סוציאליזם אוטופי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

סוציאליזם אוטופי הוא מונח המציין את הזרמים המוקדמים בחשיבה הסוציאליסטית בעיקר במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. המונח נטבע לראשונה על-ידי מרקס כציון להגות סוציאליסטית המבוססת על שאיפות-לב וחזונות של שוויוניות מלאה וחברה קומונאלית מושלמת בלי התחשבות בתהליכים כלכליים וחברתיים מציאותיים.

בגלל הגדרתו הרחבה, קשה לתחום את המונח באופן מדוייק. בהתייחסות לחזון הסוציאליסטי, הרי שאפשר לכלול בין ההוגים בתחום זה אישים מתומאס מור ועד ישו. על-פי ההגדרה המצמצמת המשמשת את מרקס, יש לכלול בהגדרה את ההוגים הסוציאליסטים-אוטופים שהיו פעילים בערך למן המהפכה הצרפתית ועד אמצע שנות השלושים של המאה ה-19.

תוכן עניינים 1 אוטופיות סוציאליסטיות מוקדמות 2 רעיונות הסוציאליזם האוטופי 3 הוגים סוציאליסטים-אוטופיסטים 3.1 סן סימון 3.2 שארל פוריה 3.3 רוברט אוון 3.4 אטיין קבה

[עריכה] אוטופיות סוציאליסטיות מוקדמות

המונח אוטופיה נוצר בעקבות ספרו של תומאס מור "אוטופיה". בספרו זה משנת 1516 בונה מור אידיליה סוציאליסטית ברוח הספרטנים וכתבי אפלטון. בקריטיאס של אפלטון רק הלוחמים, הקאסטה הנעלה ביותר, מקיימת מצב שבו לאיש אין דבר משלו וכל הרכוש משותף, אך מור מרחיב את היריעה ומתאר אי שבו כל בני האדם נהנים משוויון מלא, דמוקרטיה וחינוך מצוין, עובדים מעט ועוסקים בפעילות פנאי מועילה לציבור להנאתם. בתנאים מושלמים כאלו, כך האוטופיה של מור, נמלאים כמעט כל האנשים רצון טוב ועמלים לטובת הכלל בלי רצון לרווח אישי.

אוטופיה סוציאליסטית דומה בונה תומאסו קמפנלה (Tommaso Campanella) האיטלקי ב"עיר השמש" שלו משנת 1623. בהשראת אפלטון מתאר קמפנלה חברה תיאוקרטית שבה כל הרכוש, הנשים והילדים מוחזקים במשותף. אוטופיה תיאוקרטית מסוג אחר מתאר גם מורלי במאה השמונה-עשרה.

[עריכה] רעיונות הסוציאליזם האוטופי

הסוציאליזם האוטופי מזוהה בעיקר עם שורה של אישים שפעלו בסוף המאה השמונה-עשרה ובראשית המאה התשע-עשרה כמו אוון, סן-סימון, פוריה, פרנץ אופנהיימר וקבה. להגותם של אלו מספר מאפיינים משותפים:

• ביקורת חריפה על המשטר הכלכלי, המדיני והחברתי הקיים, עם הסתייגות ברורה מהתיעוש ולעתים גם מהיזמות הקפיטליסטית.
• הדגשת עוניים ומצוקתם של העניים, מן הפרולטריון או מן האיכרים, מצוקה הדורשת עזרה מלמעלה.
• תוכניות פעולה מפורטות של צורת החברה האידאלית שתהווה מעין גן עדן עלי אדמות, לרוב עם נימה משיחית חזקה.
• כינון חברה סוציאליסטית בדרך של שכנוע ולא מהפכה, בתמיכת עריץ נאור או השכבות החזקות ובהתבסס על הצלחת הנסיונות האוטופיסטיים.

[עריכה] הוגים סוציאליסטים-אוטופיסטים

[עריכה] סן סימון

קלוד-אנרי דה סן-סימון, 1760-1825, יכול להחשב דמות מקשרת בין התקופה ה"אנציקלופדיסטית" והסוציאליסטית. בכתביו הראשונים ביקש סן-סימון לייסד דת חדשה, "דת ניוטון" שתבוסס על חוק המשיכה ושכוהניה יהיו מדעני כל העולם ומנהיגה יהיה נפוליאון, שלו יועד תפקיד "המנהיג המדעי של האנושות."

מאוחר יותר, החל דוגל ברעיון שמנהיגי החברה צריכים להיות "מעמד התעשיינים" -- הבנקאים, המדענים, הפועלים ובעלי המפעלים -- ולא האצולה, הכמורה והבירוקרטיה שנתפשו בעיניו כטפילים. כדרכו, ביקש סן-סימון משארל ה-10, המלך הבורבוני השמרני לעילא להפוך ל"תעשיין הראשון של הארץ," להכריז על דיקטטורה זמנית ולהקים "מונארכיה מדעית."

בגלגולו השלישי, זמן קצר לפני מותו, החל סן-סימון מפתח חזון סוציאליסטי שבו מוקמת "נצרות חדשה" אשר מטרתה העיקרית הוא "השיפור המוסרי והחומרי של מצב המעמד הגדול והעני ביותר." סן-סימון אינו שולל את עקרון הקניין הפרטי, אך ממליץ על הגבלתו בהתאם לעניין הכלל, ובמיוחד הוא שולל את זכות הירושה.

