משתמש:Yanivreg/אצ"ל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל, או בראשי התיבות שלו אצ"ל, היה ארגון צבאי מחתרתי שנוסד בירושלים ב-10 באפריל 1931. הארגון הוקם על ידי מפקדים שפרשו מארגון "ההגנה", ובראשם אברהם תהומי, ובמשך השנים מרבית אנשיו היו צעירים מתנועת הנוער הרוויזיוניסטית בית"ר. מטעמי חשאיות לא נהגו לקרוא לארגון בשמו כי אם "הגנה ב' " או "המעמד". באנגלית הוא ידוע בשם Irgun.

כבר בתחילתו לא התקבל הארגון החדש ברצון על ידי ארגון "ההגנה" והסתדרות העובדים מנעה עבודה, בעיקר בבניין ובסלילת כבישים, מאלו שבחרו להשתייך אליו. בהמשך נגלע קרע בין מחנה האצ"ל לבין הנהגת היישוב ושררה עוינות בין הצדדים. בשנות ה-30 עיקר פועלו של האצ"ל התרכז בפעולות חמושות נגד ערביי ארץ ישראל אשר הארגון הגדירן כמדיניות של "שבירת ההבלגה" כלפי קיומן של הפרעות ביהודי הארץ. בכך התבדל האצ"ל מן ההגנה אשר נקטה באופן כללי בקו הגנתי. כאשר פרסמה ממשלת המנדט הבריטי את הספר הלבן המגביל את עליית היהודים לארץ ישראל ופיתוח היישוב פתח האצ"ל במערכה כנגד מטרות שלטוניות וצבאיות בריטיות. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה החליט האצ"ל להניח את נשקו כנגד הבריטים, וחלק מאנשיו אף התגייסו אל צבאות בעלות הברית. בהמשך עלו חילוקי דעות בעניין שביתת הנשק הזו, ואנשי אצ"ל, בהנהגת אברהם שטרן (יאיר), פרשו והקימו ארגון מחתרתי נוסף, הלח"י. בזמן המלחמה החל להוודע על התחוללותה של השואה. לנוכח המשך קיום מדיניות הספר הלבן אשר מנע עליית יהודים אל ארץ ישראל, יצא האצ"ל בפברואר 1944 עם "הכרזת המרד", המכריזה על תחילתו של מאבק מזויין מחודש נגד השלטון הבריטי במטרה לגרשו מהארץ והקמת מדינה עברית עצמאית תחתיו. הסזון++ בספטמבר 1945 התאגד האצ"ל עם ההגנה והלח"י תחת "תנועת המרי העברי" ללחימה משותפת נגד הבריטים. לאחר פעולת פיצוץ מלון המלך דוד, בו שכנה מפקדת הצבא הבריטי, ביולי 1946, פרשה ההגנה מן המאבק המזויין ואילו האצ"ל והלח"י המשיכו בו. במאי 1947 הוציא הארגון לפועל פעולה נועזת לשחרור אסירי מחתרת ב"פריצת כלא עכו". ביולי 1947 ביצע האצ"ל את "תליית הסרג'נטים" כתגובה לעלייתם לגרדום של אנשיו בידי הבריטים. לאחר יציאת הבריטים מן הארץ ובזמן מלחמת העצמאות לחמו אנשי האצ"ל בחזיתות שונות, כשאחת הפעולות הבולטות היתה כיבוש שכונת מנשיה ביפו. ביוני 1948 הופגזה והוטבעה ספינת הנשק של הארגון, "אלטלנה", על ידי כוחות צה"ל לאחר שלא הושגה הסכמה לגבי חלוקת הציוד שבה בין המחתרת לבין הצבא המתגבש. בספטמבר 1948 פורקה היחידה הירושלמית של האצ"ל והוא נטמע באופן סופי בצה"ל.

סמלו של האצ"ל היה יד מחזיקה ברובה על רקע ארץ ישראל משתי גדות הירדן. המנון האצ"ל,מראשיתו ועד לקיץ 1940, היה שירו של אברהם שטרן (יאיר), "חיילים אלמונים", ולאחר מכן הבית האחרון של "שיר ביתר". סיסמת הארגון הייתה "רק כך".

פועלו של האצ"ל במסגרת המאבק המזויין היהודי בארץ ישראל משנות ה-30 ועד להקמת המדינה הינו רב, ויש הגורסים כי הדבר היה גורם משמעותי ביציאת הבריטים מארץ ישראל.

תוכן עניינים 1 תולדות הארגון 1.1 הקמת הארגון 1.2 מבנה הארגון, פיקוד, סמלים 1.3 תחת פיקודו של תהומי 1.4 הפילוג הראשון 1.5 העלייה הבלתי ליגאלית 1.6 שבירת ההבלגה 1.7 התקפות נגד ראשונות 1.8 ריבוי הפעולות 1.8.1 באותה תקופה 1.9 פעולות ראשונות נגד הבריטים 1.10 בזמן מלחמת העולם השנייה 1.11 הפילוג השני 1.12 לקראת שינוי מדיניות 1.13 הכרזת המרד 1.14 המאבק בבריטים 1.15 גולי המחתרות 1.16 הסזון 1.17 תנועת המרי העברי 1.18 מאבק עצמאי בבריטים עד יציאתם 1.19 מלחמת העצמאות 1.20 השתלבות האצ"ל בצה"ל 2 ראו גם 3 לקריאה נוספת 4 קיושרים חיצוניים

[עריכה] תולדות הארגון

[עריכה] הקמת הארגון

ראשיתו של האצ"ל בימים שלאחר מאורעות תרפ"ט. בקרב הסניף הירושלמי של ארגון "ההגנה" שררו עוד קודם לכן תחושות אכזבה ואף תסיסה פנימית כלפי הנהגת ההגנה וכלפי צמרת הסתדרות העובדים הכללית, אשר באותם ימים הייתה הגוף המפעיל את ההגנה. תחושות אלו נבעו מהשקפתם כי ההגנה נכשלה, לאחר עשר שנות קיומה, בתפקידה לנוכח קיום מעשי רצח, אלימות, פגיעות ברכוש ונטישות יישובים או שכונות בשל מעשי אלימות מצד פורעי חוק וכנופיות מקרב ערביי ארץ ישראל כלפי יהודים. כמו כן יצאו המבקרים כנגד מחדלים לשיטתם בכמויות הנשק, כוננות הארגון ומדיניותו אשר דגלה ב"הבלגה" ולא בהשבת מלחמה שערה. לכן החליטו אנשי הסניף, באפריל 1931, לצאת מארגון ההגנה ולהקים ארגון חדש.

בראשות הארגון המחתרתי החדש שהוקם עמד אברהם תהומי, שכינויו "גדעון", ולצידו מייסדים נוספים - אליהו בן גרא, אברהם בן זיו, אברהם קריצ'בסקי - כולם מפקדים בכירים בהגנה, חברי מפלגת הפועל הצעיר וחברי ההסתדרות הכללית. היה שותף עימם אליהו בן חורין, פעיל בתנועה הרוויזיוניסטית. קבוצה זו כונתה "החבורה האודיסאית", משום שהיו לפני כן פעילי ההגנה העצמית של יהודי אודסה.

