בית פגי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בית פגי – מנזר וכנסייה פרנציסקנים בפסגת הר הזיתים. כנראה מקומו של כפר יהודי מימי בית שני. מזוהה עם מספר מסורות הקשורות בישו מברית החדשה.
תוכן עניינים |
[עריכה] המסורות בברית החדשה המתקשרות לבית פגי
השם בית פגי ניתן לכפר כנראה משום שגידל תאנים ואומנם בברית החדשה מסופר כי ישו, בדרכו מביתניה לירושלים, ביקש לקטוף תאנה שגדלה בקרבת המקום ולא מצא פרי על העץ "כי לא הייתה עת תאנים" גער בתאנה והיא יבשה. האירוע מתואר בבשורה על פי מרקוס פרק י"א, 12-14: "למחרת, אחרי צאתם מבית עניה, היה רעב. הוא ראה מרחוק עץ תאנה שיש בו עלים והתקרב אליו - אולי ימצא בו משהו. נגש אל העץ ולא מצא מאומה מלבד עלים, כי טרם הגיעה עונת התאנים. הגיב ואמר אל העץ: "מעתה איש לא יאכל ממך פרי לעולם!" ותלמידיו שמעו".
לפי המתואר בבשורות, מקומו של בית פגי הוא בהר. בשלושת הבשורות הסינופטיות מתואר הסיפור על העַיִר אשר מבקש ישו מתלמידיו להביא אליו בדרכו מיריחו לירושלים. העדויות הספרותיות על הכפר מצטרפות לממצאים במתחם הכנסייה הפרנציסקנית של בית פגי שבמדרון המזרחי של הר הזיתים. כאשר ישו התקרב אל מורד הר הזיתים זכה לקבלת פנים הראויה למלך מידי קהל מעריצים ששטחו את בגדיהם על הדרך, נופפו בכפות תמרים והריעו לו "הושע נא" "ברוך הבא בשם ה'". וכינו אותו "בן דוד" ו"מלך ישראל". זהו מקור המנהג לשאת כפות תמרים לתהלוכת יום ראשון של הדקלים.
הבשורה על פי מתי, פרק כ"א, פסוקים 1-7: כא כַּאֲשֶׁר הִתְקָרְבוּ לִירוּשָׁלַיִם וּבָאוּ אֶל בֵּית־פַּגֵּי, אֶל הַר הַזֵּיתִים, שָׁלַח יֵשׁוּעַ שְׁנֵי תַּלְמִידִים 2 בְּאָמְרוֹ לָהֶם: "לְכוּ אֶל הַכְּפָר אֲשֶׁר מִמּוּלְכֶם וּמִיָּד תִּמְצְאוּ אָתוֹן קְשׁוּרָה וְעַיִר אִתָּהּ. הַתִּירוּ אוֹתָם וְהָבִיאוּ אֵלַי. 3 וְאִם מִישֶׁהוּ יֹאמַר לָכֶם דָּבָר, תֹּאמְרוּ 'הָאָדוֹן זָקוּק לָהֶם' וּמִיָּד יִשְׁלַח אוֹתָם." 4 כָּל זֶה קָרָה כְּדֵי שֶׁיִּתְקַיֵּם דְּבַר הַנָּבִיא: 5 "אִמְרוּ לְבַת־צִיּוֹן: הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, עָנִי וְרֹכֵב עַל־חֲמוֹר וְעַל־עַיִר בֶּן־אֲתֹנוֹת." 6 הַתַּלְמִידִים הָלְכוּ וְעָשׂוּ כְּמִצְוַת יֵשׁוּעַ. 7 הֵם הֵבִיאוּ אֶת הָאָתוֹן וְאֶת הָעַיִר וּלְאַחַר שֶׁשָֹמוּ עֲלֵיהֶם אֶת בִּגְדֵיהֶם הוּא יָשַׁב עֲלֵיהֶם. 8 רַבִּים מִן הֶהָמוֹן פָּרְשׂוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם עַל הַדֶּרֶךְ וַאֲחֵרִים כָּרְתוּ עֲנָפִים מִן הָעֵצִים וְשָׁטְחוּ אוֹתָם עַל הַדֶּרֶךְ. 9 וַהֲמוֹן הָעָם שֶׁהָלְכוּ לְפָנָיו וְאַחֲרָיו קָרְאוּ: "הוֹשַׁע־נָא לְבֶן־דָּוִד! בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְהוָה! הוֹשַׁע־נָא בַּמְּרוֹמִים!"
למרות שבמסורת הנוצרית מקובל כי כניסתו של ישו לעיר הייתה בחג הפסח ניתן להבחין בסיפור עצמו באלמנטים של חג הסוכות: לולבים (כפות תמרים), קריאת "הושע נא" ו"ברוך הבא בשם ה'". גם מציאת תאנים אפשרית בסוכות ולא בפסח.
[עריכה] ממצאים ארכיאולוגיים בבית פגי
באתר נמצאו מערת כוכים האופייניות לצורת הקבורה הירושלמית בשלהי ימי הבית השני, ובתוכן גלוסקמאות וכלי חרס. כמו כן נמצאו מתקנים חקלאיים כגון גתות. באתר גם שרידים של שתי כנסיות: כנסייה ביזאנטית ומעליה שרידים של כנסייה צלבנית.
