המלחמות הנפוליוניות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המלחמות הנפוליוניות הן סדרה של עימותים עולמיים שהתרחשו בעיקר באירופה, אך גם במזרח-התיכון, צפון אפריקה והאוקיינוס האטלנטי. בכל אחד מהם עמדה צרפת מול קואליציה משתנה של בעלות-ברית, שהתנגדו למסעות הכיבושים שערכה. המלחמות הנפוליוניות מתוארכות בדרך-כלל החל ממסעו הראשון של נפוליון באיטליה ב-1796-1798, כמצביא (שהפך ב-1799 לשליט), בעת מלחמתה של צרפת נגד הקואליציה הראשונה (מלחמה שהתחילה רשמית ב-1792). ככלל, המלחמות נגד הקואליציות הראשונה והשנייה נקראות גם "המלחמות המהפכניות הצרפתיות". המלחמות נמשכו עם הפוגות קצרות עד שנת 1815. הן שינו ללא היכר את הצבאות האירופאיים, ונערכו בקנה-מידה רחב שלא נודע כמוהו, בעיקר בשל שיטת גיוס ההמונים שאומצה לראשונה.
תוכן עניינים |
[עריכה] מלחמות צרפת המהפכנית
[עריכה] הקואליציה הראשונה
- ערך מורחב – הקואליציה האנטי צרפתית הראשונה
הקואליציה הראשונה (1793-1798) של אוסטריה, פרוסיה, ממלכת בריטניה הגדולה, ספרד ופיימונט (צפון איטליה) נגד הרפובליקה הצרפתית נערכה בעקבות המהפכה הצרפתית בשנת 1789. המעצמות הזרות ניסו לכפות על הצרפתים את שלטון המלוכה שהופל במהלך המהפכה. הצרפתים אימצו את גיוס ההמונים, ביצעו מודרניזציה בצבא ובמערכות השלטוניות ואימצו מלחמה טוטאלית (הכובלת את כל משאבי האומה למאמצי המלחמה).
מסעו של נפוליון בצפון איטליה ב-1796 הוציא את פיימונט מהקואליציה. פיימונט, שאיימה על צרפת מהחזית האיטלקית משך 4 שנים, הובסה תוך חודש אחד בלבד, והאוסטרים נהדפו צפונה. באותה תקופה הצרפתים הביסו גם את כוחות האפיפיור, והאפיפיור פיוס ה-6 אולץ לחתום על הסכם שלום זמני. כשהתקפת-הנגד האוסטרית כשלה נכנס נפוליון לפריולי, ובאוקטובר 1797 אולצו האוסטרים להיכנע לתנאים שהכתיב להם בחוזה קמפו פורמיו. בכך הסתיימה המלחמה בתבוסתה של הקואליציה.
[עריכה] הקואליציה השנייה
- ערך מורחב – הקואליציה האנטי צרפתית השניה
הקואליציה השנייה (1798-1801) של רוסיה, בריטניה, אוסטריה, האימפריה העותומנית, פורטוגל, מדינת האפיפיור ונאפולי העמידה אתגר קשה בפני צרפת. הממשלה הצרפתית הייתה מושחתת ומחולקת, קופתה של הרפובליקה הייתה ריקה כמעט והיא עמדה לקרוס. גם מעורבותם של הכוחות הרוסיים בקוליציה, שחנו באיטליה תחת פיקודו של אלכסנדר סובורוב הבלתי-מנוצח, עמדה לרעת הצרפתים. כמו-כן, שתיים מהדמויות הצבאיות החשובות שהביאו לצרפת את הניצחון נגד הקואליציה הקודמת נעדרו הפעם מהזירה: לאזאר קרנו, שר המלחמה לשעבר שהנחה את צרפת אל הניצחון דרך הרפורמות בצבא, ומפקד הצבא נפוליון בונפרטה, שהיה עסוק במסע במצרים, שטח של האימפריה העותומנית דאז, במטרה לבסס שם קולוניה צרפתית ולפגוע בסחר הבריטי בים-התיכון ובקשר עם הקולוניה הבריטית בהודו.