הוחלט לקרוא לגוף החדש "ארגון צבאי לאומי", שם אשר ממחיש את אופיו האקטיביסטי לעומת "ההגנה". בנוסף הוקם הארגון בשאיפה להיותו ארגון צבאי ולא ארגון "מליציות" כפי שהייתה ההגנה דאז. בסתיו אותה שנה התמזג הארגון מירושלים עם קבוצות חמושות המשוייכות לתנועת בית"ר. עיקר כוחן שכן בתל אביב. במאורעות תרפ"ט השתתפו צעירי בית"ר בהגנה על שכונות תל אביב תחת פיקודו של ירמיהו הלפרין. משה רוזנברג היה המופקד על הנשק ורכישתו. לאחר שהתרחב הארגון לתל אביב הוקם סניף גם בחיפה. בסוף שנת 1942 עבר אל שורות האצ"ל גם סניף ההגנה בצפת. אל הארגון הצעיר הצטרפו גם צעירים חבירת נועת הספורט מכבי. אותה עת החל לצאת לאור עיתון מחתרתי משוכפל בשם "המצודה" ובוא הובעה המגמה האקטיביסטית של הארגון. הארגון גם הרחיב שורותיו על ידי גידולן של פלוגות הגיוס של בית"ר - קבוצות בהן התנדבו צעירים לשירות בן שנתיים במלאכות בטחון וחלוציות. מקום מושבן של הפלוגות הצמיח גם מעוזי אצ"ל חדשים במושבות יסוד המעלה, משמר הירדן, ראש פינה, מטולה, נהריה; במרכז הארץ בחדרה, בת שלמה, בנימינה, גבעת עדה, נתניה, הרצליה, קריית שאול, פתח תקווה, כפר סבא, מגדיאל; ודרומה משם בראשון לציון, רחובות, נס ציונה, עקרון ובאר יעקב. בהמשך הזמן הוקמו ופעלו גם פלוגות בעיר העתיקה בירושלים ("פלוגות הכותל"), תל צור ונחלת יצחק. מרכזי אימונים ראשיים של הארגון שכנו ברמת גן, תל ליטבינסקי, קלמניה (סמוך לכפר סבא), קסטינה (סמוך לבאר טוביה), נחלת יצחק ורמת טיומקין (סמוך לנתניה דאז).

[עריכה] מבנה הארגון, פיקוד, סמלים

בהתאם להיותו ארגון מחתרת, לא נהגו חבריו לכנותו בשמו הרישמי, ותחת זאת עשו שימוש בכינויים שונים. בשנים הראשונות הוא נודע בעיקר כ"ההגנה הלאומית" וכן בשמות "ארגון ב'", הגנה ב'", "הארגון המקביל". בשנים המאוחרות יותר כונה הארגון בעיקר "המעמד", וכן "הלבב" ו"הלימן". כהמנון אומץ השיר "חיילים אלמונים" של אברהם שטרן (יאיר), מפקד בארגון. בהמשך פרש שטרן מהאצ"ל והקים את ארגון הלח"י, ואז היה להמנון הבית השלישי של "שיר ביתר" של זאב ז'בוטינסקי.

באוגוסט 1933 נוסד "ועד מפקח" לאצ"ל אשר כלל נציגים מרוב המפלגות הציוניות. ישבו בו מאיר גרוסמן (ממפלגת המדינה העברית), הרב מאיר בר אילן (מהמזרחי), עמנואל ניומן או יהושע סופרסקי (מהציונים הכלליים) וזאב ז'בוטינסקי או אליהו בן חורין (מהצה"ר). הועד היה מופקד על האצ"ל עד 1937, עת חל בו פילוג. מאותה עת היה האצ"ל כפוף מדינית לזאב ז'בוטינסקי. לאחר מותו קוים קשר עם ההנהגה המדינית של ההסתדרות הציונית החדשה. הקשר בין ההסתדרות החוקית לבין ארגון המחתרת נותק ב-1944 כאשר הכריז האצ"ל מלחמה על השלטון הבריטי, ומאז עמד בפני עצמו.

בתוך הארגון, אברהם תהומי כיהן כ"ראש המפקדה", או "המפקד הראשי". לצידו כיהנה "המפקדה". כאשר התרחב הארגון התקיימו בו "מחוזות". יחידת אצ"ל מקומית כונתה "סניף". "פלוגה" באצ"ל הורכבה משלוש מחלקות (אשר כונו גם "גונדות"). הגונדה הורכבה משתי קבוצות- כאשר בראש כל קבוצה הועמד "ראש קבוצה" וסגן. זו הייתה היחידה הבסיסית. בהמשך פעילותו של האצ"ל גם הוקמו מחלקות שונות שמעליהן פיקד "מטה" או "מרכז". דרגות, אשר גם כן הוכנסו לשימוש בהמשך, מנו (בסדר עולה) סגן, ראש קבוצה, סמל, סמל א'; ודרגות הקצינים היו גונדר, גונדר ראשון, סרן ואלוף - מפקד הארגון. עד פטירתו ב-1940 היה זאב ז'בוטינסקי "מצביא האצ"ל".

באצ"ל, שכאמור ראה עצמו מסגרת צבאית, הגיע הדבר לידי ביטוי בשני תחומים לדוגמה. אחד היה ביצועם של תרגילי סדר מוקפדים, ביצוע טקסים בעיתות שונות וקיום יחסי משמעת, גינוני טקס, וכבוד בין הדרגות השונות. תחום נוסף היה קיום אימונים לפי תוכניות מסודרות. בין היתר היו נוהגים להתאמן בירי באקדח ומקלעים, בזריקת רימונים, ובהתקפות משולבות על יעדים. האצ"ל הוציא לאור פרסומים מקצועיים בנושאי תורת לחימה, נשק, הדרכה, תרגילי סדר וכיוב'. ספרים ידועים נכתבו על ידי דוד רזיאל, מי שעתיד היה להיות מפקד הארגון, וביניהם "האקדח", אשר נכתב עם אברהם שטרן (יאיר) בן 240 עמודים, תרגילי הסדר המכונס והמרווח, בן 284 עמודים ואחרים. עד למאורעות תרצ"ו-תרצ"ט עשו לעיתים גם מדריכים בהגנה שימוש במדריכים אלה (לאחר מכן הוציאה ההגנה ספרות צבאית רבה לעצמה).

עד מלחמת העולם השנייה הצליח האצ"ל להתחמש על ידי הברחות של נשק שנרכש באירופה, בייחוד מאיטליה ופולין. בתחילה נקנו בעיקר אקדחים, אליהם התלוו רכישות רובים, ובהמשך גם הובאו תתי מקלעים. כנלווה לשימוש בנשק הקים הארגון בתי מלאכה אשר ייצרו חלקי חילוף ועזרים נלווים לנשקים. בנוסף יוצרו בהם מוקשי דרך ורימונים פשוטים, אשר בהם עשה הארגון שימוש בפעולות התגובה שיזם במאורעות. דרך נוספת בה השיג הארגון נשק היה "החרמות" - הברחה של נשק מידי כוחות המשטרה והצבא הבריטים.

[עריכה] תחת פיקודו של תהומי

בין השנים 1931 עד 1936 שררה רגיעה יחסית בארץ ישראל. בשנת 1933 החלו לנבוט זרעי פורענות בדמות הסתת ערביי ארץ ישראל על ידי הוועד הפועל הערבי לפעול בתקיפות נגד הממשלה. תגובה נחרצת מצד הבריטים דיכאו את המהומות שהתעוררו והשקט נשמר. בתקופה זו פעל האצ"ל בדומה להגנה ושימש כארגון שמירה המקיים כוננות ביטחונית. בין שני הארגונים התקיימו שיתופי פעולה בדמות תיאומי עמדות ואף שיתוף מודיעיני הדדי.

ב-19 באפריל 1936 פרץ המרד הערבי הגדול, המכונה גם מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. מהומות הדמים התרחשו בדמות התקפות מצד פורעים ערבים אשר ביצעו מארבי ירי בצירים, הטלת פצצות בדרכים וביישובים וכן פגיעות רבות ברכוש ובחקלאות. באופן כללי בתחילת המאורעות נהגו הן האצ" והן ההגנה לפי מדיניות הבלגה פרט למקרים בודדים. היו שהביעו מורת רוח שהגיעה לידי תסיסה פנימית בארגונים. האצ"ל נטה מעט יותר לפעולות תגמול, או שלפרקים אנשיו היו מבצעים סריקות מעבר לעמדות המגן כדי להתקל מראש בתוקפים, אולם חילוקי הדעות בעניין ההבלגה התקיימו גם בתוכו כמו בארגון ההגנה. בשל הצטרפות של צעירי בית"ר רבים אל האצ"ל, כבר היתה רבה מידת ההשפעה של ז'בוטינסקי על מדיניות הארגון. באותו זמן סבר ז'בוטינסקי כי מטעמי מוסר אין לנקוט בדרך של פעולות תגמול כנגד האלימות.