הממצא המרתק ביותר במקום הוא הסלע המכונה "מבצת האבן של בית פגי" או Stele of Bethpage שנחשף בעת הקדשתה של הכנסייה הפרנציסקנית במאה ה-19. מדובר בבלוק אבן גדול השייך לאפסיס הכנסייה הצלבנית. הסלע מתוארך ל-1170 ומעוטר מארבעה צדדים בסצנות מהברית החדשה: תחייתו של לזרוס, השליחות של שני התלמידים למצא לישו חמור, כנסיתו של ישו לירושלים וישו עם מרתה ומריה. הצלבנים האמינו שישו נעזר בסלע הזה בכדי לעלות על החמור.
הסלע כיום מגודר בסבכת ברזל ומאחוריו מראה כדי שניתן יהיה בקלות לראות את העיטורים בכל צדיה.
[עריכה] הכנסייה המודרנית
הכנסייה הנוכחית בבית פגי נבנתה ב-1883 על שרידי כנסיות קודמות. הכנסייה חודשה ונוסף לה מגדל ב-1954 על ידי אנטוניו ברלוצי. הכנסייה נבנתה בסגנון צלבני והיא בולטת בשונותה מהכנסייה היוונית אורתודוכסית הסמוכה, בעלת גג הרעפים האדום.
הציורים על הסלע שוקמו ב-1950 על ידי האומן Cesare Vagarini שמאוחר יותר עיטר גם את קירות הכנסייה החדשה בפרסקאות בסגנון דומה. ציורי הקיר מתארים קהל המתכונן לתהלוכתו של ישו. על קיר אחר כהנים המחזיקים מגילה בה מילים מבשורה על פי יוחנן, פרק י"ב, 19: "הגיבו הפרושים ואמרו זה אל זה: "אתם רואים, אין מה לעשות. הנה העולם נוהה אחריו." סביב החלונות משפטים שנאמרו לישו בעת כניסתו לעיר כתובים בלטינית.
השרידים הצלבניים נראים היטב ברצפה ליד האפסיס. מאחורי המזבח תמונה המתארת את סיפור רכיבתו של ישו למקדש מלווה בתלמידיו. בצורה מעניינת למדי המזבח בכנסייה מהסוג שלא נפוץ כיום בכנסיות הקתוליות כיוון שבמקום לפנות קדימה, כלפי הקהל הוא פונה אחורה. הכמרים המנהלים את המיסה צריכים, על כן, לעמוד עם גבם לקהל המאמינים כפי שעשו זאת לפני מועצת הוותיקן השנייה.
על המזבח מבצע כהן הדת את המסתורין החשוב ביותר של סקרמנט המיסה: טכס ההמרה (טרנסובסטנציה). בעת הטכס נוטלים את הלחם והיין ואומרים את מילותיו של ישו "זהו בשרי וזהו דמי". על פי האמונה הנוצרית ברגע זה עוברים הלחם והיין המרה והופכים לבשרו ודמו של ישו. לפני ועידת הוותיקן השנייה הכוהן ביצע את טכס ההמרה וגבו אל הקהל ונער מזבח היה מצלצל בפעמון בעת אמירת מילות ההמרה כדי לבשר את התרחשות הנס. מאז הוועידה הקהל רשאי לראות את הטקס ובמקומות רבים ביטלו את צלצול הפעמון.
[עריכה] התהלוכות ביום ראשון של הדקלים
החל מ-1933 הלטינים יוצאים מבית פגי לכנסיית סנטה אנה ביום הראשון של הדקלים, שבוע לפני הפסחא, שבוע המכונה "השבוע הקדוש" הנפתח ביום ראשון של הדקלים. התהלוכה הונהגה במאה ה-4 ומסלולה השתנה בתקופות שונות בהיסטוריה. במאה ה-17 ביטלו העות'מאנים את התהלוכה והפטריארך הלטיני ברלסינה חידש אותה ב-1933. כיום משתתפים בה גם פרוטסטנטים מעדות שונות. האנגליקנים הולכים מביתניה להר הזיתים דרך נחל קדרון כפי שהיה מקובל בסוף המאה ה-15 ובמחצית הראשונה של המאה ה-16. צליינים אנגלים שחזרו לארצם מארץ הקודש והביאו אתם את כפות התמרים זכו בעבר לכינוי Palmer זה כנראה מקור שמן של משפחות אנגליות הנקראות פלמר. היוונים אורתודוכסים הולכים מהפטריארכיה לכנסיית הקבר הקדוש כמו בכל תהלוכה דתית. בכנסיות קתוליות והאנגליקניות קוראים ליום ראשון של דקלים גם יום ראשון של הפסיון כי שמו המלא של היום יום ראשון של דקלים של פסיון האדון.
כפות התמרים נשמרות עד לפני יום רביעי של האפר. לפסחא תקופה הכנה קרובה: השבוע הקדוש והכנה רחבה יותר. בכנסייה הלטינית מכנים את הצום הגדול ימי התשובה (Lent) או צום הארבעים. עד מועצת הוותיקן השנייה התנזרו במערב 40 יום מבשר. אולם מאז שנת 1966 ואילך מקיימים את ימי הצום וההינזרות מבשר רק ביום רביעי של אפר וביום שישי הטוב, על פי תקנת האפיפיור פאולוס השישי. יום רביעי של האפר הוא היום בו מתחילים ימי התשובה. ביום זה נוהגים בכנסייה למרוח למאמינים אפר בצורת צלב על ראשם או על מצחם לאות אבל ועשיית תשובה כהכנה לזכרון מעשה הגאולה של ישו בפסחא. לקראת יום רביעי של אפר שורפים את כפות הדקלים שנשמרו מים ראשון של דקלים שבוע לפני הפסחא אשתקד ובאפר המתקבל משתמשים בטכס בכנסייה.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אהרון לירון, הנצרות וארץ הקודש, 1997
- Sarah Kochav, Mount of Olives, Yad Ben Zvi , 2000