נפוליון פלש למצרים ב-1798. הוא הביס את הממלוכים בקרב הפירמידות, אך ציו הושמד על ידי אדמירל נלסון בקרב אבוקיר (Abu-Qir, "הקרב על הנילוס"). נפוליון נותר מנותק במצרים וניסה לפלוש צפונה, לכיוון לבנון וסוריה, אך לאחר הצלחות ראשוניות נבלם במצור על עכו ונסוג בחזרה דרומה.
כ-40,000 חיילים מצבאו של נפוליון נהרגו במהלך מסעו במזרח-התיכון, כתוצאה ממחלות וקרבות מול הבריטים והעותמאנים. נפוליון האמין כי הממשלה הצרפתית והאופן הלקוי שבו תכננה את המערכה הם האשמים, וחזר לצרפת באוגוסט 1799. בנובמבר תפס נפוליון את השלטון, והפך לשליט יחיד.
האנגלים הקימו במהרה קואליציה חדשה. ההצלחות הראשוניות של הקואליציה באיטליה ובשווייץ נראו מבטיחות, אך נפוליון הצליח לכרות חוזה שביתת-נשק עם פאבל הראשון קיסר רוסיה (1801), וזו נסוגה מהמלחמה. באשר לבריטים, אלו סירבו לסכן את צבאם הקטן ואוסטריה נשארה לבדה מול כוחותיו של נפוליון. בתקופה זו נפוליון ארגן את צבאו מחדש ואף יצר צבא מילואים שנועד לתגבר את המאמצים על הריין או באיטליה. אז לצרפתים כבר היה צבא של כ-300,000 חיילים שנלחמו בקואליציה, ומדובר ביכולת גיוס שהיא חסרת-תקדים.
באיטליה האוסטרים הגבירו את מאמציהם, ונפוליון נאלץ להעביר לשם את חיילי המילואים שלו. הוא הביס את האוסטרים תחילה בקרב מרנגו (Marengo) ב־14 ביוני 1800 ומאוחר יותר בקרב הוהנלינדן (Hohenlinden), ב־3 בדצמבר (שם נלחמו 130,000 חיילים צרפתים מול 120,000 חיילים אוסטרים). האוסטרים הסכימו לחתום על חוזה לונביל (Lunéville) (פברואר 1801), שהוציא אותם באופן זמני מהעימות. בכך נותרה הממלכה המאוחדת הבריטית היחידה שעמדה מול נפוליון. היא המשיכה בהשפעתה הרבה על המעצמות ביבשת תוך עידודן להתנגדות לצרפת. נפוליון הבין שללא תבוסה בריטית או חוזה איתה, לא יצליח להשיג שלום מוחלט, ובעוד שהצבא המלכותי היה קטן ולא איים כמעט על צרפת, הצי המלכותי הבריטי היווה איום מתמשך על הספנות הצרפתית ועל הקולוניות שלה. כמו-כן, הבריטים השקיעו כספים באיחוד המעצמות האירופאיות נגד צרפת. נפוליון, עם כן, לא היה מסוגל לפלוש לאי הבריטי, ולכן העימות עם בריטניה נכנס לשוויון מסוים.
הסכם אמיין (Amiens) ב-1802 סיים את המלחמה עם בריטניה וסימל את ההתמוטטות המוחלטת של הקואליציה השנייה. אולם לא היה סביר שההסכם יאריך ימים: הוא לא סיפק אף אחד מהצדדים, ושניהם לא כיבדו חלקים ממנו. תקופת השלום, עם כן, הייתה קצרת מועד: הצרפתים התערבו במהומות בשווייץ ואף כבשו מספר ערי-חוף באיטליה, ואילו הבריטים כבשו את מלטה. הלחימה בין נפוליון והבריטים התחדשה במאי 1803, כשאת רצונם להחזיר את המונרכיה בצרפת המירו ברצון פשוט להוריד את נפוליאון מכס-השלטון. נפוליון הכריז על צרפת כאימפריה ב־28 במאי 1804, והוכתר לקיסר ב־2 בדצמבר.
[עריכה] מלחמות נפוליון
[עריכה] הקואליציה השלישית
- ערך מורחב – הקואליציה האנטי צרפתית השלישית
הקואליציה השלישית (1805) הורכבה מאוסטריה, בריטניה הגדולה, רוסיה ושבדיה שלחמו נגד צרפת לאחר שנפוליון כשל בנסיונו לפלוש לאיים הבריטיים, וכתוצאה מכך כיוון את מאמציו אל תוך היבשת.
