היינריך היינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

דיוקן היינריך היינה מאת מוריץ דניאל אופנהיים, 1831

היינריך היינה (13 בדצמבר 1797 דיסלדורף - 17 בפברואר 1856 פריז), משורר ופובליציסט גרמני ממוצא יהודי, מגדולי השירה והספרות של גרמניה במאה ה-19.

היינה נחשב הן למשורר רומנטי והן למי שהפנה עורף לזרם ספרותי זה. הוא הפך את שפת היומיום לראויה לשירה, הפך את צורות הפלייטון ויומן המסע לצורת אמנות, והיקנה לשפה הגרמנית קלילות ואלגנטיות שטרם ידעה עד אז. כעיתונאי ביקורתי ומעורב פוליטית, מסאי, סטיריקן ופולמוסן עורר הערצה וחשש גם יחד. הוא נמנה על המשוררים הגרמנים שזכו למספר הגדול ביותר של תרגומים לשפות זרות.

[עריכה] חייו

[עריכה] נעורים ושנות הלימודים

היינריך היינה הצעיר

	העיר דיסלדורף יפה מאוד, ומי שחושב עליה במרחקים ונולד בה במקרה, מצב רוחו משתפר פלאים. אני נולדתי בה ואני מרגיש כאילו עליי ללכת הביתה מייד. וכאשר אומר אני ללכת הביתה, אני מתכוון לרחוב בולקר ולבית שבו נולדתי.
-- אידיאות. ספר לה גרנד (1827)

היינריך היינה נולד בדיסלדורף בשם הרי (חיים) היינה. בעוד שאין ספק באשר למקום הולדתו, לא ניתן עוד לקבוע בוודאות את תאריך הולדתו. כל המסמכים בני תקופתו אשר מדווחים על כך אבדו במהלך מאתיים השנים האחרונות. על פי המחקר העכשווי מקובל לסבור כי היינה נולד ב-13 בדצמבר 1797.

הרי היה הראשון בין ארבעת ילדיהם של סוחר הבדים סמסון היינה ואשתו בטי (במקור: פאירה) לבית ון גלדרן. בית הוריו היה בית יהודי מתבולל שהושפע מרוח תנועת ההשכלה, והיינה למד בליצאום (בית ספר תיכון) של דיסלדורף אשר פעל לפי עקרונות תנועת הנאורות המאוחרת. כבר כתלמיד כתב היינה את שיריו הראשונים. בשנת 1814 עזב את הליצאום ללא תעודת הגמר. בהתאם למסורת במשפחתו היה עליו להכשיר עצמו להיות סוחר, בבית ספר למסחר.

בשנים 1815 ו-1816 עבד היינה ללא תמורה אצל הבנקאי רינדסקופף מפרנקפורט ולאחר מכן בבנק של דודו האמיד סלומון היינה בהמבורג. סלומון, אשר בניגוד לאחיו סמסון זכה להצלחה גדולה בעסקיו, פרש את חסותו על אחיינו. הוא תמך בו כלכלית עד ליום מותו שלו ב-1844, אף שלא הבין הרבה בתחומי העניין הספרותיים של אחיינו. ידועה אמרתו של סלומון היינה "אילו היה לומד משהו אמיתי, לא היה עליו לכתוב ספרים".

מכיוון שלבו של היינה לא יצא אחרי עסקי הכספים וגם לא עמד לו הכשרון לכך, הקים דודו בעבורו בסופו של דבר בית מסחר לבדים. אלא שחברת "הרי היינה ושות'" פשטה רגל אחרי זמן קצר. בעליה, היינריך היינה, העדיף כבר אז להקדיש את זמנו למלאכת השירה. גם אהבתו הנכזבת לבת דודתו אמלייה לא מצאה חן בעיני משפחתו. את משיכתו הבלתי-מושבת אליה עיבד מאוחר יותר לשירי אהבה רומנטיים בספר השירים. את האווירה המעיקה בבית דודו, שבו הרגיש יותר ויותר בלתי רצוי, ביטא בשירו Affrontenburg. ככל הנראה הביאו הסכסוכים במשפחתו של סלומון היינה לבסוף לכניעה ללחציו של האחיין לאפשר לו לימודים אוניברסיטאיים הרחק מהמבורג.