בשלב הראשון במאורעות, שמשכו מאפריל ועד לסוף אוקטובר נרצחו 80 יהודים, נפצעו 369, הותקפו 19 בתי ספר, 9 בתי תינוקות ויתומים ו-3 בתי מבוגרים. נערכו 380 התקפות על רכבות ואוטובוסים וכ-17,000 דונמים חקלאיים הושמדו. פעולות אלו נעשו על ידי כנופיות ערביות חמושות אשר תוגברו במתנדבים סוריים ועיראקים. הוועד הערבי העליון, בראשות חג' אמין אל חוסייני, אשר כיוון את המרד, גם הכריז על שביתה ערבית כללית בעבודה והמסחר. בתחילת אוקטובר דעכה פעילות הכנופיות בעקבות התערבות הצבא הבריטי.

בתחילת נובמבר נשלחה ועדת פיל לחקור את הסיבה לפרוץ המאורעות ולהציע פתרונות עתידיים. בתחילת 1937 היו קיימות סברות בקרב היישוב כי ישנם הלכי רוח אשר יביאו את הועדה להמליץ על חלוקת ארץ ישראל המערבית, ובתוך כך להקים מדינה יהודית על חלק משטח זה. מפקדת האצ"ל, כמו גם ה"ועד המפקח" החזיקו באמונות אלה בדומה לחוגים בקרב ההגנה והסוכנות היהודית. עניין זה חיזק את הצידוד בהבלגה וכן הביא את העמדה כי אין מקום לשני ארגוני מגן במדינה יהודית עתידית. תהומי צוטט כאומר: "אנו עומדים לפני התרחשויות כבירות: מדינה יהודית וצבא יהודי. יש צורך בכוח צבאי אחד". עמדה זו החריפה עד מאוד את חילוקי הדיעות ששררו בעניין קיום מדיניות ההבלגה, הן בקרב שורות הארגון והן במחנה הפוליטי אשר היה קשור אליו.

[עריכה] הפילוג הראשון

באפריל 1937 התפלג האצ"ל. 1200 מחבריו, ובתוכם רוב הפיקוד הבכיר, אנשי ועדים אזוריים, ועימם גם רוב כלי הנשק של הארגון חזרו אל ארגון ההגנה אשר באותה עת כבר היה כפוף למרות הסוכנות היהודית. לדעתם העברת השלטון על ההגנה מידי ההסתדרות לידי המוסדות הלאומיים (מה שלכאורה הוציא אותה משליטת גורמים בעלי אינטרס פוליטי) בנוסף לכך שלא התקיימו הבדלים מהותיים בין הארגונים הצריכה את חזרתם. מי שנשארו בו היו אקטיביסטים ופעילים צעירים, בעיקר אלו אשר צידדו בקיומו העצמאי של הארגון. למעשה היה הרוב הגדול של הנשארים אנשי בית"ר. האצ"ל לכאורה המשיך לשמור על צביון על מפלגתי, אולם הלכה למעשה התפרק הועד הציבורי ובהמשך התוותה דרכו בהתאם למשנתו והחלטותיו של זאב ז'בוטינסקי עד שבהמשך היה לזרוע צבאית של הציונות הרוויזיוניסטית. אחד המפנים הראשונים שהגיעו היה האות לשבירת ההבלגה שנתן ז'בוטינסקי.

הוקמה לארגון מפקדה חדשה, אותה איישו אברהם שטרן (יאיר), דוד רזיאל, משה רוזנברג, חנוך קלעי ואהרון חייכמן.

זאב ז'בוטינסקי העמיד בראש הארגון את רוברט ביטקר, אשר כיהן לפני כן כנציב בית"ר בסין והיה בעל ניסיון צבאי. כמה חודשים לאחר מכן, כפי הנראה בשל חוסר התאמה מלא, הוחלף ביטקר במשה רוזנברג, אשר כיהן לפני כן כמפקד האצ"ל בתל אביב. כאשר פורסם דו"ח ועדת פיל, החליט המחנה הרוויזיוניסטי כי לא יקבל את מסקנותיו. בנוסף פתחו ארגוני בית"ר, הצה"ר והאצ"ל במאמצים מוגברים לקיים עלייה בלתי ליגאלית של יהודי אירופה אל ארץ ישראל, "עליית אף על פי". לעומתם החליט מחנה הסוכנות היהודית לפעול למען האינטרס הציוני במישור המדיני וכן להמשיך ולהחזיק במדיניות ההבלגה. מאותה עת החלו לבלוט ההבדלים בפעולות האצ"ל לעומת ההגנה.

[עריכה] העלייה הבלתי ליגאלית

ערך מורחב – עליית אף על פי

בהתאם ל"תוכנית האבאקואציה" של ז'בוטינסקי - לפיה יש לפנות בהקדם מיליונים מיהודי אירופה ולהעלותם אל ארץ ישראל, נתן האצ"ל את ידו לעלייה הבלתי ליגאלית של יהודים מאירופה אל ארץ ישראל, מה שכינה ז'בוטינסקי "הספורט הלאומי". החלק המשמעותי של העלייה הבלתי חוקית קויימה עד מלחמת העולם השנייה על ידי המחנה הרווזיוניסטי, בשל רתיעת מוסדות היישוב והסוכנות היהודית ממפעל בלתי חוקי ויקר כזה, בצד אמונה כי בריטניה עתידה להתיר עלייה חוקית רחבת היקף של יהודים. האצ"ל חבר אל הצה"ר ובית"ר בספטמבר 1937 כאשר סייע לעליית שיירה של 54 אנשי בית"ר בחוף טנטורה. בהמשך היה האצ"ל אחראי להעלות את העולים אל החופים בצורה חשאית ולפזר אותם בין היישובים העבריים השונים. בשלב שלאחר מכן החל האצ"ל להשתתף בארגון המפעל וביצע ליווי לאוניות, החל מהאניה "דראגה" שהגיעה לחופי ארץ ישראל בספטמבר 1938. בשלב שלאחר מכן הוקם "מרכז העלייה" בפברואר 1939, ובו נציגי הצה"ר, בית"ר והאצ"ל, ובכך היה האצ"ל שותף מלא לארגון והביצוע. התנאים הקשים באניות חייבו קיום של משמעת גבוהה, ואת אוכלוסיית האניות נהגו לחלק ליחידות אשר בראשן הועמדו מפקדים. בנוסף למסדרים וחלוקות מסודרות של מזון ומים (מועטים על פי רוב), התקיימו גם שיחות מסודרות ופעולות מידע לגבי ההגעה לארץ. בין אוניות המעפילים הגדולה הייתה "סקאריה", אשר 2300 העולים שהגיעו בה היוו חצי אחוז מהאוכלוסייה היהודית בארץ ישראל דאז. סך כל העולים אשר הובאו באוניות אשר אורגנו על ידי הארגונים הרוויזיוניסטים, בהם כאמור האצ"ל, ואוניות אשר הגיעו כיוזמה פרטית של רוויזיוניסטים עלה על 20,000. רובם לא נתפסו בידי הבריטים.

[עריכה] שבירת ההבלגה

אנשי האצ"ל המשיכו כמקודם לקיים הגנה על נקודות יישוב, אך במקביל החלו התקפות נגד, אשר שברו את ההבלגה, ואשר נועדו להטיל בהלה ומורא בקרב הצד הערבי כדי להפוך דווקא אותו לצד השואף לרגיעה וכינון שלום. דוד רזיאל פרסם בעיתון המחתרתי "בחרב" מאמר מכונן לתפיסה זו של הארגון ובו ניסח את המושג "הגנה אקטיבית":

פעולות ההגנה בלבד לא תוכתרנה בניצחון לעולם. אם תכלית המלחמה היא שבירת רצונו של האוייב - ואת זאת אין להשיג מבלי לשבור את כוחו - ברור שלא ניתן להסתפק בפעולות הגנה גרידא. ... שיטת הגנה כזאת, המאפשרת לאוייב לתקוף כרצונו, להתארגן מחדש ולחזור לתקוף... ואינה מתכוונת לעקור מידי האוייב את האפשרות לתקוף שנית - נקראת הגנה פסיבית וסופה מפלה וחורבן... מי שאינו רוצה להיות מנוצח אין לו אלא לתקוף. גם אותו צד לוחם, שאיננו בא לדכא אחרים אלא להציל את חרות ואת כבודו, גם לפניו פתוחה רק דרך אחת - דרך ההתקפה. ההתגוננות באמצעות התקפה, כדי לשלול מהאוייב את האפשרות לתקוף, נקראת הגנה אקטיבית".