לצורך הפלישה לאיים הבריטיים שתכנן נפוליון, הוא נזקק לשליטה ימית - או לפחות להסיח את הצי הבריטי מהתעלה. אולם תוכניתו נכשלה לאחר שהצי הצרפתי בראשותו של פייר דה וילנוב הובס על ידי אדמירל נלסון בקרב טרפלגר (Trafalgar) ב־23 באוקטובר 1805.
עם תבוסת הצי, נגוזו חלומותיו של נפוליון לפלישה ימית, והוא לא שב לעולם לנסות ולהביס את הבריטים דרך הים. לעומת זאת, הוא פנה נגד אוסטריה: הצבא הצרפתי יצא מבסיסיו בסוף יולי, ובספטמבר הביס את הנסיך קארל בקרב אולם, כאשר כל 70,000 האוסטרים נפלו בשבי ללא קרב לאחר שנותקו מקווי האספקה שלהם. ב־2 בדצמבר הביס צבאו של נפוליון את הכוח המשולב העדיף של רוסיה ואוסטריה (תחת פיקודו של מיכאיל קוטוזוב) בקרב אוסטרליץ (Austerlitz), במה שנחשב כניצחונו הגדול אי-פעם. לאחר התבוסות האלה, הקואליציה התפרקה וב-26 בדצמבר חתמה אוסטריה על חוזה פרסבורג (Pressburg), שסיים את פעולות האיבה.
[עריכה] הקואליציה הרביעית
- ערך מורחב – הקואליציה האנטי צרפתית הרביעית
הקואליציה הרביעית (1806-1807) של רוסיה, סקסוניה, ופרוסיה נגד צרפת. בהתחלה הפרוסים, ההוזים בשגעונות גדלות צבאם, תוך כדי פיזור אימרות כמו "צבאו של פרידריך הגדול יחזיר את הקורסיקני הקטן לממדיו הטבעיים" לא המתינו להגעת תגבורות מרוסיה, שסבלה אבדות כבדות בשנה שעברה ולכן לא יכלה לעזור להם בצורה משמעותית עד הגעת התגבורות, דבר שהיה לוקח לפחות כמה חודשים. התוצאה הבלתי נמנעת של הטעות הייתה תבוסה פרוסית קשה בשני קרבות מקבילים - קרב יינה וקרב אאורשטט (14 באוקטובר 1806). אחרי המפלה הצורבת בקרבות אלו, המבצרים הפרוסיים נכנעו ללא קרב ונפוליון נכנס לברלין ב־27 בחודש.
הרוסים הצליחו להתאושש מהמפלה בקרב אוסטרליץ והתנגשו בנפוליון בקרב איילאו (ידוע גם כפריסיש איילאו). אף על פי שהקרב היה עקוב מדם, הוא הסתיים ללא הכרעה. נפוליון הצליח להביסם בקרב פרידלנד ביוני 1807 והרוסים הסכימו לחתום על הסכם שלום במסגרת ועידת ארפורט (1808). הוחלט שרוסיה תכריח את שבדיה להצטרף למערכת הקונטיננטלית, שגרמה למלחמה הפינית באותה שנה, וקריעת הטריטוריה הפינית משבדיה וצירופה לרוסיה בתור הדוכסות הגדולה של פינלנד.
[עריכה] הקואליציה החמישית
- ערך מורחב – הקואליציה האנטי צרפתית החמישית
הקואליציה החמישית (1809) של בריטניה הגדולה ואוסטריה נגד צרפת. בריטניה לא הפסיקה את לחימתה בצרפת משנת 1805 ולא חתמה איתה על אף הסכם, אך התרומה הצבאית הבריטית הייתה קטנה עד כה. הם כבשו כמה קולוניות צרפתיות והשמידו את הצי הדני. תרומתם העיקרית הייתה כספית. הם מימנו את המלחמות של הקואליציות השונות נגד צרפת. התרומה העיקרית ביבשה החלה בשנת 1808 עם הנחיתה של ארתור ולינגטון על אדמת ספרד. הכוחות הבריטיים נשארו על אדמת ספרד עד הגירוש המלא של הצרפתים ב־1814.