[עריכה] לימודים בבון, גטינגן וברלין

אף שהיינה לא התעניין במיוחד במשפטים, התחיל ב-1819 ללמוד תחום זה. תחילה נרשם ללימודים בבון, שם נמנה אוגוסט וילהלם שלגל עם מוריו.

בסמסטר החורף של 1820 עבר היינה לאוניברסיטת גטינגן, שם הצטרף לאיגוד סטודנטים. אבל כבר בפברואר 1821 נאלץ לעזוב גם את האוניברסיטה וגם את איגוד הסטודנטים. הסיבה לכך הייתה פרשייה של דו קרב: היינה, אשר ניסה בתקופה זו להסתיר עד כמה שניתן את מוצאו, הועלב בידי אחד הסטודנטים האחרים בשל יהדותו וקרא לו לדו קרב. האוניברסיטה הרחיקה אותו בשל כך מן הלימודים למשך סמסטר. מייד אחר כך הרחיק אותו גם איגוד הסטודנטים, בעילת "התנהגות בלתי צנועה". היינה, אכן, ביקר בבית בושת, אבל היות שביקורים שכאלה היו שכיחים מאוד בקרב הסטודנטים בני התקופה, רואים ביוגרפים אחדים של היינה בעילה זו רק אמתלה שמאחוריה מסתתרים למעשה מניעים אנטישמיים.

אחרי פרשייה זו עבר היינה לברלין, שם למד בין 1821 ו-1823 ושמע גם הרצאות מפי גיאורג וילהלם פרידריך הגל. הוא יצר במהרה קשרים עם החוגים הספרותיים של העיר, והיה בין השאר אורח קבוע בסלון של רחל ורנהגן ושל בעלה קרל אוגוסט ורנהגן פון אנזה. מברלין יצא בשנת 1822 במסע לפוזן. שם פגש לראשונה ביהדות החסידית. זו, אף שריתקה אותו והציתה את דמיונו, לא הצליחה להביאו לכלל הזדהות מלאה איתה. שנתיים לפני שהתנצר כתב: "גם לי אין הכוח לגדל זקן ולהיקרא יהודון".

[עריכה] טבילה לנצרות ופרשיית פלאטן

מששב לגטינגן, הוענק להיינה ביולי 1825 תואר דוקטור למשפטים. ביולי נטבל לנצרות הפרוטסטנטית בעיר המרחצאות הייליגנשטט אשר בתורינגיה בשם כריסטיאן יוהן היינריך, ומאותו יום קרא לעצמו היינריך היינה. הוא ניסה להסתיר מפני משפחתו ככל הניתן את טבילתו לנצרות. כמי שהיה אדיש למדי מבחינה דתית, ממילא ראה בתעודת הטבילה רק "כרטיס כניסה לתרבות הנוצרית". אלא שהיה עליו לגלות, שרבים מנושאי דגלה של התרבות הזו לא הסכימו לראות גם ביהודי מומר חבר שווה ערך.

הדוגמה המוכרת ביותר לדחייתו של היינה בידי החברה הגרמנית היא "פרשיית פלאטן". הסופר אוגוסט גראף פון פלאטן תקף את היינה בפומבי בשל יהדותו, והיינה מצדו לא היסס להשיב למלעיזו בחשיפת ההומוסקסואליות של פלאטן ובכך הפך אותו למנודה חברתית. היינה התחרט לעיתים קרובות ובצורה מפורשת על שנטבל לנצרות, בין השאר משום שהיתרונות שקיווה שיצמחו לו מכך בוששו להגיע. בשנים שלאחר מכן ניסה היינה שוב ושוב להתקבל לשירות המדינה, בין השאר במינכן. אבל משכשלו כל הניסיונות האלה, החליט להתקיים כסופר עצמאי, דבר שהיה חריג למדי בזמנו.