[עריכה] התקפות נגד ראשונות

פעולות ראשונות החלו בסביבות חודש אפריל 1936. מתווה הפעילויות היה ניסיון להגיב כ"עין תחת עין", ולעיתים להתאים את אופי התגמול או מיקומו לרצח שקדם לו. להלן מספר מקרים לדוגמה: לאחר ירי ערבי אל בית הספר "כרמל" בתל אביב, שכתוצאה ממנו נהרג ילד יהודי תקפו לוחמי אצ"ל באפריל שכונה ערבית סמוכה לכרם התימנים בתל אביב, הרגו אדם ערבי ופצעו אחר. ב-17 באוגוסט הגיב האצ"ל על פיגועי ירי שבוצעו על ידי ערבים שנסעו ברכבת בקו יפו - ירושלים על יהודים שהיו ממתינים ליד מחסום הרכבת ברחוב הרצל בתל אביב. למחרת ה-16 באוגוסט, כאשר נפצע מהירי ילד יהודי, תקפו לוחמי אצ"ל רכבת בקו זה, הרגו אדם ערבי, ופצעו חמישה. בשנת 1936 ביצע האצ"ל כ-10 פעולות גמול.

בשנת 1937 המשיך האצ"ל במתווה זה. ב-6 במרץ ירה ערבי ביהודי בעת תפילת שבת בכותל המערבי. כמה שעות אחר כך ביצע ירו אנשי אצ"ל בערבי בשכונת רחביה בירושלים. ב-29 ביוני תקפה חוליה ערבית אוטובוס "אגד" בכביש ירושלים - תל אביב והרגה יהודי. למחרת נרצחו שני יהודים סמוך לכרכור. לאחר כמה שעות יצא האצ"ל במספר פעולות. הותקף בירושלים אוטובוס ערבי אשר יצא מליפתא, כפר בו שכנו חמושים ערבים רבים. בירושלים גם נורו ערבים בשני מוקדים. בתל אביב הושלך רימון על בית קפה ערבי ברחוב הכרמל, שגרם לשני פצועים קשה מקרב יושביו. כמו כן נפצע ערבי ברחוב ריינס בעיר. ב-5 בספטמבר הגיב האצ"ל על רציחתו של רב שחזר מתפילה בעיר העתיקה. מטען נפץ הושלך אל אוטובוס ערבי שיצא מליפתא, ממנו נפצעו שתי נוסעות ושוטר בריטי.

[עריכה] ריבוי הפעולות

ה-14 בנובמבר היה יום בו הגביר האצ"ל את פעולות התגמול שלו. לאחר ריבוי של מעשי רצח והתקפה כנגד יהודים, בהם הריגת חמישה חברי גרעין קיבוץ ליד קריית ענבים (לימים מעלה החמישה), האצ"ל יצא בשורת התקפות במקומות שונים בירושלים מהם נהרגו חמישה ערבים. מספר פעולות גם התבצעו בחיפה (ירי על שכונת ואדי ניסנאס) והרצליה. יום זה נרשם בתולדות הארגון כיום שבירת ההבלגה, בו עבר הארגון באופן מלא, באישור של ז'בוטינסקי ומפקדת הארגון, לשיטת "ההגנה האקטיבית". השלטון הבריטי הגיב במעצרים של אנשי בית"ר והצה"ר בחשד על השתייכות לאצ"ל. בתי הדין הצבאיים הורשו לפעול לפי "תקנות שעת חירום" ולפסוק גם עונשי מוות. כך לדוגמה יחזקאל אלטמן, נוטר בפלוגת בית"ר בנחלת יצחק, ביצע ירי, ללא ידיעת מפקדיו, על אוטובוס ערבי, אשר הצליח לחמוק מהמקום. בכך ביקש להגיב על שלוש התקפות שבוצעו יום לפני כן על כלי רכב יהודים בכביש ירושלים. הנוטר הסגיר את עצמו ונידון למוות. העונש הומר לאחר מכן למאסר עולם.

האצ"ל המשיך בפעולות מסוג זה, אולם היקפן צומצם מאד בהוראתו של רוזנברג. בשל חשש פן יוציאו הבריטים לפועל את עונש המוות לאדם אשר יתפס מחזיק נשק, הוקפאו הפעולות לכשמונה חודשים. בהדרגה גברה ההתנגדות בארגון למדיניות ההבלגה הזו. ב-21 באפריל, כתגובה לרצח מזעזע של שישה יהודים, שכלל אונס אישה וביתור גופתה, יצאו שלושה מחברי פלוגת בית"ר בראש פינה לפעולת תגמול, שלא באישור מפקדיהם. החוליה ביצעה ירי וזרקה רימון אשר היה רימון עקר על אוטובוס ערבי, וממנו לא נפגע איש. השלושה נתפסו, ולאחד מתוכם, שלמה בן יוסף, אושר גזר דין מוות. הפגנות רבות ברחבי הארץ וכן פעולות של מוסדות ואישים כמו ד"ר חיים ויצמן והרב הראשי לישראל לא שינו את עונשו. שלמה בן יוסף ישב בתא כלאו מתוך השלמה מלאה עם גזר הדין וראה את עונשו כחלק מהמאבק לעצמאות עמו. בין הכתובות שכתב על קירות התא נאמר: "אני הולך למות ואני בכלל לא מצטער. מדוע? מפני שאני הולך למות בעד ארצנו. שלמה בן יוסף". ב-29 ביוני 1983 הוצא להורג והיה עולה הגרדום הראשון.

לאחר זאת ועקב הכעס בפיקוד האצ"ל על החלטת ההבלגה שחרר ז'בוטינסקי את רוזנברג מתפקידו ומינה תחתיו את דוד רזיאל למפקד הארגון. כמו כן הורה לאצ"ל לשבור את ההבלגה אשר הונהגה בו, והאצ"ל ניהל פעולות התקפיות חמושות ללא הפסקה עד סוף ימי המרד הערבי. בכ-40 מועדים שונים בוצעו התקפות בודדות או משולבות של האצ"ל על כפרים ואוכלוסיות ערביות. להלן כמה מקרים מייצגים - לאחר שנהרגו אב יהודי ובנו בעיר העתיקה בירושלים, השליכו אנשי אצ"ל ב-6 ביולי 1938 מטען נפץ מגגו של בית הסמוך למקום הרצח. נהרגו שני ערבים ונפצעו ארבעה. האצ"ל גם מיקש שווקים ערביים, בעיקר במקומות אשר זוהו על ידו כנקודות פעולה של חוליות ערביות חמושות. כך לדוגמה התפוצץ מטען בשוק הערבי בירושלים ב-15 ביולי שהרג עשרה תושבים ערביים. ולאחר עשרה ימים בנסיבות דומות נהרגו כ-70 ערבים ממוקש שהוטמן בשוק הערבי בחיפה. פעולה זו הביאה את הפרלמנט הבריטי לדון במהומות והפרעות המתחוללות בארץ. ב-23 בפברואר 1939 גילה שר המושבות מלקולם מקדונלד על כוונת הממשלה הבריטית לבטל את המנדט בארץ ישראל ולהקים בה מדינה שתשמור על זכויות הערבים. הדבר עורר גל מהומות ותקיפת יהודים מצד הערבים והאצ"ל הגיב ארבעה ימים לאחר המועד בסדרת התקפות על אוטובוסים ערביים ואתרים שונים. הבריטים הפעילו כוחות צבאיים נגד הפורעים הערבים ובתקופה האחרונה לקיומו של "המרד" הדרדר היישוב הערבי למלחמת כנופיות זו כנגד זו. במרץ 1939 המרד דוכא ודעך. מתוך סך ההרוגים הערבים, אשר מעריכים כי עלה על 5000, האצ"ל היה אחראי להריגה של חלק קטן מספרית, לעומת מאות הרוגים במלחמת חוליות ערביות זו בזו ואלפים שנהרגו בדיכוי המהומות מצד הבריטים. תגמוליו של האצ"ל כלל לא "השתוו" ל-400 ההרוגים היהודים ועם זאת היוו הפעולות האלימות של הארגון הפגנת כוח ועמדה כנגד התקפות ערבים על יהודים.

