הגנה לעומק
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הגנה לעומק (לעתים מכונה הגנה אלסטית), היא שיטת אסטרטגיה צבאית שמטרתה לעכב במקום למנוע את התקדמות האויב, במחיר ויתור (זמני) על שטחים. הרעיון אומץ בהשאלה גם למושגים אסטרטגיים שאינם צבאיים.
תוכן עניינים |
[עריכה] במובן של אסטרטגיה צבאית
[עריכה] יתרונות
אסטרטגיה הגנתית קונוונציונלית תרכז את כל הכוחות והמשאבים ההגנתיים בקו-המגע הקדמי, ובמקרה שיותקף על-ידי האויב תשאף לבלום אותו במקומו ובעיקר להימנע מאיגוף וכיתור, בעוד שקווי האספקה והתקשורת לעורף יישארו פגיעים. על-פי אסטרטגיית ההגנה לעומק נדרש מהמגן לפזר את משאביו, כגון הביצורים והיחידות הלוחמות, הן על הקו הקדמי והן הרחק מאחוריו, לצורך ביצוע הבלימה והתקפת-הנגד שתבוא לאחריה, וכן כדי להפעיל על התוקף לחץ נגדי שהולך וגובר ככל שכוחותיו המתקדמים הולכים ונשחקים. מכאן שנדרשת הימצאותם של כוחות עתודה קרובים לקו החזית ההגנתי, שיוכלו לנסות ולאגף את האויב כשהתקפתו תיבלם. אסטרטגיה הגנתית זו עשויה להילקח בחשבון בעיקר בצד שבו "המעטים", המנסים לשמור על הסטטוס קוו מול אויב בעל עליונות כמותית, המסוגל לרכז את כוחותיו ולפתוח במתקפה במספר מקומות לאורכו של קו ההגנה, ובמיוחד כשלא ניתן לאתר בקו נקודת תורפה עיקרית.
ביישום מושכל של הגנה לעומק, יוכנו מבעוד מועד עמדות הגנתיות מדורגות במרחקים שונים מאחורי הקו, ונסיגה הדרגתית אליהן בעת בלימת (containment) כוחות האויב המתקדמים תוכל לגבות מהם מחיר כבד, בעוד שהמגנים יוכלו להימנע מסכנת הקריסה או האיגוף. השתהות התקדמותו של התוקף כותשת את יתרונו מבחינת עקרון ההפתעה, ומאפשרת למגן לתמרן, לרכז כוחות ואף לגייס את כוחות העתודה שלו במטרה להקשיח את הגנתו לכדי מלחמת התשה ואף במטרה לצאת למתקפת-נגד.
פריסת הכוחות אמורה להביא לכך שיתמכו הדדית אלה באלה, ושיושמו בתפקידים מתאימים. לכן, למשל, כוחות חי"ר מעולים, מאומנים ומצוידים היטב, יהיו אלו שישאו בנטל הלחימה הניידת והגמישה (בעיקר בעתודה), בעוד שהכוחות המאומנים פחות יהיו אלו שיוצבו בעמדות הסטטיות על הקו הקדמי ובקווים אחוריים. באשר לאותם קווים מדורגים, לכל אחד מהם אמורים להיות מותאמים האמל"ח והטכנולוגיות האחרות שבהם ישתמש, בהתאם לתנאי השטח המקומי (למשל עירוב של ביצורי נ"ט במקום שאיננו עביר לחי"ר, או גדרות תיל במקרה ההפוך). במקרה של הגנה לעומק יש למגן את האפשרות להסתמך על התכונות ההגנתיות הטבעיות שמקנה לו השטח.
ניתן למצוא דוגמאות רבות ליישום מוצלח של ההגנה לעומק, בעיקר בלוחמת התעלות במהלך מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) וההכנות הבריטיות לקראת פלישה במהלך מלחמת העולם השנייה (1939-1945). כמו-כן, הרוסים יישמו את האסטרטגיה (ספק אם בהצלחה) במהלך פלישת נפוליון לארצם (1812) ובמהלך פלישת גרמניה הנאצית במבצע ברברוסה במלחמת העולם השנייה (1941), תוך נכונות להקריב קורבנות רבים, ובסופו של דבר הייתה ידם על העליונה בסיומן של שתי המלחמות הנ"ל.
[עריכה] חסרונות
עם זאת, מובן שלהגנה לעומק יש חסרון בלתי ניתן לגישור במקרה שבו למגן אין את היכולת לוותר על שטחים, ואפילו באופן טקטי (כלומר, זמני ולצורך שיפור העמדות). ייתכן שהסיבות לכך הן שמתקנים או משאבים צבאיים או כלכליים חיוניים נמצאים בקרבה לקו החזית, או שהאפשרות אינה קיימת מסיבות פוליטיות או תרבותיות. מסיבה זו, למשל, נאלצה ישראל לנקוט באסטרטגיה של הגנה קשיחה ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים (1973), מול דיוויזיות השריון הסוריות. לעומת זאת, אסטרטגיית ההגנה הקשיחה ננקטה גם בחזית הדרומית, בחצי האי סיני מול הכוחות המצריים, בתנאים שהיו אופטימליים עבור ההגנה לעומק.
[עריכה] "הגנה לעומק" בהשאלה
המונח הגנה לעומק משמש בימינו גם בהקשרים שאינם צבאיים, בכל מובן שקשור להימנעות מתקלות, כאשר המטרה היא לא להתמקד במניעת התקלה עצמה אלא לאפשר "בזבוז" משאבים מסוים כדי להילחם בגורמיה. כל למשל בהנדסה, ניתן לנקוט ב"הגנה לעומק" כשמאפשרים יתירות בתכנון: תכנון המערכת נעשה כך שהיא תמשיך לתפקד גם במקרה שאחד מהרכיבים או שילוב מסוים שלהם כשל. לרוב, תכנון שכזה יהיה קל יותר ביחס לתכנון "חסין-תקלות", שישאף להביא כל רכיב לשלמות תפקודית ולזמן-חיים ארוך ככל האפשר באופן אובייקטיבי. באופן שכזה, לדוגמה, בנוי המוח האנושי, שממשיך לתפקד כמערכת גם כשחלק לא מבוטל מהנוירונים שבו כושלים, הודות לאופן הקישוריות המורכב ביניהם. כך גם מטוסים, שמנועיהם מאפשרים להם לטוס בביטחה יחסית גם כשאחד מבין המנועים פסק מלפעול - זאת ללא קשר לתקן האמינות לפיו תוכנן כל אחד מהמנועים בנפרד. באופן דומה, באבטחת מידע המונח "הגנה לעומק" מתייחס לשימוש במספר טכניקות של אבטחת מחשבים, באופן שיקשה על תוקף פוטנציאלי לנצל פרצה או מעקף באחת משכבות ההגנה.