כמעט כל הביוגרפיות של היינה מדגישות את השפעת מוצאו היהודי על יצירתו. מבקר הספרות הנודע מרסל רייך רניצקי סבור שהדחייה וההתעלמות שבהן נתקל היינה מתבטאות בצורה מובהקת ביצירתו.

[עריכה] הצלחות ספרותיות ראשונות

שיריו הראשונים של היינה ראו אור בברלין בדצמבר 1821. בשנת 1823 נוספו להם "טרגדיות, בלוויית אינטרמצו לירי". בשנת 1824 ראה אור האוסף "שלושים ושלושה שירים", ביניהם שירו הפופולרי ביותר של היינה בגרמניה: ה"לורליי" (Loreley). בשנה זו גם ביקר בויימאר אצל יוהן וולפגנג פון גתה, שאותו העריץ. שנתיים לפני כן כבר שלח לו את שיריו הראשונים עם הקדשה. הביקור היה מאכזב למדי מכיוון שהיינה התנהג - בניגוד לאופיו - בצורה מסוגרת ועצורה ואילו גתה היה קריר ומרוחק.

בשנת 1826 פרסם היינה את סיפור המסע "מסע בהרי הָארץ" והחל בשיתוף הפעולה עם בית ההוצאה "הופמן וקמפה" בהמבורג. יוליוס קמפה נשאר המוציא לאור של היינה עד למותו של היינה. באוקטובר 1827 פרסם את "ספר השירים" (Buch der Lieder) אשר ייסד את המוניטין של היינה ונותר אהוב עד ימינו. הטון הרומנטי, הכמו-עממי של השירים האלה ושל שירים מאוחרים יותר, אשר הולחנו בין השאר ב"אהבת המשורר" של רוברט שומאן, זכה לאהדה הקהל לא רק בימיו של היינה, והם נישאים בפי כל, לפחות בקרב דוברי גרמנית.

היינה מצדו החליף במהרה את הטון הרומנטי, בכך ששיווה לו גוון אירוני ועשה שימוש באמצעי הספרותי של השיר הרומנטי גם לשירים בעלי אופי פוליטי. הוא עצמו כינה את עצמו "רומנטיקאי שברח". כך למשל לעג להתפעמות הרומנטית מן הטבע בשירו Das Fräulein stand am Meere (עמדה הנערה על שפת הים).

היינה עצמו חווה את הים לראשונה בשנים 1827 - 1828 במסעות לאנגליה ולאיטליה. את התרשמויותיו תיעד בטקסטים חדשים בסדרת "תמונות המסע" שפרסם בין 1826 ו-1831. עליהם נמנים בין השאר מחזור השירים "הים הצפוני" והיצירות "מרחצאות לוקה" ו"אידיאות. ספר לה גרנד", שהוא כתב מתוך תמיכה בנפוליון ובהישגיה של המהפכה הצרפתית. בתקופה זו התגלה בהדרגה כשרונו הספרותי הגדול של היינה. בתחילת שנות השלושים של המאה ה-19 כבר נפוצו המוניטין שלו בגרמניה ובאירופה כולה.

[עריכה] שנות פריז

לאחר שנרדף יותר ויותר בשל עמדותיו הפוליטיות - בעיקר בפרוסיה - ומשמאס בצנזורה הגרמנית, עקר היינה ב-1831 לפריז לאחר פריצת מהפכת יולי. כאן התחיל פרק חדש בחייו וביצירתו. במשך שארית חייו התגעגע היינה לגרמניה, כפי שמיטיב לבטא למשל שירו In der Fremde (בניכר). אלא שהיינה זכה לבקר במולדתו רק פעמיים נוספות. בסופו של דבר הפכה פריז לעיר הגלות שלו, וכל יצירותיו - כולל אלה שעוד עתידות היו להתפרסם - הוצאו אל מחוץ לחוק, בפרוסיה בשנת 1833, ובכל המדינות החברות בקונפדרציה הגרמנית בעקבות החלטה של פרלמנט הפדרציה, הבונדסטאג, בפרנקפורט בשנת 1835. גורל דומה פקד את כל משוררי "גרמניה הצעירה" (Junges Deutschland). בהחלטת הבונדסטאג נקבע שחברי הקבוצה הזו שמו להם למטרה "להתקיף את הדת הנוצרית בכתבים ספרותיים הנגישים לקוראים בני כל המעמדות, להשמיץ את המצב הקיים ולמוטט את כל המסורת והמוסר".