[עריכה] באותה תקופה

למעשה הפעולות החמושות כנגד ערבים היו מעשי חוליות קטנות או יחידים מקרב האצ"ל, בעוד שרוב כוח האדם בארגון עסק באותה תקופה בשמירה והגנת יישובים. שורות האצ"ל הורכבו אז מצעירי בית"ר (מקנניה או מפלוגות העבודה שלה), אנשי הצה"ר והסתדרות העובדים הלאומית, צעירים אשר השתייכו לתנועת המכבי הצעיר, חברי תנועת הנוער הדתית ברית החשמונאים, וסטודנטים מהאגודות הלאומיות יבנה ויודפת ואל על. במקומות מסוימים, ובהם מושבות השומרון, מושבות בשרון ודרום יהודה היוו אלה כוחות מגן עיקריים. בחלק מהאזורים התקיים שיתוף פעולה עם אנשי ההגנה. בין היתר סייעו אנשי הגנה לביסוס תל צור, יישוב חומה ומגדל בית"רי.

האצ"ל גם התבסס באירופה. הארגון הקים תאים מחתרתיים אשר גם השתתפו בארגון שיירות העלייה. התאים הורכבו כמעט רק מאנשי בית"ר והפעילות העיקרית בהם הייתה הכשרה צבאית ואימונים לקראת עלייה לארץ ישראל. קשרים שנקשרו עם השלטונות הפולניים הביאו לפתיחת קורסים קטנים בהם הוכשרו מפקדי אצ"ל על ידי קצינים פולניים בנושאים צבאיים מתקדמים, כגון מלחמת גרילה, טקטיקה, מיקוש וכיוב'. אברהם שטרן (יאיר) היה מהבולטים במארגני התאים באירופה. משנת 1937 גם החלו שלטונות פולין להזרים למחתרת כלי נשק רבים. העברת האקדחים, הרובים, חומרי הנפץ והתחמושת הופסקה כשפרצה מלחמת העולם השנייה. תחום נוסף בו פעל האצ"ל היה הכשרת טייסים בבית ספר לתעופה בלוד, אשר היה מיועדים לשמש במלחמה העתידית לעצמאות. להרחבה ראו ב"ראשית התעופה העברית בארץ ישראל".

לקראת סוף שנת 1938 החלה במידת מה התקרבות רעיונית בין האצ"ל להגנה. רבים התפכחו מהאשליה כי בארץ המחולקת תוקם בקרוב מדינה עברית. ההגנה הקימה את יחידת הפעולות המיוחדות - פו"ם, אשר ביצעה פעולות חמושות כתגובה וכמניעה לאלימות הערבית, ואלו התקיימו עד סוף המאורעות. בנוסף נחלשה ההתנגדות לקיום העלייה הבלתי ליגאלית וההגנה החלה להעלות מעפילים באוניות שכורות כפי שנהג מחנהו של האצ"ל לפני כן.

[עריכה] פעולות ראשונות נגד הבריטים

פרסומו של הספר הלבן של מקדונלד במאי 1939 הביא עימו גזירות להמשך התפתחותו של היישוב העברי בדמות איסור מכירת קרקע ליהודים ומכסות זעומות לעלייה. היישוב כולו זעם על תוכנו, הפגין נגדו וכינה אותו "ספר המעל" משום שראו בו בגידה מוחלטת של הבריטים בתקווה היהודים להקים בית לאומי בארץ ישראל. האצ"ל יצא לפעולות חבלה במתקנים בריטיים כגון מתקני חשמל, רדיו וטלפוניה. בנוסף החל האצ"ל להפיץ בפומבי ידיעות על פועלו ומטרותיו בכרוזי רחוב, עיתונים, וכן תחנת הרדיו המחתרתית "קול ציון הלוחמת". הבריטים מצידם ביצעו מעצרים רבים של אנשי בית"ר והצה"ר, חלקם עונו לשם הוצאת מידע על האצ"ל. האצ"ל פרסם אזהרה כי הדבר יגרור תגובה מצידו. ב-26 באוגוסט 1939 הוציא הארגון גזר דין מוות על ראלף קרנס, קצין משטרה בריטי שכיהן כראש המחלקה היהודית בבולשת ועינה בעצמו צעירים חברי מחתרת. קרנס וקצין בריטי נוסף בבולשת נהרגו מפיצוץ מוקש מוסתר של המחתרת. הבריטים הגבירו את מאמציהם נגד האצ"ל, בתוך זה נעצר מפקד הארגון דוד רזיאל ב-19 במאי. ב-31 באוגוסט עצרה המשטרה הבריטית את חברי מפקדת האצ"ל בעת שהתקיימה ישיבה משותפת. ב-1 בספטמבר פרצה מלחמת העולם השנייה.

[עריכה] בזמן מלחמת העולם השנייה

לאחר שפרצה המלחמה הובעה תמיכה בבעלות הברית על ידי זאב ז'בוטינסקי וההסתדרות הציונית החדשה. באמצע ספטמבר העביר דוד רזיאל ממקום מעצרו בצריפין תמצית של דברים אשר הביאו את האצ"ל לפרסם הודעה על הפסקת פעלותיו התוקפניות נגד בריטניה כדי לא להפריע לה להילחם "באויבו הגדול ביותר של העם העברי בעולם - הנאציזם הגרמני". הכרוז הסתיים בהבעת תקווה כי בסוף המלחמה תוקם מדינה עברית "בגבולות ההיסטוריים של המולדת המשוחררת". לאחר ההכרזה שוחררו בהדרגה אנשי אצ"ל, בית"ר והצה"ר העצורים, וביניהם דוד רזיאל וחברי המפקדה. הארגון לא שלל הצטרפות לצבא הבריטי ואנשי אצ"ל התגייסו ליחידות צבא שונות. היו פעמים שחלק מאנשי בית"ר המגוייסים העבירו כלי נשק בריטיים אל שורות הארגון. אנשי אצ"ל נתנו ידם במלחמה נגד הנאצים ובמפעל ה"בריחה" במסגרת הבריגדה היהודית. אנשי אצ"ל גם סייעו לבעלות הבריטים בתחום המודיעין ברומניה, בולגריה וכן במרוקו ותוניס. חוליית אצ"ל גם פעלה בסוריה ולבנון. דוד רזיאל היה עתיד למסור את חייו בפעולה מסוג זה בשליחות בריטניה.

במהלך השואה ארעו באירופה הכבושה התקוממויות של אנשי בית"ר כנגד הנאצים ועוזריהם. ההתקוממות בקנה המידה הרחב ביותר הייתה במהלך מרד גטו ורשה, היכן שלחם ארגון מחתרת מזויין שהורכב מאנשי בית"ר, הצה"ר ופעילי תאי האצ"ל הפולנים, הארגון הצבאי היהודי.

ערך מורחב – ארגון צבאי יהודי

משנת 1939 החלה לפעול משלחת של האצ"ל בארצות הברית שפעלה למען הקמתו של צבא עברי, אשר ילחם לצד בעלות הברית, אותו ירכיבו מפליטים יהודיים ויהודים מארץ ישראל. פעולות הועד זכו לתמיכה של אישי ציבור רבים, ובהם מושלים, אנשי צבא, מנהיגים פוליטיים ואנשי רוח. עם זאת לא הוקם צבא עברי בדגם שהוצע. בהמשך הוקם "ועד החירום להצלת יהודי אירופה" ביולי 1943, ועד סיום המלחמה פעל למען ארגון הצלת יהודים וגיוס דעת קהל למהלך. אולם בפועל רק בינואר 1944 הקים הנשיא תיאודור רוזוולט "ועד לפליטי המלחמה" ולזכות זה נזקפו מהלכים צנועים באירופה.

[עריכה] הפילוג השני

במשך כל אותו זמן המשיכו הבריטים באכיפת הספר הלבן, על איסורי מכירת הקרקעות וכן העלייה היהודית החוקית נעצרה כליל במקביל להגברת האכיפה על מניעת ההעפלה הבלתי חוקית.

