מלחמת פרס-יוון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לשכתב ערך זה ייתכנו לכך מספר סיבות: ייתכן שהמידע המצוי בדף זה מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים לוויקיפדיה. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

מלחמות פרס-יוון הן שתי מלחמות בין כמה ערי מדינה ביוון העתיקה והממלכה הפרסית. הראשונה נערכה בשנת 490 לפנה"ס, והשנייה בשנים 480 לפנה"ס ו479 לפנה"ס.

[עריכה] הרקע למלחמה

ערך מורחב – המרד האיוני

ערך מורחב – קרב מרתון

את הרקע למלחמה זו יש לחפש באירועים שהתרחשבו בעת המרד האיוני שהתרחש כ-25 שנה לפני פרוץ המלחמה. במרד זה, מרדו יוונים תושבי החוף המערבי של אסיה הקטנה בשלטון הפרסי. מספר מדינות ביוון שלחו תגבורת למורדים וזה גירה את המלך הפרסי לשלוח משלחת עונשין נגד אתונה ב-490 לפנה"ס. משלחת העונשין נחתה על יד שדה מרתון, אך הובסה בקרב שהתחולל שם.

הפרסים חששו לאחיזתם בחוף המערבי של אסיה הקטנה וגם רצו להעניש את היוונים על תמיכתם במורדים ושיגרו מסע מלחמה בשנת 480 לפנה"ס. במסע מלחמה זה השתתפו כל הכוחות הפנויים של האימפריה הפרסית האדירה ומטרת המסע הייתה כיבוש יוון ולא משלחמת עונשין כמו המסע שנערך 10 שנים לפני כן.

[עריכה] המסע הפרסי יוצא לדרכו

אליבא דהירודוטוס, כמי שנטה מאוד להפריז בכל הנוגע לאומדן כמויות, בשונה מתוקידידס, ריכז חשיארש צבא אדיר, חסר תקדים, מיליון ושבע מאות אלף רגלים, שמונים אלף פרשים, למעלה מחצי מיליון אנשי צי, ובסך-הכל כחמישה מיליון משתתפים, כמחצית מהם לוחמים. הללו נספרו על-ידי הידחסות למבנה מגודר, שמנה כעשרת אלפים "מקומות עמידה". ובתיאור ציורי מסופר כיצד ייבשו הכוחות הפרסיים מקורות מים שונים בעוברם ביוון, ללמדנו, לגנדארית על כמות המשתתפים. בחינה מודראנית, מחקרית של הנתונים ההיסטוריים מכווצת בבירור את מניין הכוחות לכדי 180,000 איש וזאת לעומת 110,000 יוונים. הכוח הפרסי התקדם במקביל – רגלי וימי, מה שהאריך מאוד את זמן המעבר ליוון, אלא שהצי יכול היה להבטיח הגנה על הרגלים מפני מיתקפה דרך הים ואיפשר מתיחה של קווי אספקה ארוכים וסדירים. בבוא הרגלים למיצר הלספונט נבנו עבורם שני גשרים מאניות וכך פסעו לאורך דרומה של תרקיה, בואכה יוון. בשלב זה הבינו היוונים כי הצבא הפרסי אינו מתכוון הפעם לבצע מסע ענישה נקודתי, כמו אז, עשור שנים לפני, מול אתונה וארטריה. מכיוון שכך נערך כינוס מיוחד באיסתמוס שבקורינתוס, בין אתונה לספרטה, כדי לגבש אסטרטגיה כוללת וצעדים טקטיים מול הפרסים. היה ברור לכולם כי הפרסים נעים במישור החוף ועל כן באים בחשבון מספר מעברים קלאסיים דרכם עשויים הפרסים לחדור לעומק יוון: האחד – מעבר טמפה בצפון תסאליה ליד הר אולימפוס, השני – מעבר תרמופילאי, צפונית לדוריס, השלישי - מעבר קיתאירון בין בויאוטיה לאטיקה (המחוז של אתונה) והרביעי – מעבר האיסתמוס שבחבל קורינתוס.

כניעת התסאליים לפרסים פסלה את האפשרות הראשונה וקידמה את האופציה השנייה – עיבוי מעבר תרמופילאי. למעבר הצר בין צוקי ההרים והים נשלחו 6,000 חיילים, ובכללם 300 ספרטאים מובחרים ובראשם מלכם ליאונידאס וצפונית-מערבית לו, בארטמיסיון התמקם לו הצי המשותף של בנות הברית. מדובר איפוא על כוח קטן יחסית, מול הצבא הפרסי האדיר, ואשר על כן כלל לא חלמו לבלום אותו ולהניסו. מטרת המארב המעובה בתרמופילאי הייתה לעכב את קצב התקדמותו של הצבא הפרסי ובמקביל לנהל מערכה ימית נגד הצי שלו, ושם, האמינו האתונאים, יש להם יתרון איכותי על פני צי האויב.

