מיצג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מיצג הוא מונח המתאר מופע המשלב מדיה שונות מתחום אמנות הבמה כגון תאטרון ומחול, לבין תחומים באמנות החזותית כגון פיסול, קולנוע וכו'.

המיצג התפתח במקביל לאמנות הפלאסטית במחצית השנייה של המאה ה-20 וכחלק ממנה. פעמים רבות נתפש המיצג כביטוי של אוונגרד אמנותי המערב בין התחומים השונים ללא היררכיה.

המונח העברי 'מיצג' כמו גם המונח 'מיצב', הוצע על יד ד"ר גדעון עפרת כתרגום למונח הלועזי 'Performance Art' לקראת אירועים שהתקיימו בבית האמנים בתל אביב שנת 1976.

על פי רוז-לי גולדברג, בספרה "אמנות המיצג: מן הפוטוריזם להווה", "מיצג היווה דרך לפנייה ישירה אל ציבור רחב, כמו גם לערעור וזעזוע של הקהל מתוך רצון להעלאת המודעות למושג האמנות ולקשר שלו אל תרבות. באופן פרדוקסאלי התענינות הציבורית במדיום, בייחוד בשנות השמונים, נעה בין תשוקה חלקית של הציבור לזכות בגישה אל עולם האמנות, להיות צופה בריטואלים שלה ובקהילה הייחודית שבה היא נוצרה, ולהיות מופתע מן הלא צפוי, מן הגישה האנטי-מסורתית של האמנים".

תוכן עניינים 1 מקורות המיצג 2 מאפיני המיצג 3 אמנות המיצג בישראל 4 אמני מיצג ידועים 4.1 אמני מיצג בישראל 5 הערות שוליים 6 לקריאה נוספת 7 קישורים חיצוניים

[עריכה] מקורות המיצג

המיצג נולד במאה ה-20, בהופעות של תנועת בדאדא בהן חברי הקבוצה קראו שירה אבסורדית, לבשו מסכות ועוררו פרובוקציות שונות בקהל. באחת מהופעותיהם ב'קברט וולטאר', שבציריך, הופיע האמן הוגו באל, כשהוא לובש תלבושת מקרטון וחובש כובע מאורך וקרא את שירו 'קראוון הפילים', שיר פונטי המורכב מהברות פונאטיות בלבד. את מופע זה תיאר באל:

"לבשתי תלבושת מיוחדת שתוכננה ביד יאנקו (מרסל ינקו) ובידי. רגלי היו נתונות בגליל הדוק של קרטון כחול ונוצץ שהגיע עד למותני, ועד אותו מקום נראתי כאובליסק. למעלה לבשתי צווארון ענקי גזור מבריסטול, מצופה אדום מבפנים וזהוב מבחוץ. הוא הודק לצווארי בצורה כזאת שהרמת מרפקי והורדתם הניעה אותו ככנפיים. על כל זאת נוספה מגבעת גבוהה וגללית של רופא אליל בפסי לבן-וכחול. ...העלו אותי לבמה בחשכה, ואני פתחתי בקצב איתי ובחגיגיות:gadji beri bimba glandridi laula lonni cadori ..."

תגובת הקהל הנזעם מן הזעזוע ומן האבסורד שבמופע היוותה על פי האנס ריכטר חלק אינטגראלי מן המופע. ריכטר תיאר את באל כ"עומד אין-נוע כסבונרולה קנאי ואדיש". ^[1] מופעים אלו גם חשפו את הנטייה של האמנים בתחילת המאה ה-20, אל האמנות הפרימיטיבית ואל הטקס הדתי.

תחום המיצג קיבל את עיצובו החל משנות השישים בארצות הברית ובאירופה. בארצות הברית התפתח התחום בשנות השישים מארועי אמנות שנקראו "הפנינג". אירועים אלו כללו יצירות אמנות מתחומים שונים שהוצגו זה לצד זה במעין פסטיבל. בשנת 1961 הציג, האמן האמריקאי אלן קפרו (Allan Kaprow) בתרוכה שנקראה "חצר" (Yard), עשרות צמיגי מכוניות אשר מילאו חצר של גלריה לאמנות והצופים בתערוכה התבקשו לעבור בין הררי הצמיגים. בארועים אחרים, דוגמת ארועי ה'הפנינג', שערך האמן רוברט ראושנברג, ניתן דגש גדול יותר על חלקו של האמן המופיע באירוע. במסגרת אירועים אלו, הופיע ראושנברג כשהוא רוכב על גלגיליות ונושא על גבו מעין חופה גדולה הדומה למצנח או כנפיים.