ממשיכי דרכו של סן-סימון, פיתחו מתורתו תזה היסטוריציסטית שלפיה קיימים שני עקרונות חברתיים הנאבקים זה בזה בתולדות האנושות: זה של אנטגוניזם, המאופיין במלחמה, אגוטיזם ואנרכיה וזה של הדת, המאופיין ברוח של ציות, דבקות וקישור-שיתופי (אסוסיאציה). רוח הקישור השיתופי מתפתחת בעידן המודרני, טענו, כשהקישור השיתופי מתרחב ממשפחה לעיר, מעיר לאומה ומאומה לפדרציה של אומות. תחת המשטר הנוכחי, טענו, התעשיין מנצל את הפרולטריון שחבריו, אף שהם כביכול חופשיים, חייבים לקבל את תנאיו כדי להמנע מרעב. התרופה לכך, גרסו, תמצא בביטול חוקי ההורשה והעברת הירושה למדינה ובהפקעת כל אמצעי הייצור לטובת המדינה, שהיא הקישור-השיתופי העליון.

[עריכה] שארל פוריה

שארל פוריה, 1772-1837, היה מרחיק הלכת מבין האוטופיסטים. פוריה דחה לחלוטין את רעיון התיעוש וסבר אין אין צורך להתמודד עם מוראות המהפכה התעשייתית משום שזו אינה אלא שגעון חולף. פוריה, שתעב את המסחר ומעמד הסוחרים ("מעמד טפילי, כזבן, מזיק... השודד ומנצל את הפועלים") חלם גם הוא שהוא "ניוטון חדש" המגלה את חוק הכבידה במערכות החברתיות.

המערכת האוטופית עליה חלם פוריה היא ה'פאלאנקס', קומונה חקלאית אוטונומית ואוטארקית שתמנה כ-1,600 איש ובה יחיו כל בני האדם חיים המבוססים על קניין שיתופי, עבודה משותפת, חינוך משותף וארוחות משותפות במשטר שבו יש שוויון זכויות בין נשים לגברים ודמוקרטיה ישירה. מפתח חלוקת ההכנסות בפאלאנקס יהיה מבוסס על 5 יחידות לפי עבודה, 3 לפי כשרון ו-4 לפי הון. פוריה התנגד לדיכוי היצרים והתאוות, בהשפעת הגדרת ההנעה הבסיסית של עונג שניסח הלווטיוס.

פוריה לא זכה לראות את הפאלאנקסים שלו מוגשמים בחייו, כיוון שלא מצא תומך שיממן את הקמתן. אחרי מותו הוקמו מספר קומונות לפי הדגם שלו, אך כמעט כולן התפרקו במהירות ורק שתיים החזיקו מעמד יותר מחמש שנים.

[עריכה] רוברט אוון

רוברט אוון, 1771-1858, הוא החוליה המחברת בין הסוציאליזם האוטופי לסוציאליזם המודרני. אוון, בעל בית חרושת לטקסטיל בניו לנארק (New Lanark) שבסקוטלנד גרס, בהתאם לגישת התועלתנות של ג'רמי בנתהם סבר כי האדם מעוצב בתוקף נסיבות חייו וכדי לשנותו יש לשנות נסיבות אלו.

אוון טען כי מצוקתם של האנשים בעידן התיעוש נובעת מהתחרות שבין כוח עבודה אנושי ומכונות. כדי לפתור בעיה זו, הוא הציע להקים קולקטיבים שבהם יחיו יחד כ-1,200 איש יחד על מנות אדמה קצובות של בערך 5 קמ"ר, כשלתושבים מטבח וחדר אוכל משותף וגידול ריכוזי של הילדים. העבודה והשכר יהיו שייכים לקהילה במשותף. קהילות אלו יהיו חקלאיות בעיקרן, אך יהנו ממיכון מצוין ויציעו מגוון אפשרויות תעסוקה.

בהתאם לתפישותיו, כונן מושבה את המושבה הסוציאליסטית "ניו הארמוני" בארצות-הברית והזמין אליה "כל בעל רצון טוב" בלי בירור של המועמדים, בהנחה שבנסיבות הסוציאליסטיות האידאליות (שינוי הנסיבות) ישתנה אופיים של תושביה. התוצאה הייתה אנרכיה והתפוררות כמעט מיידית של "ניו הארמוני."

לאחר מספר כשלונות דומים בהקמת קומונות עמד אוון זמן קצר בראש התאגדות הפועלים הארצית הראשונה באנגליה, אך התנהגותו הסמכותנית ושלילת המאבק המעמדי מצידו הובילו לפרישתו מהתנועה אחרי זמן קצר.

[עריכה] אטיין קבה

אטיין קבה (Étienne Cabet), (1788-1856) היה פילוסוף צרפתי שכתב בשנת 1840 ספר בשם "מסעותיו והרפתקאותיו של הלורד ווילאם קרסידאל באיקאריה." בספר מתאר קבה חברה קומוניסטית אידילית שבה שוררים חכמה, שלום ואושר, שוויון ודמוקרטיה. קבה הקים עם תלמידיו ונאמניו קומונה ברוח זו בשם "איקריה," שהמשיכה להתקיים עד שנת 1898, אך קבה עצמו הודח ממנה אחרי זמן קצר.