[עריכה] המערכה הימית והיבשתית

המערכה שהתנהלה בארטמיסיון החלה ב"מעורבות האלים": סערה נוראה שפרצה בים הסבה נזקים כבדים לספינות הפרסיות ולבנות בריתם, ואת הנזק הכבד יותר הסבו הטריירות, הספינות האתונאיות הקטלניות. היום השלישי לקרבות היה די שקול בין הכוחות והאבדות היו קשות לשני הצדדים. הצי הפרסי נסוג לים הפתוח והצי האתונאי הדרים לעבר דרום מערב אטיקה. המערכה היבשתית, שנועדה לעכב את החייל הפרסי, התנהלה, כמתוכנן, במעבר תרמופילאי, לאחר שתמו הוויכוחים, האם לעכב את הפרסים משם, או ממעבר האיסתמוס – הרצועה שבין מרכז יוון לבין הפלופונסוס. הגל הפרסי הראשון נבלם על ידי בני ספרטה, וכך היה גם גורלו של גל המיתקפה השני. אחר-כך הכניס דריווש אל תוך המערכה את "בני האלמוות" שלו, כוח מובחר, לבוש שחור, ששמו יצא לו למרחוק, אך גם הוא נבלם ונהדף על ידי הכוח האתונאי והספרטאי. כפי שמסופר אצל הירודוטוס גילה רועה יווני בשם אפיאלטס לפרסים מעבר צר, שביל עוקף את המעבר, ובלילה נשלחו "בני האלמוות" לבחון את השביל, נתקלו במארב של בני הפוקים (פוקיס שוכנת מערבית משם), אשר נסוגו מערבה מתוך שיקול לבלום את הפרסים, אלא שהאחרונים פנו מזרחה, אל מעבר למעבר תרמופילאי. ליאונידאס הבין כי אין טעם בהגנה עיקשת על המעבר, שלח את רוב הכוח דרומה, ונשאר במקום עם 3,000 חיילים, ובכללם היחידה המובחרת שלו. עם הנץ השחר נערך קרב פנים אל פנים קשה ומתיש. בנפול ליאונידאס הגנו הספרטאים בחירוף נפש על גופת מלכם הנערץ עד שנפלו כולם חללים. לימים הוקמה במקום מצבה, אנדרטה, ועליה נחקקה הכתובת הבאה: "לכל הפלופונסים! כאן נלחמו 4,000 פלופונסים מול שלושה מיליון פרסים!" ; "ולכל בני ספרטה: אתה הזר, אמור ללאקדיימונים, שאנו שוכבים כאן, נאמנים לשבועתנו!", והשבועה – אין מפקירים חבר, קל-וחומר את המלך. קיימת סברה כי ליאונידאס החליט להקריב את עצמו ואת חייליו כדי להציל את הצי האתונאי שנתקע במעבר הצר בין אויבויה ליבשה, ואיפשר לו את זמן החילוץ הנחוץ.

[עריכה] "חומות העץ"

המצב שנוצר לאחר מערכת תרמופילאי לא היה קל ומעודד מבחינת היוונים. המוטיבציה הפרסית הייתה בשיאה ומולה התכרסמה ההתלהבות היוונית הראשונית. כוחות הרגלים של הצבא היווני המשותף נסוגו לרצועת האיסתמוס ואילו הצי עקף את כף סוניון שמדרום-מזרח לאטיקה והחל להתכנס לעבר מיצר סלמיס. תושבי אתונה נדרשו להיכנע לפרסים, אך הללו סרבו ותחת זאת החליטו לנטוש את העיר לעבר מקום מבטחים ולהמשיך את המלחמה בפולש. היה ברור כי עיקר משקל המלחמה מונח היה עכשיו על כפות מאזני הצי. תמיסטוקלס, המנהיג האתונאי, הוא שפירש כך את דבר הנבואה של האורקל מדלפוי: "רק חומות עץ יגנו על אתונה". את "חומות העץ" הוא תירגם כצי אניות והמליץ לנטוש את העיר אתונה עצמה. מהלך זה מאושש בכתובת טרויזן המפורסמת המעידה על החלטת אספת העם האתונאי משנת 480 לפנה"ס. זאת ועוד, נטישת העיר, לא נתפשה במודעות האתונאית כתבוסה צבאית או ככניעה, היות ומהות העיר (פוליס) טמונה בקהיליית אזרחיה ולא בקרקע שבין חומותיה. משנה סדורה זו הקלה מאוד על אזרחי אתונה לבצע את הצעד הדרמטי.

