קלוד דביסי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

קלוד דביסי

קלוד אשיל דביסי (Claude Achille Debussy) ‏ (22 באוגוסט 1862 - 25 במרץ 1918) מלחין צרפתי.

דביסי השתייך לזרם האימפרסיוניסטי במוזיקה, לצידם של מלחינים כמו ראוול וגריפס (Griffes), אם כי התנגד התנגדות נמרצת לכינוי "אימפרסיוניזם" בהקשר מוזיקלי. הוא הנציג המובהק ביותר של זרם זה במוזיקה, ונחשב כמייסדו. דביסי ראה בעצמו מחייה המסורת המוסיקלית הצרפתית, והצליח להגדיר מחדש את מושג הצרפתיות במוסיקה, כריאקציה לגרמניות הוגנריאנית שהייתה הגורם המשפיע ביותר במוסיקה של זמנו.

קלוד דביסי נולד ב-22 באוגוסט 1862 בסן ז'רמן אן-לֶה, סמוך לפאריס, והיה הבכור למשפחה בת חמש נפשות. משנולד, החליט אביו, מנואל אשיל דביסי, כי עבודתו בחנות כלי הזכוכית שהייתה ברשותו לא תוכל לפרנס את המשפחה המורחבת ועל כן עברה המשפחה להתיישב בקלישי, ומשנולדו יתר הילדים נדדה לפאריס.
בפאריס עברו לגור כל אחיו ואחיותיו אצל דודתם ואילו קלוד נותר בחברת אמו. היא לימדה אותו קרוא וכתוב וממנה רכש את ידיעותיו הראשונות משום שלא תמיד ביקר בבית הספר באופן מסודר.

בגיל 7, בעת ביקור בבית דודתו בעיר קאן המליצה הדודה שילמד מוזיקה ודביסי החל לומד לנגן בפסנתר. שנה אחת לאחר מכן נזדמנה אחת מתלמידותיו של פרדריק שופן להאזין לנגינתו, התלהבה מיכולתו והחליטה לסייע לתלמיד הצעיר בשיעורי המוזיקה. היא אף הפצירה שישלחוהו לקונסרבטוריון של פאריס, שם החל ללמוד בשנת 1874 לימודי נגינה בפסנתר, הרמוניה ופיתוח חוש השמיעה. הוא חיבר מנגינות לשיריו של תיאודור דה בנביל וכשהיה בן 18 זכה בתחרות לקריאת תווים מהירה. כפרס על כך נתקבל כתלמיד הלחנה בקונסרבטוריון. באותה שנה המליץ אחד ממוריו להפגישו עם נדז'דה פון מק, האלמנה הרוסיה העשירה שהייתה קודם לכן פטרוניתו של צ'ייקובסקי. היא הזמינה אותו לשמש מורה לפסנתר לילדיה, ועמה הגיע לשווייץ, לאיטליה ולרוסיה.

בשנת 1884 זכה ב"פרס רומא" מטעם הקונסרבטוריון של פאריס. הפרס זיכה אותו בשלוש שנות השתלמות ברומא, אולם הוא התגעגע לפאריס, ושב אליה עם תום השנה השנייה. בתקופת שהותו באיטליה ביקר את ורדי באחוזתו ואף פגש בליסט, וכמו צ'ייקובסקי, שנחשף ליצירתו של דביסי, גם הם לא הבינו את מכלול השלמות בעבודותיו של המלחין הצעיר.

בפאריס החל להלחין ואף היה מורה לפסנתר ומבקר מוזיקה בעיתונות של פאריס. בגיל 25 יצא לבקר את ברהמס בוינה, שם הלכו יחדיו להתבונן בקבריהם של בטהובן ושוברט.

בשנת 1893, החל את חיבור האופרה "פֶּלֶאָס ומליסאנד", אותה סיים רק כעבור תשע שנים. היא הוצגה לראשונה ב-30 באפריל 1902 ועוררה התרגשות רבה בקרב חובבי המוזיקה בצרפת. שלוש שנים אחרי כן נולדה בתו, שהמוזיקה אשר הלחין לה אביה, "פינת הילדים", זכתה לפופולריות רבה בקרב פסנתרנים ומאזינים.

כשגברה ההכרה וההערכה לעבודתו, החל דביסי מוזמן לערים שונות ואף הגיע ללונדון לנצח שם על יצירותיו. בשנת 1909 חלה במחלה קשה שסבל ממנה רבות עד שמת בפאריס, ב-25 במרץ 1918, בטרם מלאו לו 55 שנים. לאחר מותו, ומותו של ראוול, דעכה התנועה האימפרסיוניסטית, אם כי השפעתה ניכרת ביצירותיהם של מלחינים רבים, ביניהם סטרווינסקי וצ'ארלס אייבס.

[עריכה] סגנונו המוזיקלי של דביסי

סגנונן של יצירותיו המוקדמות של דביסי עדיין מושפע עמוקות מן המוזיקה הגרמנית של זמנו, ובעיקר מווגנר וברהמס. אך ככל שהתפתח מבחינה מוזיקלית נטש את הסגנון הגרמני לטובת אידיומטיקה אישית מובהקת. הוא חולל מהפכה בנורמות ההרמוניות של זמנו, והתרחק מן ההרמוניה הפונקציונלית, ובמידת מה מן הטונליות. במקומן הוא נדרש ל"הרמוניה של צבעים", בה דיסוננסים וצלילים זרים אינם "נפתרים" לקונסוננסים אלא משמשים ליצירת גוונים מוסיקליים. עם זאת, בניגוד למלחינים המרכז-אירופיים של זמנו לא נטש את ההרמוניה הטרציאלית (המבוססת על טרצות) לטובת הקוורטלית (המבוססת על קוורטות).

הכתיבה שלו לפסנתר, שהגיעה לשיאה בשני ספרי הפרלודים, מתאפיינת בשימוש ב"קלאסטרים" (אקורדים דיסוננסיים המורכבים מסקונדות), שוב לצורך מתן "צבע", ובכתיבה שקופה עם שימוש מועט בפדאל (דביסי לא כתב סימני פדאל, ועל הפסנתרן להבין מתוך התווים היכן יש בו צורך כדי לבצע את המוזיקה ככתבה). חלק מיצירותיו לפסנתר וירטואוזיות מאוד, רמז לעובדה כי דביסי היה לא רק מלחין אלא גם פסנתרן מחונן.

הכתיבה התזמורתית שלו מאופיינת בתזמור לא שגרתי לגבי זמנו, ושימוש במרקמים שקופים ופעמוניים. דביסי הרחיב את מגוון הצבעים של התזמורת בהוסיפו לה כלים לא שגרתיים כמו אבוב ד'אמורה או מקהלת נשים השרה ללא מילים (ככלי תזמורתי), וכן תפקידי נבל מורכבים.

דביסי דחה מעליו את הצורות הקלאסיות, ומיעט מאוד לכתוב בצורת הסונטה, שהייתה הצורה השלטת בזמנו. הוא נמנע כמעט לחלוטין מפוליפוניה ומכתיבה חיקויית. על כך זכה לעיתים קרובות לביקורת מצד מבקרים בני זמנו, שטענו כי המוזיקה שלו אמורפית מדי.