בתוך שורות האצ"ל הביא הדבר לתחושות אכזבה קשה ולתסיסה שבמוקדה דיעות שונות מאלו של הנהגת הצ"ח, של רזיאל ושל מפקדת האצ"ל. ב-18 ביוני השתחררו ממקום מעצרם אברהם שטרן (יאיר) וחברי מפקדה עצורים אחרים ונוצר קרע גלוי בינם לבין הנהגת האצ"ל והצה"ר. הנושאים השנויים במחלוקת היה סוגיית כפיפות המחתרת להנהגה פוליטית גלוייה וכאמור שאלת הלחימה בבריטים. אל שטרן נשלח מברק מזאב ז'בוטינסקי אשר התייצב לימינו של רזיאל. מעשה זה לא מנע את פילוגו של הארגון- מתוך האצ"ל נוצר בחודש יולי ארגון חדש אשר נקרא בתחילה "הארגון הצבאי הלאומי בישראל" (לעומת "אצ"ל בארץ ישראל"), ובהמשך קיבל את השם "לח"י". ההבדל הגדול היה בתוכנית הארגון החדש לצאת למלחמה בבריטים בלא התחשבות במלחמתם בגרמניה. בהמשך נוצרו כמה הבדלים ביצועיים ורעיוניים אשר היו שונים או סתרו חלק מעקרונותיו המנחים של האצ"ל. כך לדוגמה משנתו של הלח"י תמכה ב"חילופי אוכלוסין" כלפי ערביי ארץ ישראל בעוד לפי המשנה הרוויזיוניסטית "שם ירווה לו משפע ואושר, בן ערב, בן נצרת ובני". בנוסף מלחמתו העתידית של האצ"ל בבריטים כוונה לסילוקם מן הארץ, אולם לא נשללה האפשרות לקיים בעתיד קשר דיפלומטי עם בריטניה; לעומת זאת הלח"י הכריז על מלחמת חורמה על האימפריאליזם הבריטי והקיסרות. בניגוד ללוחמי האצ"ל, נהגו לוחמי לח"י לנוע כאשר נשקיהם עליהם תמיד. הבדל בולט נוסף - האצ"ל כיוון את מאבקו בבריטים כנגד מרכזי שלטונו ומתקניו, ולפרקים פרסם אזהרות מקדימות על פיצוצם. לעומתו הלח"י כיוון לעיתים את מאבקו אישית לפגיעה והתנקשות באנשי שלטון, צבא ומשטרה.

[עריכה] לקראת שינוי מדיניות

המנון האצ"ל

תָגר- על כל מעצור וּמצר אם תַעל אוֹ תֵרֶד בלהב המרד שא אש להצית - אין דבר ! כי שקט הוא רפש הַפקר דם וָנפש למען ההוד הנסתר.

לָמות או לכבּוש את ההר - יוֹדֶפֶת, מַסָדָה, בֵיתָר.

אחת מפעולות החבלה של האצ"ל בשירות מלחמתה של בריטניה יועדה נגד כוחות פרו נאציים בעיראק. אל הפעולה יצאו בין היתר רזיאל, מפקד הארגון, ויעקב מרידור. ב-20 באפריל 1941, בהפצצת מטוסים גרמניים בשדה התעופה חבנייה באזור בגדד, נהרג דוד רזיאל, מפקד האצ"ל.

הפילוג פגע באצ"ל ארגונית ומורלית. לכך הצטרפה גם פטירתו של זאב ז'בוטינסקי באוגוסט 1940, אשר היה מנהיג ראשון לציונות הרוויזיוניסטית ואנשי האצ"ל. תחושות הכאב הביאו לנטישת כוח אדם בכל השורות. הבולשת הבריטית ניצלה את החולשה לאיסוף מודיעין וביצוע מעצרי פעילים. מנהיגות האצ"ל החדשה שכללה את יעקב מרידור, ירחמיאל הלוי, משה סגל ואחרים, השתמשה בהפוגת הפעילות לשם שיקום הארגון המשותק. באותה תקופה גם חלה התקרבות בין מחנה האצ"ל למחנה הסוכנות. נחתמה "הצעת הסכם על תוכנית פעולה ציונית לתקופת המלחמה וועידת השלום", אולם דרישתו הבלתי מתפשרת של דוד בן גוריון, יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, כי האצ"ל יקבל את מרותה של הסוכנות, הפילה את העניין.

הן בשורות האצ"ל והן בשורות ההגנה רבו הדיעות המצדדות בהתנגדות לשלטון הבריטים. במשך כל ימי מלחמת העולם, על אף שהיישוב היהודי ניצב לצד בעלות הברית והוציא מקרבו מתנדבים למלחמה, לא פסקו הבריטים מאכיפה נוקשה של מדיניות הספר הלבן. נוספו על כך טרגדיות בדמות תקלה מבצעית של ההגנה אשר הביאה לטביעת הפאטריה, על 216 מעפיליה, אשר הבריטים עמדו לגרש חזרה לאירופה, גירוש 1584 מעפילים באנייה "אטלאנטיק", וטביעתה של סטרומה על 769 מעפיליה. עלתה יוזמה, בסוף 1943, המשותפת לאנשי הגנה ואצ"ל, להקים גוף לוחם מאוחד, חסר שיוך מפלגתי, בשם "עם לוחם". תוכניתו הראשונה של הגוף היה חטיפת הנציב העליון וגירושו לקפריסין. אולם ההגנה חשפה את ההתארגנות מתוכה, והגוף סוכל על ידי המחתרות עוד בטרם פעל. עם זאת שלב זה הביא את האצ"ל לחדול משיתוף פעולה עם הבריטים. אליהו לנקין סיפר בספרו: "מיד עם הכישלון של עם לוחם החלו במפקדת האצ"ל הדיונים המעשיים על הכרזת המלחמה".

[עריכה] הכרזת המרד

הגעתו של מנחם בגין אל ארץ ישראל במסגרת "צבא פולין החופשית" של גנרל ולדיסלב אנדרס יצר ציפיות בקרב אנשי אצ"ל ובית"ר. בגין כיהן בזמנו כנציב בית"ר בפולין ונחשב מנהיג מוערך. אחד היוזמים למינויו כמפקד הארגון היה המפקד המכהן, יעקב מרידור. לימים סיפר מרידור כי על אף שאנשי מפקדת הארגון לא בהכרח הכירו אישית את בגין, החליט מרידור כי אם ז'בוטינסקי מינה את בגין למפקד המרכז החשוב ביותר של תנועתו (וזאת על אף חילוקי דיעות רעיוניים שעלו ביניהם), הרי שהאדם מתאים לעמוד בראש המחתרת. בסוף שנת 1943, לאחר שהסכים בגין לעמוד בראש הארגון, גובשה מפקדה חדשה בה כיהנו מרידור כסגנו של בגין, וכן אריה בן אליעזר, אליהו לנקין ושלמה לב עמי. ב-1 בפברואר??? 1944 פרסם האצ"ל את כרוז "הכרזת המרד".

המסמך פותח בפרטים לפיהם עמדו כל התנועות הציוניות לימין בעלות הברית ולמעלה מ-25,000 יהודים התגייסו לשורות צבא בריטניה. תקווה להקים צבא עברי התבדתה. באותו הזמן עמדו ערביי המזרח התיכון לצידה של גרמניה. יהדות אירופה אותה עת הייתה כלואה והחלה מחוסלת אולם בריטניה מצידה לא אפשרה פעולות הצלה. סעיפי העובדת במסמך מסתיימים:

"הספר הלבן נשאר בתקפו. הוא מתגשם, למרות בגידת הערבים ונאמנות היהודים; למרות הגיוס ההמוני לצבא הבריטי; למרות שביתת הנשק והשקט בארץ ישראל; למרות הטבח של המוני בית ישראל באירופה...

שפת העובדות היא פשוטה ואיומה כאחת. הפסדנו במשך ארבע שנות המלחמה מיליונים של טובי עמנו; מיליונים אחרים עומדים בסכנת ההשמדה. וארץ ישראל סגורה ומסוגרת כי שולט בה שלטון בריטי, המגשים את הספר הלבן, וחותר לחיסול התקווה האחרונה של עמנו."

לאחר מכן מכריז האצ"ל כי תמה מבחינתו שביתת הנשק מול הבריטים וכי מעתה נפתחת מולו מלחמה. הארגון דרש את מסירת השלטון על ארץ ישראל לידי ממשלה עברית, אשר עליה לקיים עשרה סעיפים, ביניהם פינוי המוני של יהדות אירופה, כריתת בריתות עם כל מדינה שתכיר בריבונות של המדינה העברית ובכלל זה בריטניה, הבטחת צדק סוציאלי לתושביה והענקת שיוויון זכויות מלא לאוכלוסייה הערבית.