[עריכה] מאפיני המיצג

• פעולה המוגבלת בזמן - מאפיין זה של המיצג, משייך אותו אל אמנות הבמה. המיצג הוא מופע חזותי בעל אורך זמן מוגדר מראש. לעיתים, אורך הפעולה במיצג היא כשל הופעת מחול או תאטרון, ולעיתים היא יכולה להתפרש על זמן רחב יותר. בעבודה "האוהבים" משנת 1988, של האמנית מרינה אברמוביץ' ושל אולי, אז בן זוגה לעבודה ולחיים, צעדו השניים לאורך החומה הסינית, זה מול זה. העבודה תוכננה להסתיים ברגע בו יפגשו השניים ויתחתנו, אולם מרינה צעדה לבסוף לבדה והחתונה בוטלה. ^[2]יש ובסיום הפעולה המתוכננת הופכים פריטים מן המיצג ל'עדות' על מה שהתרחש במיצג (כגון תפאורה, ביגוד, אביזרים נילווים או חפצים שנוצרו בזמן המיצג). בכך הופך להיות מיצב.

• שילוב בין מדיה שונות מתחומי אמנות שונים - פעמים רבות יש במיצג שילוב של טכניקות מן האמנות הפלאסטית (החזותית), לבין טכניקות מאמנות הבמה. נפוץ במיוחד השילוב בין פיסול ווידאו ליצירת תפאורה או פריטים המעניקים משמעות לפעולת המייצגן. שילוב זה יוצר בדרך כלל מערכת של סמלים חזותיים. במיצג "דינר דרס", של אמנית המיצג הישראלית תמר רבן, לדוגמה, יושב הקהל סביב שולחן ארוחת ערב מפואר ואוכל ארוחה אותה מבשל שף. מתוך מרכז השולחן הופיע גופה של המיצגנית, הופעה ההופכת את השולחן למעין שימלת קרנולינה. הצופים יכולים להתבונן בפעילות המתרחשת מתחת לשולחן דרך מוניטורים קטנים המשדרים את ההתרחשות והממוקמים לצד כל סועד.

• יחס חדש בין יוצר לקהל - לעיתים היחס בין הצופים למייצגן, הם יחסים רגילים שבין אמן לקהלו. לעיתים הקהל מתבקש להשתתף בפעילות מסוימת ובכך ליטול חלק מעשי במיצג. בעבודה "ג'סטות" (1994), של האמנית הצרפתית מארי-אנז' גיימינו אשר הוצגה בישראל, הוזמנו הצופים לגעת בזוג ידייה המושטות של האמנית אשר ביצבצו מבעד לקיר. בעבודה ידועה של האמנית יוקו אונו, לדוגמה, הוזמן קבל הצופים לחתוך את שמלתה של האמנית, אשר ישבה דוממת בגלריה. עבודה זו מדגימה את הדואליות שתפקיד הצופים - כשותפים פעילים בעבודה וגם כקהל צופה. יחסים אלו, בין קהל לאמן, מאזכרים גם את היחס שבין גברים לנשים, יחס המתבטא באלימות ואליו מתייחסת האמנית. במופע "הזוג בכלוב" (1992, the Cuple in the Cage), לדוגמה, של אמן המיצג המקסיקאני גיירמו גומז-פניה ושל קוקו פוסקו (Fusco), אשר הוצג לרגל ארועי 500 שנה לגילוי אמריקה, הוצגו השניים בתור ילידים אינדיאנים שנתגלו זה מכבר. התלבושות שלהם הורכבו משעטנז של ביגוד תעשיתי זול עם פריטים כגון מחרוזות, כתר נוצות וכדומה. זוג "הילידים" היה עסוק בפעילויות סטראוטיפיות כגון אכילת פירות טרופיים, שמיעת מוזיקה מטייפ נייד. ה"נקבה" רקדה עבור הצופים ששילמו לה דולר ואילו ה"זכר" חשף את איבר מינו. מופע זה חושף בצורה פארודית את היחס הפטרוני של התרבות המערבית אל העולם השלישי. יחס זה התבטא גם במיקום המיצג - בכיכר קולומבוס במדריד ובקובנט-גרדן בלונדון, מקומות שבהן הוצגו בעבר ילידים אמיתיים או חפציהם. ^[3]

