היציאה מן החומות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
"היציאה מן החומות" הוא כינוי לתהליך בניית שכונות המגורים היהודיות החדשות בירושלים, מחוץ לחומות העיר העתיקה, החל משנת 1860.
חלק מן השכונות החדשות הוקמו ביוזמת נדבנים מחו"ל, כדוגמת "משכנות שאננים" שהייתה השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות העיר העתיקה, ביוזמתו של משה מונטיפיורי, וחלקן הוקמו ביוזמות עצמאיות של תושבי ירושלים ("מחנה ישראל" השנייה שנבנתה מחוץ לחומות העיר-העתיקה על ידי המוגרבים, יהודי העלייה ממרוקו, "נחלת שבעה" ו"מאה שערים").
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
עד אמצע המאה ה-19 השתרעה ירושלים על השטח המתוחם בין חומות העיר העתיקה בלבד. שהייה מחוץ לחומות, בייחוד בשעת לילה, נחשבה מסוכנת ביותר בשל כנופיות שודדים שהפילו חיתתן על האזור. בין החומות של ירושלים העות'מאנית הצטופפו תושבים מוסלמים, יהודים, נוצרים וארמנים במספרים גדלים הולכים, בצד אנשי ממשל תורכיים, קבוצות אנשי דת ופילנטרופים ממדינות שונות, ונציגים דיפלומטיים של מעצמות שונות שגילו עניין גובר והולך בירושלים. בשלהי התקופה העות'מאנית הגיעה הצפיפות בעיר שבין החומות לממדים בלתי נסבלים, דבר שהשפיע על תנאי המחייה, התברואה והכלכלה של העיר.
גורמים שונים, בהם מעצמות זרות וכנסיות שנדרשו לשטח למפעליהם המתוכננים בירושלים, החלו לגלות התעניינות ברכישת קרקעות בשטחים הסובבים את העיר - בעיקר ממערבה ומצפונה. בין אלה היה הפילנטרופ היהודי-אנגלי משה מונטיפיורי, שבביקוריו בעיר הוטרד ממצוקת הדיור של יהודי ירושלים בין חומות העיר העתיקה, מהיעדרם של שרותי רווחה ובריאות הולמים, ומהיעדר אמצעי כלכלה שיאפשרו ליהודים להשתחרר מן התלות בנדבות לקיומם.
ל"משכנות שאננים", השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות העיר-העתיקה, קדמו מספר מפעלים פרטיים שהוקמו בשנות החמישים של המאה ה-19. בין היתר הוקמו באותה עת בית הקיץ של הקונסול פין בטלביה ומפעלו בכרם אברהם, ביתו של שנלר בליפתא ובית הספר הפרוטסטנטי שהקים הבישוף גובאט על הר ציון. ב-1860, כמעט בו זמנית עם משכנות שאננים החלו בהקמת מגרש הרוסים ובית היתומים של שנלר.
[עריכה] משכנות שאננים
- ערך מורחב – משכנות שאננים
רכישת הקרקע להקמתה של "משכנות שאננים" נעשתה ב-1855, שנת ביקורו הרביעי של מונטיפיורי בארץ. השטח שנקנה היה מגרש של 18 דונם, מעל לבריכת הסולטן מול הר ציון. מאחר ורכישת קרקע באותם ימים על ידי נתין זר הייתה בלתי אפשרית, הוצא לשם כך צו מיוחד מטעם השלטונות, אשר התיר למונטיפיורי את רכישת הקרקע מפחת ירושלים תמורת 1,000 לי"ש.
מונטיפיורי החליט לייעד את השטח להקמת שכונת מגורים חדשה ומרווחת, שתעניק ליושביה אלטרנטיבה לחיים הצפופים והתלותיים שבין החומות. את השכונה הקים מונטיפיורי על שליש מהשטח שרכש. ה"שכונה" נבנתה למעשה כמבנה ארוך אחד של בתים טוריים, שנחנך בשנת 1860, ועוד מבנה קצר יותר מאחוריו. המבנים כללו 16 דירות מרווחות יחסית במושגי אותם ימים, כשלכל אחת מהן חלקת אדמה קטנטנה. כמו-כן הוקמו שני בתי כנסת - אשכנזי וספרדי, ומקווה טהרה.
[עריכה] מחנה ישראל
- ערך מורחב – מחנה ישראל
שכונת "מחנה ישראל" היא השכונה היהודית השנייה מחוץ לחומות (אחרי משכנות שאננים) והראשונה שהוקמה על ידי תושבי העיר העתיקה עבור עצמם. "מחנה ישראל" היא "שכונת עדה" ונבנתה על ידי היהודים המוגרבים (המערביים) ועבורם.
ב-1854 עלו לירושלים ממרוקו הרב דוד בן שמעון (המכונה צוף דב"ש) ורבים מתלמידיו. בין פעליו החשובים של ר' דב"ש היו מפעלי בנייה למען אנשי עדתו. הודות להשתדלותו נבנו בתי מחסה, מוסדות חינוך, דת ורווחה לקהילתו. בין היתר הצטרף כבר ב-1869 לפעילות בניית השכונה הראשונה שהוקמה מחוץ לחומות על ידי אנשי ירושלים, "מחנה ישראל". שכונה קטנה זו נבנתה ליד בריכת ממילא ושרידים ממנה נשארו באזור מלון המלך דוד עד היום. את השכונה החלו להקים כנראה כבר בשנת 1866.
