרים מנסים לזכות ב'ידידותה' של הנקבה - על ידי טיפול בפרוותה או בצאצאיה ואספקת מזון. בבונים צעירים או נמוכי מעמד ינסו, פעמים רבות, 'לגנוב' את הנקבה, אך מרכיב מרכזי בהצלחת הזיווג בין זוג בבונים הוא היכרותם ארוכת הטווח.
הבבונים נוהגים לעזוב את אתרי השינה שלהם, הממוקמים בדרך כלל על עצים או צוקים, בשעות הבוקר. הבוקר נפתח בישיבה בקבוצה ובטיפוח הדדי - פעולה בעלת חשיבות חברתית גבוהה. הבבונים נוהגים לאסוף אוכל במשך כשלוש שעות בשעות הבוקר, לנוח בשעות הצהריים החמות ולאסוף אוכל שוב בשעות הערב הקרירות. במהלך היום הם עשויים לנדוד כ-10 קילומטר. בעת הדימדומים הם מבלים זמן נוסף בטיפוח הדדי ואז חוזרים לאתרי השינה שלהם.
טורפיהם הטבעיים העיקריים של הבבונים הם נמרים וברדלסים, אך זכרי הבבון עשויים להתעמת איתם ולהניסם. כיום, האויב העיקרי של הבבון הוא האדם. הבבונים מודעים לעובדה שטיפוס על עץ לא יציל אותם מידי הצייד, וכאשר הם מזהים אדם הם נמלטים בסבך. תוחלת החיים של בבון היא 45 שנה בשבי וכ- 30-40 שנה בטבע.
[עריכה] הזדווגות וצאצאים
לרוב, נקבות הבבון זמינות מינית במשך כל השנה (למרות שידועים מקרים של זמינות עונתית), פרט לזמנים בהן הן בהריון. טקס החיזור המסוגנן מתחיל כאשר הנקבה מציגה את אחוריה, הנפוחים והצבעוניים, לזכר. נקבות הבבון הדובי אף מרימות את גבותיהן ומשטחות את אוזניהן. זכרים עשויים ליזום הזדווגות על ידי דחיפות עדינות של הנקבה, פרצופים מסוימים המסמלים את רצונם או תנועות שפתיים מסוימות. לאחר מכן, ההזדווגות קורה בפעם אחת או במספר פעמים. דיווחים על תדירות ההזדווגות נעים בין פעם ל-14 פעמים בשעה.
אורך ההריון נע בין 161 יום (בבון מצוי) ועד 187 יום (בבון דובי). הולדות שוקלים בין 400 גר' ועד קילוגרם אחד. פרוותם צבועה בצבעים עזים, הנותרים עד הגיעם לבגרות מינית. האמהות הן אלו שמטפלות בצאצאים (עם כי לעיתים מספר אמהות יטפלו בצאצאיהם יחדיו), והן מיניקות עד גיל 6-15 חודש, בהתאם למין, מעמד האם, אספקת האוכל ועוד. הצעירים נותרים צמודים לבטנה של האם בכל עת במהלך החודש הראשון לחייהם. לאחר מכן, הם עוברים לרכב על גבה - בהתחלה תוך אחיזה בארבע גפיים, אך לאחר מכן הם עוברים לרכב עליה כפי שפרש רוכב על סוס. הצאצאים ישנים בחיקה של האם עד גיל שנה לערך, ונשארים בקרבתה עד גיל שנה וחצי.
לזכרים מערכת יחסים שלעיתים מזכירה טיפול עם הצעירים. בבון זכר שמותקף עשוי להשתמש בבבון צעיר כמגן אנושי בפני מתקיפו. המתקיף יודע שפגיעה בצעיר תערב את אימו ואת קבוצתה, ולכן עשוי להסס לפני שיתקוף. זכרים מפתחים, לעיתים קרובות, מערכת יחסים מיוחדת עם הצעירים בהם השתמשו כמגן אנושי, דואגים להם ומטפלים בהם. יש מקום לסברה שמדובר בהתנהגות אבהית, שכן צעירים מרשים רק לזכרים המקורבים לאמותיהם להשתמש בהם כמגן אנושי. זכרים אף לעיתים מטפלים בצעירים שנותרו יתומים מאמם.
הנקבות מגיעות לבגרות מינית בגיל 3-6, לעיתים קרובות עוד לפני שהגיעו לגודל ולרמת ההתפתחות של בוגר. הזכרים יגיעו לבגרות מינים כשנה מאוחר יותר. כל הצעירים יעזבו את להקתם בלהקות עם הרמון, והזכרים יעזבו להקות מעורבות, לרוב לפני הגעתם לבגרות מינית.
האם תיכנס שוב להריון כאשר בנה בן שנה עד שלוש שנים.
[עריכה] הבבונים והאדם
למרות שהבבונים אינם נפוצים במצרים, במצרים העתיקה היה לבבון תפקיד דתי חשוב - הם נתפסו כאחת הצורות החשובות יותר אותן יכולים האלים לתפוס.
בבונים יובאו למצרים מנוביה ומארץ פונט. אלו שימשו למספר שימושים, ביניהם כנראה גם כחיות מחמד, אך גם הוחזקו בלהקות ליד המקדשים, יחד עם חיות אחרות שנחשבו מקורבות לאלים. לאחר מותם, נקברו הבבונים בקברים טקסיים.
נראה שיוחסו לבבונים תכונות אנושיות ואף קשרים מיוחדים עם בני האנוש. ציורים רבים מראים בבונים עוסקים בפעילויות אנושיות, חלקן על סף הסבירות עבור בבון, וחלקן הרבה מעבר לו. בין הפעילויות האלו ניתן למנות ריקוד, נגינה, השתתפות בקציר וגדיד תמרים. חוקרים מאמינים כי לא היו בבונים מאולפים במצרים, וכי לציורים האלה ערך דתי-טקסי בלבד.
לבבונים (ולקופים אחרים) היה תפקיד חשוב בקוסמולוגיה המצרית. מספר אלים תוארו כבעלי דמות בבון או ראש בבון:
שני אלים נחשבו כאלי הבבון - בֶבוֹן, אל האון המיני, ובאבא.
[עריכה] מיון טקסונומי
בסוג חמישה מינים:
- בבון המצרים P. hamadryas - נפוץ בצפון-מזרח אפריקה ובדרום-מערב ערב.
- בבון ירוק, P. papio - נפוץ בסנגל, גמביה וגינאה
- בבון זית, P. anubis - נפוץ בסוואנות מרכז אפריקה
- בבון מצוי, P. cynocephalus - נפוץ באנגולה, זמביה, מלאווי, טנזניה, קניה וסומליה.
- בבון דובי, P. ursinus - נפוץ בדרום אפריקה
חלק מהחוקרים סוברים כי יש לשייך את כל הבבונים למין אחד, P. hamadryas, ומחלקים את האוכלוסייה לחמישה תתי-מינים, באותם שמות שלעיל (לדוגמה - פרט שישויך למין P. anubis לפי המיון הראשון, ישוייך לתת-המין P. hamadryas anubis לפי המיון השני).
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בבון |