היינה מצא כבר ב-1832 מקור הכנסה חדש בתפקיד הכתב הפריזאי של העיתון "אלגמיינה צייטונג" של אאוגסבורג שהוציא לאור יוהן פרידריך קוטה, המוציא לאור של גיתה ושל שילר. את טורי העיתון שלו מתקופה זו פרסם ב-1833 בצורת ספר תחת הכותרת "Französische Zustände" (מצבים צרפתיים).

באותה השנה הופיעו הסימפטומים הראשוניים של מחלתו - סימני שיתוק, התקפים של כאבי ראש ובעיות ראייה.

בינתיים הספיק היינה להפיק את המיטב מן החיים בפריז. הוא התרועע עם רבים מאנשי הרוח והתרבות בעיר, ביניהם הסוציאליסט האוטופי קלוד-אנרי דה סן-סימון, הקטור ברליוז, לודוויג ברנה, פרדריק שופן, ז'ורז' סנד, אלכסנדר דיומא ואלכסנדר פון הומבולדט.

המטרופולין הפריזאי הביא להיינה בשנים הבאות את ההשראה לשטף של מאמרים, טורים פוליטיים, פולמוסים, שירים ויצירות בפרוזה. בכתבים כדוגמת "מצבים צרפתיים" ניסה לקרב בין הגרמנים והצרפתים. בתוך כך הגיע לרמת ניתוח נבואית כמעט, כמו למשל בדברי הסיום לספרו "על ההיסטוריה של הדת והפילוסופיה בגרמניה" משנת 1834, 99 שנה לפני עלייתם לשלטון של מי שעתידים יהיו לשרוף את ספריו שלו:

	"הנצרות - וזוהי תרומתה היפה ביותר - מיתנה במידה כלשהי את תשוקת הקרב הברוטאלית של הגרמאנים, אלא שלא עלה בידה להרוס אותה, ואם ישתבר באחד הימים הקמע המביית, הוא הצלב, שוב תסתער במלוא עוזה פראותם של הלוחמים הישנים, שיגעון הקרב (...) המחשבה מקדימה את המעשה כפי שהברק מקדים את הרעם. הרעם הגרמני הרי הוא גרמני ולפיכך אינו גמיש במיוחד והוא מתקרב באיטיות כלשהי; אלא שהוא בוא יבוא, וכאשר תשמעו אותו רועם כפי שלא קרה אף פעם בדברי ימי העולם, אז דעו: הרעם הגרמני הגיע סוף-סוף אל יעדו. בהישמע הרעש הזה ייפלו הנשרים מתים מן השמים, והאריות במדבריות אפריקה הרחוקות יסתתרו במאורותיהם המלכותיות. בגרמניה יוצג מחזה שכנגדו תיראה המהפכה הצרפתית כאידיליה בלתי מזיקה."

היינה זיהה מוקדם כמעט מכל אחד אחר את המרכיב ההרסני בלאומנות הגרמנית, אשר לא נקשרה - בשונה מזו הצרפתית - לרעיונות הדמוקרטיה וריבונותו של העם. היינה זיהה בה שנאה לכל דבר זר.

בין היצירות החשובות האחרות משנים אלה נמנות גם "כנסת הרומנטיקה" (1836), "על לודוויג ברנה" (1840) ופרגמנט הרומן היהודי אשר נכתב בעקבות עלילת הדם בדמשק - "הרבי מבכרך" (1840). בשנת 1841 נישא היינה למוכרת הנעליים אז'ני קרסנטייה מירה, שהכיר מאז 1834. הוא אהב במתילדה, כפי שנהג לכנות אותה, במיוחד דבר אחד: שלא דיברה אף לא מילה אחת גרמנית וגם לאחר שנים ארוכות של נישואים לא ידעה לאיזה משורר נודע היא נשואה.