השכונה נבנתה במקום נמוך טופוגרפית, באזור שהוצף בחורף, בקרבת בית הקברות של ממילא. הסיבה לבחירת המיקום הלא אטרקטיבי הייתה טמונה במחיר הקרקע הנמוך. בלב השכונה הוקם בית כנסת. מספר היושבים בשכונה היה מועט (כ-30 בתי אב בסוף המאה התשע עשרה) והיא נבנתה לאט בגלל מצבה הכלכלי הרעוע של העדה. השכונה נבנתה סביב חצר מרכזית ובה בור מים. בשכונה היו, כנראה, שערים שננעלו בלילות.
[עריכה] נחלת שבעה
- ערך מורחב – נחלת שבעה
שכונת "נחלת שבעה" נוסדה ביוזמת שבעה צעירים ירושלמים, אשכנזים בני המשפחות הוותיקות ביישוב הישן של ירושלים בעיר העתיקה, ששאפו לשפר את רמת חייהם ולצאת מהצפיפות והתנאים הירודים של הרובע היהודי: יוסף ריבלין, יואל משה סלומון, יהושע ילין, מיכל הכהן, בניימין (בייניש) סלאנט, חיים הלוי ואריה (לייב) הורוביץ. השבעה שאבו עידוד מהצלחת ניסיונות ההתיישבות הקודמים מחוץ לחומות, אם כי עדיין נחשבה התיישבות בזאת כמסוכנת ולא פופולרית. כדי להגביר את תחושת הבטחון, נבחר אתר השכונה בסמוך למגרש הרוסים שנבנה שנים אחדות קודם לכן, ועל אם הדרך הראשית ירושלים-יפו (רחוב יפו כיום).
ב-1869 התאגדו השבעה בחברה עם "פנקס ייסוד" – תקנון מפורט שקבע את סדרי הבניה והמימון של השכונה (בהמשך, שימשה צורת התאגדות זו דגם להקמת שכונות נוספות מחוץ לחומות). על פי התקנון, נחלקה הקרקע שנקנתה ל-7 רצועות אורך שוות בגודלן, והשכונה תיבנה בשלבים – בכל שלב שני בתים לשני חברים, שסידרם ייקבע על פי גורל. יוסף ריבלין היה הראשון להקים את ביתו בשכונה, על דרך יפו (במקום בו עומד היום בניין המשרדים בית יואל). הבתים אכן ניבנו על פי התוכנית, אך לא כולם אוכלסו על ידי בוניהם, או שאוכלסו באיחור רב.
ב-1872 פנה יוסף ריבלין בקריאה ליהודי העיר העתיקה ליישב את השכונה, וכדי לסייע בהתיישבות גייס כספים מגבירי העיר, כוללים וקרנות. כמה עשרות משפחות נענו לקריאתו, כולל משפחות ספרדיות שהצטרפו, וב-1875 כבר היו 50 דירות בשכונה, בתי כנסת ומוסדות ציבור.
[עריכה] מאה שערים
- ערך מורחב – מאה שערים
שכונת "מאה שערים" הוקמה בשנת 1874 על-ידי "חברת בוני ירושלים". בין מייסדיה יוסף ריבלין (סבו של ראובן ריבלין) ויואל משה סלומון, ששנים מספר קודם לכן התנסו בהקמת שכונת נחלת שבעה. הייתה זו "שכונת אגודה", אחת מכמה שכונות שנבנו באותה תקופה על ידי התאגדות תושבים שביקשו לצאת מבין חומות העיר העתיקה ולהקים לעצמם בתי מגורים בתנאים נוחים. 150 חברי האגודה היו רחוקים מלהיות בעלי אמצעים – ברובם התפרנסו מכספי החלוקה, ולכן, ככל הנראה, רכשו לעצמם מגרש יחסית מרוחק מדרך המלך של אותה תקופה – רחוב יפו, שבסביבתו הקרובה היו מחירי הקרקעות גבוהים יותר. הקרקע לשכונה נרכשה בשלושה שלבים מערביי הכפר ליפתא, סה"כ כ-32 דונם.
מתכנן השכונה היה האדריכל והארכיאולוג הגרמני תושב ירושלים קונרד שיק.
בתי השכונה נבנו, מטעמי ביטחון, כך שקירותיהם החיצוניים יוצרים מעין חומה רציפה המקיפה חצר פנימית גדולה, אליה ניתן להיכנס דרך מספר שערים שנקבעו באותה חומת בתים. את השערים נהגו לסגור עם רדת הלילה ולפתוח שוב עם בוקר. בחצר מוקמו בורות המים המרכזיים של השכונה. ברבות השנים, עם גדול אוכלוסיית השכונה, נבנו בתים נוספים בתוך אותה חצר, כך שאיבדה במידה רבה את אופייה המקורי. בשנת 1890 כללה השכונה 200 בתים ו-800 תושבים, ושלוש שנים מאוחר יותר כבר עלה מניין הבתים ל-300 ומספר התושבים ל-1,500, כתוצאה משיעור הילודה הגבוה וגלי העלייה ממזרח אירופה.