• אוונגרד אמנותי - רוב המיצגנים תופשים את אמנותם כבעלת אופי ביקורתי כלפי החברה או כלפי תחומי המדיה השונות של האמנות. תפיסה זו גורמת בדרך כלל לתחושה כי המייצגן מנסה לעורר מלבד חוויה אסטטית אצל הצופה, גם רצון למעורבות חברתית או פוליטית של הצופים. לעיתים הדבר מתבטא בשילוב של הקהל במיצג, לעיתים בהצגת מודל מימטי במיצג (חיובי או שלילי). פעמים מהווים הרצון לשבירת מסגרות וגבולות אמנותיים סמן לרצון לפריצתם גם במישור המוסרי והחברתי. במיצגים של האמנית אנני ספרינקל, לדוגמה, מוזמן הקהל לצפות באמנית ובכוכבת הפורנו ספרינקל. טשטוש הגבולות בין 'אמנות' גבוהה לבין תעשיית המין.

• תיעוד - בשל זמניותו של המיצג, אופן התיעוד שלו בזמן התרחשותו מקבל בעולם האמנות תפקיד מרכזי - בצילומים בוידאו או בכל צורה אחרת. לעיתים התיעוד המוצג, למשל בתור צילום בתערוכה, חותר תחת הגישה האוונגרדית אשר מנסה לעיתים לשלול את הערך המסחרי של האמנות. לעיתים משמש התיעוד כמנוף ליצירה חדשה. כך לדוגמה יצר האמן האמריקאי גרי היל (Gary Hill) מיצג בקרן קרטייה בפאריס ובו מצלמה תיעדה את הפעולות במיצג ושידרה אותן אל קהל צופים שהתבונן בנעשה על גבי מסך בחדר נפרד. אצל אמנים אחדים משמש הוידאו כתוצר המרכזי של המיצג. אצל האמן מת'יו בארני, למשל, משמשים מרכיבים בעלי אופי תאטרלי, כגון תפאורה, פעילות של הדמויות ומוזיקה כחומרים ליצירת סרט וידאו ארט בעל אופי סוראליסטי, הקרוב ברוחו אל אמנות המיצג בגישה המתעדת שלו.

[עריכה] אמנות המיצג בישראל

אמנות המיצג בישראל התפתחה החל משנות השבעים בהשפעת האמנות האוונגרדית האירופית והאמריקאית. רוב האמנים אשר קיימו מיצגים עשו זאת במקביל לאמנות קנבנציונאלית יותר. אלן גינתון, שאצרה במוזיאון תל אביב לאמנות תערוכה על אמנות שנות השבעים בישראל, הדגישה את האלמנטים המחאתיים והפוליטים שבאמנות זו בתוך המסגרת של אמנות קונספטואלית או אמנות מושגית. המיצג, אשר כונה בידי חלק מן האמנים באותה עת 'פעולה' והייתה קשורה אל האמנות המושגית ואל אמנות האדמה (שנקראה גם 'עבודה סביבתית'), היווה צורת ביטוי אלטרנטיבית נאותה לתכנים הפוליטיים של האמנים. כך לדוגמה אמנים כגון משה גרשוני, מיכה אולמן ואחרים ביצעו שורה של פעילויות אשר כללו את ששיתופם של בני נוער ותושבים של קיבוץ מצר. מיכה אולמן, למשל, ביצע פעילות של החלפת אדמות סימלית בין בור אדמה קיבוץ לבין בור אדמה בכפר הערבי מסר. האמן אביטל גבע מיין, בשטח הפתוח שבין הקיבוץ לכפר הערבי, ספרי פסולת ממפעל הנייר 'אמניר' והקים מהם ספריה מאולתרת.