בשנת 1843 כתב היינה את שירו Nachtgedanken (מחשבות לילה), המתחיל במילים המצוטטות לרוב בגרמניה:

כאשר מחשבתי בלילה את גרמניה פוקדת

אזי שנתי אף היא נודדת

בשיר שילב היינה את דאגתו למצב הפוליטי בגרמניה עם דאגתו לאמו האלמנה החיה בגרמניה בגפה. כדי לפגוש שוב את אמו ולהציג בפניה את אשתו, נסע היינה בשנים 1843 ו-1844 פעמיים נוספות ואחרונות לגרמניה. שם הכיר את קרל מרקס ואת פרדיננד לסאל. מאוחר יותר עבד היינה בכתבי העת של מרקס.

באמצע שנות הארבעים של המאה ה-19 כתב היינה גם השירים האפיים "אטה טרול" ו"גרמניה. אגדת חורף", שאותו כתב לאחר נסיעתו לגרמניה. בשיר אפי ארוך זה תקף בחריפות ובשנינות עצומות את המדינה, הכנסייה והחברה בגרמניה וברוחו של מרקס הבטיח:

שיר חדש, שיר טוב יותר

הו חבריי, לכם אשוררה!

כבר על אדמת ארץ רוצים אנו

את ממלכת השמיים לכוננה

את ה"שירים חדשים וטובים יותר" פרסם היינה בשנת 1844 באוסף השירה "שירים חדשים", ובו הופיע לראשונה גם "גרמניה. אגדת חורף".

[עריכה] היינה והמרקסיזם

בתחילת שנות הארבעים של המאה ה-19 הפך הטון של היינה יותר ויותר רדיקלי. הוא נמנה על המשוררים הגרמניים הראשונים אשר הבינו את תוצאותיה של המהפכה התעשייתית המתחוללת ועמדו ביצירתם על סבלו של מעמד הפועלים שזה עתה נוצר. דוגמה מובהקת לכך ניתן למצוא בשירו "האורגים השלזים" מיוני 1844. ההשראה לשיר באה ממרד האורגים אשר פרץ באותו החודש בשלזיה. הנה מובאה ממנו:

בעין היבשה אף לא דמעה

הם יְשוּבים בכס האריגה וחורקים שיניהם

גרמניה הישנה, אנו אורגים את תכריכייך.

אנו אורגים בהם את הקללה המשולשת.

אנו אורגים! אנו אורגים!

(...)

קללה למלך, למלכם של העשירים

שאת סבלנו לא יכול להקל

שאת פרוטתנו האחרונה מאיתנו עושק

ומניח שיירו בנו כבכלבים!

אנו אורגים! אנו אורגים!

השיר, שנודע גם כ"שיר האורגים", הופיע ביולי בכתב העת Vorwärts של קרל מרקס והופץ כמנשר ב-50,000 עותקים באזורי המרד. שר הפנים הפרוסי ארנים תיאר את השיר בדיווחו למלך פרידריך וילהלם הרביעי כ"פנייה בסגנון ממריד אל עניי העם המלאה בהתבטאויות פליליות". בית המשפט המלכותי של פרוסיה הוציא איסור על השיר. קריין, אשר ההין לקוראו בפומבי, נידון בפרוסיה ב-1846 למאסר. פרידריך אנגלס, אשר זכה להכיר את היינה באוגוסט 1844 בפריז, תרגם את השיר לאנגלית ופרסם אותו בדצמבר של אותה השנה בעיתון "The New Moral World".

חרף קשריו הידידותיים עם מרקס ואנגלס, לא הפך היינה מעולם למרקסיסט. הוא גילה הבנה מלאה למצוקותיו של מעמד הפועלים ותמך בו, אבל בו בזמן היה מודע היטב שהמטריאליזם, כמו גם הרעיון הקומוניסטי הרדיקלי, ישמידו הרבה מן התרבות האירופאית שאותה אהב והעריץ.