בינתיים אוסטריה התקיפה את צרפת. לאחר כמה קרבות משניים שבהם הפסידה, התנגשה עם הכוחות העיקריים של נפוליון בקרב ואגראם 5 ביולי - 6 ביולי 1809. על אף שהקרב היה די שקול, האבדות הכבדות של האוסטרים גרמו להם לחתום על הסכם שונברון ב־14 באוקטובר 1809.
בתקופה הזו האימפריה הצרפתית הגיעה לשיא גודלה. נפוליון שלט דרך הגנרלים וקרובי משפחתו ברוב מערב אירופה, בריטניה הפסידה סכומי עתק שהושקעו לחינם בצבאותיהם של פרוסיה, רוסיה ואוסטריה.
[עריכה] הקואליציה השישית
- ערך מורחב – הקואליציה האנטי צרפתית השישית
הקואליציה השישית (1812-1814) של בריטניה הגדולה, רוסיה, פרוסיה, שבדיה, אוסטריה ומספר ממלכות גרמניות נגד צרפת.
המלחמה החדשה נפתחה בפלישתו של נפוליון לרוסיה ב־22 ביוני 1812 בראש הגרנד ארמה. הצבא היה בן 600,000 איש (כמחציתם צרפתים) בהמשך זכה לתגבורות של כמה עשרות אלפי חיילים. המלחמה נפתחה בעקבות נסיגתה של רוסיה מהמערכת הקונטיננטלית. בהתחלה נפוליון התקדם לתוך רוסיה ללא קרבות משמעותיים ונתקל באדמה חרוכה שהשאירו אחריהם הרוסים הנסוגים. הוא ניסה להתנגש ברוסים ליד סמולנסק, אך הם נסוגו. לאחר קרב בורודינו ב־7 בספטמבר, שהיה עקוב מדם, אך לא הוכרע לצד כלשהו, הרוסים נסוגו עוד ונפוליון נכנס למוסקבה. למרות זאת, אלכסנדר הראשון סירב להיכנע וכעבור המתנה של בערך חודש במוסקבה, נפוליון נאלץ לסגת. במהלך הנסיגה הוא איבד כ־500,000 איש והיתר פוזרו לכל עבר או היו לא כשירים ללוחמה, נשארו איתו רק בין 10,000 ל־50,000 חיילים (מקורות שונים מציינים מספרים שונים). נפוליון חזר לפריז בדצמבר אותה שנה על מנת לגייס צבא חדש.
בשנה לאחר מכן, בקרב ויטוריה ב־21 ביוני הצרפתים ספגו תבוסה מוחצת בספרד ונאלצו לסגת מכל אדמת ספרד אל מעבר לפירינאים.
רוסיה כרתה ברית עם אוסטריה, ומדינות נוספות הצטרפו במהרה. הצרפתים זכו במספר ניצחונות משניים, אבל בקרב לייפציג (ידוע גם כקרב העמים) הצרפתים הובסו בצורה קשה תוך כדי שהם מאבדים שליש מצבאם. לאחר כמה קרבות נוספים, בעלות הברית נכנסו לפריז ב־30 במרץ 1814. כתוצאה מההפסד, נפוליון גורש לאי אלבה ושושלת הבורבונים חזרה לשלוט בצרפת.
[עריכה] הקואליציה השביעית
- ערך מורחב – הקואליציה האנטי צרפתית השביעית
הקואליציה השביעית (1815) של בריטניה הגדולה, רוסיה, פרוסיה, שבדיה, אוסטריה ומספר ממלכות קטנות יותר נגד צרפת.
נפוליון נחת בקאן ב־1 במרץ וכעבור זמן קצר הגיע לפריז. הוא הכתיר את עצמו בפעם השנייה לקיסר. תקופת שלטונו השנייה זכתה לכינוי "מאה הימים" כי נמשכה בערך 3 חודשים וחצי. לאחר שגייס צבא חדש בן 125,000 איש, הוא יצא צפונה לכיוון בלגיה על מנת להתעמת עם בעלות הברית. למרות ההצלחות הראשוניות, הוא הובס על ידי ולינגטון בקרב ווטרלו ב־18 ביוני ונאלץ להתפטר ב־22 ביוני. הוא ניסה להימלט מצרפת אך נתפס על ידי הבריטים והוגלה לסנט הלנה.