[עריכה] קרב סלמיס

אליבא דהירודוטוס חשש תמיסטוקלס כי בני ספרטה עלולים לנטוש את האתונאים ועל כן שלח שדר למלך הפרסי לחסום בעד "נסיגתם" מכיוון דרום. נראה, לדעת החוקרים המודרניים, כי טענה זו הושתלה מאוחר יותר כדי להכין את בסיס התביעה כנגד תמיסטוקלס למשפט האוסטרקיסמוס כאילו זה זמן היה עסוק בגישושי בגידה. הפרסים ביקשו לסגור, הגיונית, את המוצא הדרום-מערבי של מיצר סלמיס על-מנת לחסום את נתיב הבריחה-ההימלטות המשוער של הצי האתונאי, שנכנס "בזה הרגע" דרך המעבר המזרחי של המיצר. הקרב הגורלי התחולל בראשית סתיו 480 לפנה"ס. עם הנץ השחר. דריווש היה ישוב על כסא מוזהב בראש אחד ההרים הצופים לעבר המיצר והתבונן בתנועות הקרב, בטוח, מן הסתם, בניצחונו. הצי היווני התגרה בפרסי ועשה עצמו נסוג, כשהוא מושך אליו את הספינות הפרסיות הכבידות, הכרסתניות אל תוך עומק המיצר. או-אז סבו הספינות הקלות האתונאיות, הטריירות, לאחור, תוך תימרונים מהירים, ואליהן הצטרפו כוחות צי נוספים שהתחבאו מאחורי סלעי המיצר, והחלה ההתכתשות הימית, שסופה מפלה פרסית נחרצת. בקרב זה, יצוין, הבקיעו לא מעט טריירות את בטנן של האניות הפרסיות ושברו את משוטי האחרות על–ידי המבנה המחודד ה"כרישי" שבחרטומן. שארית הצי הפרסי נסוגה לים הפתוח בבהלה, ואילו האתונאים לא הסתכנו במירדף הרפתקני ושבו לארצם, למולדתם, לעירם האהובה. המלך הפרסי ופמלייתו עזבו בזעם את יוון לכיוון פרס, ואילו החלק הארי של הצבא, תחת פיקודו של מרדוניוס שעט לצפון יוון, לתסאליה בת בריתו.

[עריכה] מערכה נוספת באופק

האתונאים חששו מהמשך המלחמה, ממיתקפה פרסית באביב, ועל כן הפצירו בספרטאים לסייע להם. האחרונים התלבטו, וכמו בערבי הקרבות הקודמים היו עסוקים בחגיגות פולחניות, כמו כן הסתבכו במסע ימי מיותר לאסיה הקטנה. הפרסים תקפו מצפון והאתונאים נאלצו שוב לפנות את עירם ולהתמקם בסלמיס. הפעם התעשתו בני ספרטה ושיגרו עזרה לאתונאים, כ-45,000 לוחמים. הפרסים, לאחר שכילו זעמם בבנייני אתונה (כבמסע הקודם), עזבו את אטיקה והתכוננו להתעמתות הצפויה בבואוטיה שמצפון-מערב לאתונה. על הצבא המשותף, האתונאי והספרטאי, פיקד פאוסניאס, בן אחיו של המלך ליאונידאס, גיבור קרב תרמופילאי. שני הצבאות נערכו ליד פלטאיה, בסמוך למעבר קיתאירון (אותו זה שנצפה כמוקד התכתשות במערכה הקודמת). כל צד ביקש לנצל את יתרונו הטקטי: היוונים חסרו פרשים ולכן העדיפו לא להילחם במישור, והפרסים להיפך. הפרסים תקפו ראשונים, ובמיקום הגיאוגרפי הנחות מבחינתם, וספגו מפלה קשה. הפעם, כנראה על יסוד נקמני, לא לקחו היוונים שבויים, אלא המיתו את החיילים הפרסיים שהצליחו לשרוד. במקביל התנהלה המערכה הבאה בים, כשהצי היווני מוכן להתמודד עם הצי הפרסי ליד מילטוס שבאסיה הקטנה. בסופו של דבר התנהל הקרב על היבשה והסתיים אף הוא בכישלון פרסי. ברור היה שערי יוון אשר שיתפו פעולה עם הפרסים, כגון בתסאליה ובבויאוטיה, תענשנה קשות, וכך היה בשנת 479 לפנה"ס. בשנה זו מנקים היוונים את האזורים שהייתה שם השפעה פרסית, או התקיימו בריתות עם הפרסים כגון תראקיה, קפריסין וביזנטיון. המעוז הפרסי האחרון בתראקיה היה איון שעל הנהר סטרימון, ובשנת 471 לפנה"ס הוא נפל בידי המצביא האתונאי קימון בן מילטיאדס.

[עריכה] תוצאות המערכות מול הפרסים

המערכות מול הפרסים הסתיימו איפוא בניצחון הלני. את מהלכי הניצחון ניצלה בעיקר אתונה. היא הפכה לאימפריה כלכלית, מסחרית וצבאית. אתונה הייתה למעצמה ימית, חסרת תקדים בהיסטוריה ההלנית, ובמקביל חיזקה את יסודותיה הדמוקרטיים, מכיוון שכוחם של פשוטי העם – החיילים הקלים ובעיקר לוחמי הצי – עלה והם היו ראויים לזכויות, וזכויות הינן הבסיס למשטר דמוקרטי. האימפריה האתונאית החלה בהקמת ברית "תמימה", בשם "הברית האטית-דלית", שאחת ממטרותיה המרכזיות הייתה לשחרר את היוונים שהיו עדיין תחת שלטון פרס, ולהגן על אלה שכבר נשתחררו מהעול הפרסי. מול אתונה התחזקה לה ספרטה כמעצמה יבשתית וכבעלת משטר אריסטוקרטי-אוליגרכי. העימות בין שתי המעצמות היה איפוא קרוב, והוא יפרוץ בשנת 431 לפנה"ס – המלחמה הפלופונסית.