[עריכה] המהפכה שהכזיבה

כדמוקרט מושבע קיבל היינה בשמחה את המהפכות של 1848 ברחבי אירופה, ובמיוחד את מהפכת מרץ בגרמניה. אבל במהרה הסתייג מההתפתחויות שעברו על מהפכות אלה, משום שתומכיה של שיטת הממשל הרפובליקנית-דמוקרטית היו מלכתחילה במיעוט. הוא סבר שהאספה הלאומית של פרנקפורט ("הפרלמנט של כנסיית פאול") היא רק נוסטלגיה רומנטית וכושלת מבחינה פוליטית על תחייתה של האימפריה הרומית הקדושה שעברה מן העולם ב-1806.

[עריכה] "קבר המזרן"

בפברואר 1848, בחודש שבו פרצה המהפכה ברחובות פריז, נפל היינה למשכב. בעיות העצבים שלו, אשר הלכו והחמירו בבירור מאז 1845, התפרצו עתה במלוא עוזן והגבילו אותו למיטתו. היינה עצמו היה משוכנע שהוא חולה בסיפיליס, אבל מהלך המחלה שלו, שתועד היטב, תומך בכך שחלה בטרשת נפוצה או במחלה נוירולוגית של נוירוני התנועה (ALS). כשהוא משותק כמעט לגמרי, נאלץ להעביר את שמונה השנים הבאות עד למותו במה שכינה "קבר המזרן".

מצבו הבריאותי של היינה הידרדר בצורה דרמטית במספר שלבים. פעם אחת אף הוכרז בטעות כמת. את בדידותו ההולכת וגוברת שיככו ביקורים מזדמנים של עמיתים וחברים, שלפי דיווחיהם קשה היה להם הביקור אף יותר מביקור בקברו של חבר. פרידריך אנגלס אשר ביקרו בינואר 1848, דהיינו חודש לפני נפילתו הסופית למשכב, כתב:

	היינה מתקלקל ממש. לפני שבועיים הייתי אצלו, הוא שכב במיטתו וסבל מהתמוטטות עצבים. אתמול קם, אבל סבל מאוד. הוא אינו יכול לפסוע יותר משלושה צעדים, הוא מהדס לאורך הקירות מן הספה אל המיטה ולהפך. בנוסף משגע אותו הרעש בביתו.

בשנים שקדמו למותו פיתח היינה גישה מתונה יותר לדת. בצוואתו משנת 1851 הצהיר על אמונה באל אישי, מבלי להצהיר אמונים לזרם כלשהו של הנצרות או ליהדות. בצוואתו נכתב:

	על אף שנטבלתי לנצרות הלותרנית, הרי שאינני מעוניין שאיש דת של כנסייה זו יוזמן להלווייתי; כמו כן אני מוותר על שירותיה של כל כהונה דתית אחרת בטיפול בגופתי. משאלת לב זו אין מקורה בהלך רוח חילוני. לפני ארבע שנים התרחקתי מכל גאווה פילוסופית ושבתי לרעיונות ולרגשות דתיים; אני מת באמונה באל יחיד, בוראו הניצחי של העולם...

בספרו "וידויים" משנת 1854 קבע שוב:

	עליי לסתור מפורשות את השמועה שלפיה צעדיי הנסיגה שלי הביאוני למפתנה של כנסייה כלשהי או אף לחיקה. (...) לא הפניתי עורף לדבר, אפילו לא לאלוהים הפגניים הישנים שלי, שאמנם נפרדתי מהם, אבל פרידה זו נעשתה באהבה ובחברות.

כוח היצירה של היינה לא פחת אפילו בשנות הסבל שבהן נפל למשכב. מכיוון שלא יכול עוד לכתוב בעצמו, הכתיב את שיריו וכתביו למזכיר. כך פרסם באוקטובר 1851 את אוסף השירים "רומנצרו" ובשנת 1854 את מורשתו הפוליטית ב"לוטציה".