הכרוז מסתיים במילים: "אלוהי ישראל, אל צבאות, יהיה בעזרנו. אין נסיגה. חרות או מוות. ... הנוער הלוחם לא יירתע מפני קורבנות וייסורים, דם וסבל. הוא לא ייכנע, לא ינוח, כל עוד לא יחדש את ימינו כקדם, כל עוד לא יבטיח לעמנו מולדת, חרות, כבוד, לחם, צדק ומשפט. "

האצ"ל פתח את המערכה כששורותיו חלשות- הארגון מנה רק קרוב ל-1000 אנשים, מתוכם כ-200 לוחמים בלבד. גם אמצעי הלחימה היו ספורים. הארגון עבר תכנון מחדש וחולק לחטיבות שונות: ח"ק - חיל קרב - עיקר הכוח הקרבי של הארגון, הים - יחידות מחץ, דל"ק - מודיעין הארגון, חת"מ - חיל תעמולה מהפכני, אחראי על הפצת ההסברה, ח"ת - חטיבת תכנון. הארגון כולו שקע במחתרתיות עמוקה יותר, וביחוד מפקדיו החלו להחליף מקומות מגורים וזהויות. כך בגין, לדוגמה, אימץ בחלק מהזמן זהות של רב ("ישראל ססובר"), וכן נקרא לפרקים בשמות כגון "בן זאב", "ד"ר קניגסהופר" ואחרים.

[עריכה] המאבק בבריטים

הארגון פתח בהתקפות על סמלי השלטון הבריטי, כניסיון לפגוע בתפקוד השלטון כמו גם ביוקרתו, תוך שמירת הכלל שהציב לעצמו - המנעות מטרור אישי וניסיון שלא לפגוע בחיי אדם. התקפה ראשונה התבצעה ב-12 בפברואר 1944 על משרדי העלייה הממשלתיים שסימלו בעיני היישוב את גזרות העלייה. ההתקפות התבצעו במוצאי שבת, כאשר המבנים ריקים, במשרדי שלוש הערים הגדולות - ירושלים, תל אביב וחיפה. ב-27 בפברואר פוצצו משרדי מס הכנסה בשלוש הערים - אותם הגדיר הארגון "המכשיר הראשי לניצול הפועל והאזרח העברי על ידי ממשלת הבגידה". גם התקפה זו בוצעה במוצאי שבת. אזהרות מוקדמות פורסמו בקרבת הבניינים. ב-23 במרץ הותקף המטה הארצי של הבולשת במגרש הרוסים וחלק ממנו פוצץ. הפעולות בחודשים הראשונים פעולות האצ"ל גונו וסוייגו בחריפות מצד הנהגת היישוב המאורגן והסוכנות היהודית שראו בהן מעשי פרובוקציה מסוכנים. באות זמן גם החל הלח"י לחדש את התקופתיו על הבריטים. האצ"ל המשיך לתקוף את מטות הבולשת, תחנות משטרה ומצודות טגארט (תחנות משטרה מוגנות ומבוטנות), לעיתים תוך קרבות ירי בין חוליות אצ"ל לאנשי משטרה. פעולה מורכבת יחסית הייתה השתלטות של חמש יחידות לוחמות על תחנת השידור הממשלתית ברמאללה ב-17 במאי. פעולה סימלית הייתה פרסום אזהרות לשוטרים בריטיים לבל יגיעו לרחבת הכותל המערבי במהלך יום הכיפורים. לראשונה מאז תחילת שלטונם, לא הגיעו שוטרים בריטיים אל הרחבה ולא מנעו כבעבר מהיהודים את תקיעת השופר המסורתית [1]. במוצאי יום הכיפורים התקיף האצ"ל ארבע תחנות משטרה במרכזי יישוב ערביים. כדי להשיג נשק יזם הארגון פעולות "החרמה" - השתלטות על מוקדי נשק בריטיים והברחתם לידיו. באותה תקופה גם ניתק הארגון את קשריו עם ההסתדרות הציונית החדשה כדי שלא לכרוך גורלות עם ארגון גלוי וחוקי.

[עריכה] גולי המחתרות

ערך מורחב – גולי אצ"ל ולח"י

ערך מורחב – הבריחות ממחנות המעצר באפריקה

באוקטובר 1944 החלו הבריטים בגירוש מאות אנשי אצ"ל ולח"י עצורים אל מחנות מעצר באפריקה. 251 עצורים מלטרון הוטסו ב-19 באוקטובר ב-13 מטוסים צבאיים אל מחנה עצורים באסמרה שבאריתריאה. בהמשך הגיעו אחד עשר משלוחי מגורשים נוספים של גולי אצ"ל ולח"י. עד שהוחזרו הגולים לארץ ביולי 1948 נעשו נסיונות בריחה מן המחנות. הנסיונות אמנם הצליחו ביציאה מתחומי גדרות המחנה אולם רק תשעה בורחים הצליחו הלכה למעשה להשלים את בריחתם במלואה ולחזור לפעילות במחתרותיהם. מן הבולטים היה יעקב מרידור אשר ברח תשע פעמים ממחנות עד שהצליח להגיע לאירופה באפריל 1948. על כך כתב בספרו "ארוכה הדרך לחירות". לאורך תקופת המעצר יזמו הגולים מעשי התמרדות בנהלים, שביתות רעב וכיוב' וכן החזיקו בתקווה לשוב אל ארץ ישראל ואל המאבק המחתרתי.

[עריכה] הסזון

ערך מורחב – הסזון

התנקשות אנשי הלח"י אליהו חכים ואליהו בית צורי בלורד מוין, שר המדינה הבריטי למזרח התיכון, בנובמבר 1944, העלו חשש כבד בהנהגת היישוב מפני תגובת השלטון הבריטי לנוכח פעולות המחתרות האלימות נגד שלטונם. אי לכך הוחלט בהנהלת הסוכנות היהודית על פתיחת "הסזון", כינוי לתקופת המאבק של ההגנה נגד האצ"ל והלח"י. במהלך הסזון פעלו אנשי ההגנה והפלמ"ח בעיקוב, חטיפה, כליאה, חקירה ומסירת אנשי אצ"ל ולח"י או פרטים מסגירים אודותיהם, לידי הבולשת הבריטית. בין אלו שהוסגרו לבולשת היו חברי מפקדת האצ"ל, יעקב מרידור, לב עמי ולנקין. עוד מתחילת פעולות אלו חייבה מפקדת הארגון את אנשיה בכל הדרגים כי עליהם לנקוט הבלגה מלאה. על אף שהיו מתנגדים למדיניות נוקשה זו, הטיל מנחם בגין את כל כובד השפעתו כדי למנוע "מלחמת אחים":

"יהיה מה שיהיה, אך חיילנו לא ירימו את נשקם נגד יהודים יריבים... אף במחיר הקורבנות היקרים ביותר, אף במחיר החיסול".

בראייה היסטורית מעריכים כי החלטתו זו של בגין אכן מנעה מאבק אלים בין שני מחנות ביישוב היהודי. הסזון הצליח לשתק את פעולות האצ"ל לכמה חודשים, אך לא לחסל את הארגון. התאוששות בשורותיו ניכרה כאשר החל מחדש בפעולות חבלה בשיתוף עם הלח"י במאי 1945 על צינורות נפט, קוי טלפון וטלגרף וגשרי מסילות ברזל. הסזון דעך ואף דובר על שיתוף פעולה עם ארגון ההגנה.

[עריכה] תנועת המרי העברי

עלי בריקדות / מיכאל אשבל

היום שרה הקטנה ניפגש בצאתי למלחמה את המדינה לכונן על שתי גדות הירדן. גזזי צמתך וחגרי את חגורתך, חבקיני, קחי מקלע ואתי לשורה.

עלי בריקדות נפגש, נפגש עלי בריקדות חרות נשא בדם ואש. רובה אל רובה, קנה יצדיע, כדור אל כדור יריע, עלי בריקדות, עלי בריקדות נפגש.