[עריכה] תוצאות היסטוריות
[עריכה] במישור הפוליטי-חברתי
- מעצמות אירופה יצרו מערך דיפלומטי, "הקונצרט האירופאי", שמטרתו שיתוף פעולה בין המלכים והמונרכים על-מנת למנוע הישנות מהפכה וחזרה לשלטון של רפורמר כנפוליון, ולבצע רסטורציה לסדר הישן. המערך הדיפלומטי התבסס על קונגרסים ופגישות בין מנהיגי המעצמות, כשהראשון והחשוב בהם היה קונגרס וינה ב-1814, במהלכו נקבעו עקרונות ויעדי השיטה, כמו גם עניינים מעשיים הנוגעים לצרפת ולתוצאות המיידיות של המלחמה בנפוליון.
- למרות שנפוליון הצליח, בשלב מסוים, לשלוט ברוב שטחה של מערב-אירופה, מצב שלא נודע כמוהו מאז ימי רומא העתיקה, למצב הלוחמה הקבוע ששרר בין צרפת לבין שילובן המשתנה של המעצמות האירופאיות היה מחיר: בסוף ימיו של השלטון הנפוליוני צרפת חדלה להיות הכוח הדומיננטי באירופה, מעמד שהחזיקה בו מימי שלטונו של לואי הארבעה עשר בתחילת המאה ה-18. בריטניה, לעומת זאת, הפכה להיות מעצמה בסדר-גודל עולמי: הכלכלה והמסחר הבריטיים הפכו לחזקים והמפותחים בעולם, והצי המלכותי הבריטי שלט ללא-עוררין בימים.
- ברוב המדינות האירופאיות, העקרונות המיובאים שהביאה המהפכה הצרפתית והכיבוש הצרפתי (דמוקרטיה, הזכות להליך הוגן בבתי המשפט, הפקעת זכויות-היתר של האליטה וכו') השאירו את חותמם. המונרכיות האירופאיות התקשו להחזיר את השלטון האבסולוטי שפעל לפני המהפכה, ונאלצו להשאיר על תלן כמה מהרפורמות שהושראו בזמן השלטון הנפוליוני. כמה מהמורשות החוקתיות שהשאיר נפוליון קיימות עד היום: ברוב מדינות אירופה קיימת מערכת משפט אזרחי, וכן מערכות חוקה, או קודקס, המבטאים בפשטות את עקרונות החוק הבסיסיים, דומים לקודקס שיצר נפוליון בצרפת.
- תנועה פוליטית חדשה החלה לפרוח - הלאומנות. בצילה נוסדו מדינות חדשות והגיעו ימיהן האחרונים של אחרות. מפת אירופה השתנתה באופן דרמטי במאה ה-19, אולם לא היה זה כתוצאה מגחמותיהם של בעלי-אחוזות או בני האריסטוקרטיה, כי אם על-בסיס התרבות האנושית, השורשים הלאומיים והאידאולוגיה הלאומית. השלטון הנפוליוני באירופה זרע את הזרעים לייסוד מדינות כמו גרמניה ואיטליה, והביא לאיחודן של עיר-מדינות, ממלכות ונסיכויות.
- נפוליון ציין בכמה הזדמנויות כי ברצונו להקים "מדינה" אירופאית אחת, ולמרות שתבוסתו החזירה את המחשבה על אירופה מאוחדת כמאה וחמישים שנים אחורנית, האירופאים גילו מחדש את זהותם המשותפת בסוף מלחמת העולם השנייה, עם כינונו של האיחוד האירופי ב-1951.
[עריכה] במישור הצבאי-אסטרטגי
למלחמות נפוליון היו גם השפעות על צבאות העולם. לפני תקופתו, הצבא הממוצע לא עלה על 100,000 - 150,000 איש ובזמנו הם גדלו לממדי ענק של מאות אלפי חיילים.
[עריכה] ראו גם
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: המלחמות הנפוליוניות |