יש לציין כי הפעילות האמנותית הנרחבת הזו הייתה קשורה לשדה המוזיאלי (בעיקר דרך פעילותו של האוצר יונה פישר במוזיאון ישראל). אחת מן התערוכות המרכזיות הללו, שקראה 'סדנה פתוחה' (1975), הציגה שילוב בין 'פעולות' לבין תצוגה מוזיאלית. בתערוכה מכר האמן דב הלר תפוחי אדמה בשקיות הנושאות את שם המוזיאון. אמן אחר - גדעון גכטמן, הציג עבודה בשם 'עבודה עברית' ובמסגרתה עבד גכטמן כפועל בניין בבניית אגף חדש במוזיאון ישראל. בתערוכה הציג גכטמן צילומים של מגורי פועלים ערבים, תלה מודעות אבל עם הכיתוב "עבודה עברית", והציג את פינת מגורים שלו.

עבודות אחרות נשאו אופי של מחאה אמנותית וחברתית. צמד האמנים גבי ושרון (גבי קלזמר ושרון קרן) הסתובבו בטקס הענקת אות העוז והגבורה ב-24.4.1973, כשהם חבושים וענודי מדליות. פעילויות אלה נשאו כאמור אופי פוליטי ומחאתי ברור. גבי קלזמר תיאר במאמר בכתב העת 'סטודיו' את גישתם באותה עת: "לצייר על בד נראה לנו לחלוטין לא לעניין. חשנו שהפלטה שלנו היא העולם כולו. האפשרות הזו נראתה מרתקת יותר, מפתיעה יותר. לא עוד להיות לפות בשום אחיזה פורמליסטית. ולא לדעת מראש לאן תגיע."^[4]

במייצגים אחרים נכלל בנוסף לביטויו של פן חברתי, גם התייחסות אל מושגים בעולם האמנות ויש בהם מידת של רפלקסיביות כלפי שני העולמות. האמנית אפרת נתן בנתה 'פסל ראש' (1973) אשר חסם את שדה הראייה שלה ואיתו הסתובבה ברחובות תל אביב. מיכל נאמן הציבה שני שלטים על חוף הים של תל אביב ועליהם נכתב בצבע כחול-טורקיז "העיניים של המדינה", כשם הביטוי שנטבע לאחר כיבוש הר החרמון. האמן מוטי מזרחי, אמן נכה המתנועע בעזרת קביים, צילם עצמו צועד בעבודה שנקראה 'ויה דולורוזה' (1973), כשהוא נושא על גבו את צילום דיוקנו.

החל משנות השמונים, בהשפעה ברורה של האמנות האמריקאית, החלו לפעול אמנים אשר המיצג לא היה עבורם שלב יצירתי חולף אלה מוקד ביצירתם. ערעור מסוים של ההגמוניה המוזיאלית , אותו מאבחנת אריאלה אזולאי במאמרה "מקומה של האמנות" והיווצרותה של תרבות שוליים מסוימת בשדה האמנות, היה אחד מן הגורמים לכך. חלק מן האמנים חזרו בעשור זה מלימודי אמנות בארצות הברית ויצרו כאן במקביל להתפתחות תחומים תרבותיים אחרים (העיתונים המקומיים, למשל). אמנות המיצג בשנות השמונים גם הציגה שפע של חומרים, דימויים וריבוי מדיה, לעומת הפעולות המצומצמות ודלות החומרים של שנות השבעים.

קבוצה מרכזית הייתה 'מקלט 209', שנקראה על שם מספר המקלט הציבורי שבו יצרו בתל אביב. חברי הקבוצה היו דני זקהיים, תמר רבן וענת שן.

קבוצה אחרת היא קבוצת זיק. הופעתה הראשונה של הקבוצה הייתה בפסטיבל עכו בשנת 1985. באירוע זה, הוליכה הקבוצה את הצופים אל חוץ הים ושם שרפה מודל גדול של זיקית באירוע טיקסי ומורכב. בין חברי הקבוצה ניתן למנות את שרון קרן, יובל רימון, יגאל גרי, אלי אלישר ואחרים.