הפסל על קברו בבית הקברות מונמארטר

חרף סבלו הרב לא איבד היינה את ההומור והרגישות שלו. בחודשי חייו האחרונים הקלו עליו ביקוריה של מעריצתו אלזה קריניץ מפראג, שאותה כינה "Mouche". היא הפכה ל"פרח הלוטוס הנערץ" שלו. בשל מצבו יכלה הערצה זו להתקיים רק במישור הרוחני, כפי שתיאר היינה באירוניה עצמית בשירו:

מילים! מילים! שום מעשים!

שום בשר אף פעם, בובה יקרה.

לעולם רק רוח ואף לא צלי

שום כופתאות אין במרק

שירו "אפילוג" מדגים היטב כיצד אהב את החיים ובו בזמן הביט באומץ אל המוות:

את קברנו מחממת התהילה

מילות שטות! סכלות!

חום טוב יותר מעניקה

רועת הפרות, שבאהבתה

נושקת לנו בשפתיים דשנות

ומריחה במופגן מדשן הפרות (...)

ב-17 בפברואר 1856 חדל לשורר ולנשק והלך לבית עולמו. על ערש דווי אמר לרעייתו הבוכייה "אל תפחדי, יקירתי, אלוהים יסלח לי על הכול. הלוא זה מקצועו". שלושה ימים מאוחר יותר נקבר בבית הקברות מונמארטר, שם נקברה לפי בקשתו המפורשת גם מתילדה אשתו 27 שנה מאוחר יותר. את המצבה שהוצבה על קברו בשנת 1901 מעטרים דיוקן פסל מעשה ידי האמן הדני לואיס האסלריס ושירו של היינה "היכן?".

[עריכה] השפעתו וחשיבותו

בשל ייחודיות יצירתו, ובשל העושר הרב של הצורות הספרותיות שבהן השתמש והנושאים שבהם עסק, לא ניתן לשייך את היינה במובהק לזרם ספרותי כלשהו. היינה צמח מתוך הרומנטיקה, אבל במהרה התגבר על סגנונה ועל התמטיקה שלה, גם בשירה. לפי הביוגרף שלו יוזף קרוזה משתלבים בעבודתו אלמנטים מספרות הנאורות, מן הקלאסיציזם של ויימאר, מן הריאליזם ומן הסימבוליזם.

אנדרטה לזכרו של היינה ברובע Mitte בברלין

אלא שהיינה היה בראש ובראשונה מחבר פוליטי של זרם ה-Vormärz שקדם למהפכת 1848. ביחד עם סופרי קבוצת גרמניה הצעירה, שיש המשייכים אותו אליה, מייחדת אותו השאיפה לתמורה פוליטית לכיוון דמוקרטי יותר באירופה כולה ובגרמניה בפרט. ההסתייגות שלו מן "הספרות המגויסת" של חברי הקבוצה שאותה כינה בבוז "כתבות עיתון בחרוזים", מקורה לא בסיבות פוליטיות כי אם בסיבות אסתטיות. מבחינה אישית היה היינה קרוב למרקס ולאנגלס, מבלי שהסכים איתם בכל פרטי הפילוסופיה הפוליטית שלהם.

שיריו של היינה היוו השראה ליצירות רבות באמנות, הספרות והמוזיקה. מלחינים כמו שוברט, מנדלסון-ברתולדי, ליסט, שומאן ווגנר השתמשו בהם לא פעם כבסיס לעבודתם. השפעתו על התרבות המערבית עצומה והוגי דעות רבים רואים בכתיבתו הסטירית מזיגה של שנינות, עליצות ורומנטיקה.

היינה עורר עוינות בקרב בני זמנו, בין השאר משום שלא חשש לבקרם בחריפות. הוא תקף את יריביו האמיתיים והמשוערים באותה נחרצות שבה הותקף הוא ולא נמנע מפולמוס פוליטי. לאחר מותו אף גברה עוצמת העימותים סביבו, ונמשכה מאה שנים ואף יותר.