ראו גם: אמנות ישראלית

חלב (מיצג לחדרי מדרגות), מיצג של אפרת נתן, מאי 1974

מיכל נאמן, העיניים של המדינה (1974), תצלום תיעודי של 'פעולה'.

גדעון גכטמן, עבודה עברית (1975), פעולה ב"סדנה פתוחה", מוזיאון ישראל.

ויה דולורוזה (1973), של מוטי מזרחי, מתוך סדרה של שישה תצלומים תעודיים

[עריכה] אמני מיצג ידועים

• יוזף בויס Joseph Beuys
• אן המילטון
• מרי-אנז' גיימינו
• מרינה אברמוביץ Marina Abramovic
• גיירמו גומז-פניה Guillermo Gomez-Peña
• ויטו אקונ'צי Vito Acconci
• לורי אנדרסון Laurie Anderson
• קרן פינלי Karen Finley
• ג'ילברט וגורג Gilbert and George
• אנני ספרינקל Annie Sprinkle
• גורדון מטה-קלארק Gordon Matta-Clark
• הרמן ניטשה Hermann Nitsch
• יוקו אונו Yoko Ono

[עריכה] אמני מיצג בישראל

• דני זקהיים
• תמר רבן
• עדינה בר-און
• קבוצת זיק
• גבי קלזמר ושרון קרן
• אפרת נתן
• מיכאל דרוקס
• ענת שן
• יהושע נוישטיין
• אביטל גבע
• מוטי מזרחי
• אורי קצנשטיין
• בוקי גרינברג

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ ראה: ריכטר האנס, "על מופעו של באל בקברט וולטר", בתוך: דאדא וסוריאליזם בצרפת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 122-123
2. ^ ראה: בריטברג-סמל, שרה, "מרינה, קרבן המאה, קרבן האהבה", סטודיו, כתב עת לאמנות, גיליון מס' 84, יולי-אוגוסט 1997.
3. ^ ראה: מלצר, גלעד, "עובר כל גבול, על גיירמו גומז-פניה ואירועי "EL Mexterminator" בניו-יורק", סטודיו, כתב עת לאמנות, גיליון מס' 95, יולי אוגוסט 1998.
4. ^ ראה: סטודיו, גיליון מס' 40, ינואר 1993, עמ' 24.

[עריכה] לקריאה נוספת

• גינתון, אלן (עורכת), "העיניים של המדינה, אמנות חזותית במדינה ללא גבולות, הוצאת מוזיאון תל אביב, 1998.
• דעואל-לוסקי, חיים, "CsO, מארי-אנז' גיימינו במוזיאון ישראל", סטודיו, כתב עת לאמנות, גיליון מס' 64, אוגוסט ספטמבר 1995
• זקהיים, דני, "אל תתנו למיצג למות", מעריב, ספרות ואמנות, 4.3.1994, עמ' 37.
• ספרינקל, אנני, פוסט-פורנו-מודרניסטית - 25 שנותי כזונת מולטימדיה, הוצאת אסיה
• עפרת, גדעון (עורך), סטודיו, כתב עת לאמנות, גיליון מס' 40, ינואר 1993. (גליון בנושא אמנות שנות השבעים)
• שטרן, לביאה, "הגוף יודע, על עבודותיה של אן המילטון", סטודיו, כתב עת לאמנות, גיליון מס' 64, אוגוסט ספטמבר 1995
• תגר, דנה, 'עכשיו כאן מחר לאן?' דני זקהיים: עבודות, 1980-1993, הוצאת הגלריה האוניברסיטאית, תל אביב, 2004.

[עריכה] קישורים חיצוניים

• מפגש ומיזוג בין ביטויים חזותיים למופע מאתר 'מפגשים מהסוג החזותי'.
• על מיצג של אמן הדאדא הוגו באל
• על 'ערפול' ביאנאלה למיצג בישראל
• מקלט 209 - במת מיצג עמותה לקידום האמנות הבינתחומית בישראל.
• האתר של קבוצת זיק הישראלית
• האתר של אנני ספרינקל
• על ספרה של אנני ספרינקל ופרק ממנו
• על אמנות המיצג ואמני מיצג ידועים - באנגלית
• אמנות המיצג מאתר Culture Jammer's Encyclopedia