סממן לעימותים אלה ניתן למצוא במאבק שהתחולל על דרך הנצחתו הראויה בגרמניה. חוקרי ספרות בעלי דעות לאומניות ואנטישמיות הלכו והשפיעו לקראת שלהי המאה ה-19 על הדיון הציבורי על הנצחתו. היוזמה משנת 1897 להציב אנדרטה לזכרו בעיר הולדתו דיסלדורף הוקעה בידי חוקר הספרות אדולף ברטלס במאמר ידוע לשמצה משנת 1906 כ"השתחוויה בפני היהדות", והיינה עצמו הוקע כ"יהודי דקדנטי". רק בשנות העשרים של המאה ה-20 הוקמו אנדרטות לזכרו של היינה בהמבורג ובפרנקפורט, אלא שאלה נהרסו או הוסרו בתקופת הרייך השלישי.

גם בתקופת גרמניה המערבית נמשך הוויכוח על מקומו של היינה. הכוונה לקרוא לאוניברסיטה של דיסלדורף על שם המשורר המפורסם ביותר שהצמיחה העיר הביאה למאבק שנמשך עשרים שנה ואשר הסתיים רק בתחילת שנות ה-80. כיום ניתן למצוא בדיסלדורף לא רק את אוניברסיטת היינריך היינה אלא גם אנדרטה לזכרו.

[עריכה] היינה בישראל

מדינת היהודים לא סלחה, כנראה, להיינה על התנצרותו. דוגמה לכך נמצאת בעובדה שבמשך שנים רבות נמנעו ערים בארץ לקרוא לרחובות על שמו (פרט לרחוב הקרוי "כיכר היינריך היינה" בחיפה שהתקיים בשם זה עוד מימי המנדט הבריטי). תחת זאת בתל אביב נקרא רחוב בעיר, בפאתי יפו, בשם "הרבי מבכרך", כשם הפרגמנט מתוך הרומן היהודי הגדול שתכנן היינה לכתוב. רק בשנות התשעים נאותה עיריית תל אביב לשבור חרם לא רשמי זה, וקראה את אחד מרחובות העיר על-שמו. בשנת 2001 נקרא בירושלים רחוב קטן, בשכונת משכנות שאננים, על שמו של המשורר היהודי-גרמני. בחיפה, עיר תאומה של דיסלדורף, פועל מאז 1983 מרכז קהילתי בשם בית היינריך היינה.

בארץ פועלת עמותת חובבי היינריך היינה, ובין ראשיה שלמה להט וגאולה כהן. בין מתרגמי היינה החשובים בארץ: שלמה טנאי, גילה אוריאל.

[עריכה] תרגום לשירו הנודע "לורליי"

לורליי / Die Lorelei

איני יודע מה פשר הדבר,

בעטיו העצב בי כך משיח;

סיפור-מעשייה מימי העבר,

המסרב לנפשי להניח.

מחשיך סביב, משבי-רוח קרירים,

הריין מפכה בעצלתיים;

נוצצת פסגת ההרים,

באור-שמש של בין-ערביים.

יושבה הנערה היפה-ביפות

שם ממעל, נעים וטוב

מרצד לו בוהַק זהב-מחלפות,

סורקה היא שערהּ הזהוב.

סורקה שערהּ במסרק-זהב,

ומפזמת לה פזמון ושיר

אשר לו מין נגן משולהב,

לחן נרחב ואדיר.

המלח בסירה הקטנה אשר לו

נתפס בו בכאב עצום;

הוא אינו מביט בצוק שמולו,

מביט הוא רק מעלה, ברוּם.

דומני, לבסוף טרפו הגלים

המלח, גם סירתו, אללי;

וזאת עשתה שירת-האלים,

שירהּ של אותה לוֹרליי.

[עריכה] לקריאה נוספת

‫יגאל לוסין, היינה: החיים הכפולים, הוצאת שוקן, 2000.
עמוס איילון, רקוויאם גרמני, תרגם דני אורבך, הוצאת דביר 2004. פרק 4

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: היינריך היינה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: היינריך היינה