... (חלק מהשיר)

בסוף יולי עלתה מפלגת הלייבור לשלטון בבריטניה. הנהגת היישוב תלתה בממשלה זו תקוות רבות לנוכח הצהרות קודמות מטעם המפלגה התומכות בציונות ובביטול הספר הלבן. אולם לאחר שעלתה לשלטון נתבדו התקוות, לאחר שהממשלה הגבילה את ממדי העלייה החוקית, והחליטה כי ארץ ישראל המערבית תהא מדינה בעלת רוב ערבי בה יהווה היישוב היהודי לא יותר משליש. בנוסף הגביר שלטון המנדט את רדיפותיו אחר עולים לא חוקיים ואנשי המחתרות. בסוף אוגוסט תם שלב הגישושים בין המחתרות והוקמה "תנועת המרי העברי", גוף אשר שיתף את שלוש המחתרות במאבק מזויין נגד הבריטים. במשך עשרה חודשים פעלו האצ"ל והלח"י ב-19 מבצעי תקיפה, ההגנה והפלמ"ח ביצעו עשרה, רובן פעולות גדולות. בנוסף העלתה ההגנה באופן בלתי חוקי למעלה מ-13,000 מעפילים.

בגיליון נ"א של עיתון חרות משנת 1945, מובאות תחושות אנשי הארגון:

"נפל דבר... כל הכוחות המהווים את זרועה המזויינת של האומה יצאו להתקפה כדי להגן על עמם המושמד ועל ארצם המשועבדת... ועתה יורשה לנו לומר... מה עבר עלינו, אחים-חיילים, במשך השנים הללו, עת עמדנו בודדים במערכה, כשדגל החופש בידינו ואש האמונה בליבנו?... הזוכרים אתם את חודשי הציד? הזוכרים אתם את הדרך 'הבלתי מובנת' בה בחרנו..? גם בימים הטרופים ההם לא פסה האמונה כי יום יבוא ונילחם שכם אל שכם עם אחינו התועים. יום זה בא... עלינו להודות בהכנעה... על האמונה... שאיפשרה לנו למנוע מלחמת אחים, כדי שתהיה מלחמת השחרור".

המתח מול השלטונות גבר עם ריבוי הפעולות נגד מתקניהם. האצ"ל והלח"י יצאו לפעולות משותפות: התקפת מרכז הבולשת ביפו ובמגרש הרוסים. בנוסף ביצע הארגון שש "פעולות החרמה" בהן השיג עשרות מקלעים ותתי מקלעים, מרגמות ותחמושת. הותקף מחנה חיל האויר בצפון העיר תל אביב. כמו כן ב-25 בפברואר חדרו לוחמי הארגון אל שדה התעופה בלוד ופוצצו 11 מטוסים צבאיים. בשדה התעופה בקסטינה השמידו לוחמי אצ"ל 12 מטוסים. עשרה ימים אחר כך נכנסו שלושים אנשי אצ"ל מחופשים ל"כלניות" (חיילי הדביזיה השישית המוטסת) אל מחנה צריפין, מילאו משאית מסע בתחמושת ונשק. בדרכם החוצה נפתחה עליהם אש, ושני פצועים- מיכאל אשבל ויוסף שמחון נשבו. לאחר שנידונו לתלייה חטף האצ"ל חמישה קציני צבא בריטיים כבני ערובה. עונשם של הנידונים הומר בחנינה והאצ"ל שיחרר את הקצינים. מיכאל אשבל כתב בתא הנידונים למוות את השיר "עלי בריקדות", אשר היה לאחד משירי המארש האהובים ביותר על אנשי הארגון. אשבל ושמחון הפכו את משפטם לבימה פוליטית בה השתמשו לנאומים אשר קיבלו חשיפה תקשורתית מחוץ לארץ ישראל.

ב-23 באפריל הותקף מבצר טייגריט של המשטרה ברמת גן על ידי 40 לוחמי הארגון, חלקם מחופשים לאסירים ערביים המובלים על ידי שוטרים לכאורה. לאחר שנכנסו פנימה באין מפריע, שלפו החוליות את נשקן, השתלטו על התחנה, והחלו להעמיס נשקים מתוכה על משאית. באמצע הפעולה הגיעה תגבורת בריטית למקום, ותוך קרב יריות המשיכו אנשי הארגון להעמיס את הנשקים והחלו לסגת. אחד מאנשי האצ"ל נהרג, וגופתו נתלתה מאוחר יותר על גדר התחנה. לוחם נוסף, יצחק בילו, נהרג בעת פעולת ההסחה - מטען נפץ נפל מידו, והוא השליך את עצמו עליו כדי שלא יפגע בחבריו שנשאו חומרי תבערה. כמו כן בפעולה נתפס דב גרונר. הוא הועמד למשפט, סירב לחתום על בקשת חנינה, והיה לעולה גרדום.

מדיניות הבריטים נגד היישוב החריפה. הם דחו את המלצת הועדה האנגלו אמריקאית להעלות באופן דחוף 100,000 יהודים לארץ ישראל. הוחרפו עד מאד התקנות, וקרוב ל-100,000 אנשי ביטחון הוצבו בארץ. מאסרים רבים בוצעו וכן הופרעו בכוח מבצעי התיישבות (דוגמת ביריה). השיא הגיע בקיום השבת השחורה. כתוצאה מתפיסת מסמכים הקושרים את הסוכנות היהודית באחריות לתנועת המרי העברי, התבקש האצ"ל לזרז את ביצוע התוכנית לפיצוץ מלון המלך דוד, אשר הוא המקום אליו הועברו המסמכים הנ"ל, המזכירות הראשית של הממשלה והמפקדה הצבאית. ב-22 ביולי ביצע האצ"ל את פיצוץ מלון המלך דוד. אזהרה ששוגרה מבעוד מועד לא נענתה ומספר ההרוגים הגיע ל-91. הסוכנות ומחנה ההגנה התנערו מהפעולה בה היו רבים האזרחים ההרוגים והוקיעו אותה בחריפות. רק לאחר שנה גילה האצ"ל את מעורבותו של מחנה הסוכנות בפעולה.

[עריכה] מאבק עצמאי בבריטים עד יציאתם

פיצוץ מלון המלך דוד ומאסר של אנשי הסוכנות היהודית ואישי היישוב בשבת השחורה הביאו את ההגנה לפרוש מן המאבק המזויין בבריטים. ראשי הסוכנות והיישוב שוחררו ממחנה המעצר בלטרון. המאבק בבריטים נוהל מאז ועד סוף המנדט על ידי שתי המחתרות הקטנות יותר. בתחילת ספטמבר חידש הארגון את התקפותיו, כשהיעדים הם מסילות רכבת, קוי תקשורת וגשרים. פעולה בולטת הייתה התקפה על תחנת הרכבת בירושלים, ובה נאסר בין היתר מאיר פיינשטיין אשר היה לעולה גרדום. לדעת האצ"ל פיצוצי תחנות ומסילות הרכבת היה חלק ליגיטימי במאבק משום שאלו שימשו בעיקר את הבריטים להעברת כוחותיהם, ובנוסף בקווים רבים מיעטו עד מאד היהודים להשתמש. התקפות אלו גרמו לבריטים להפסיק את תנועת הרכבות בלילה לתקופות מסויימות. לאורך התקופה נהג הארגון לפרסם כרוזים בשלוש השפות המזהירות את ציבור הנוסעים לבל ישתמש ברכבות העומדות בפני סכנת התקפה. האצ"ל המשיך לפעול ברציפות וללא הפוגה נגד המתקנים הבריטים. האצ"ל גם הקים מחדש תאים ברחבי העולם, ועד 1948 פעלו ב-23 מדינות, ובהן סין, דרום אפריקה וצפונה, תאים אשר פעלו לעיתים נגד נציגויות בריטניה או ערכו נגדה פעולות תעמולה. ב-31 באוקטובר 1946 פוצצה שגרירות בריטניה ברומא כתגובה של מפקדת הארגון על נעילת שערי הארץ בפני שארית הפליטה.

בדצמבר 1946 נגזר עונש בן 18 שנות מאסר ו-18 מלקות לצעיר מן האצ"ל. האצ"ל מימש איום שפרסם, ולאחר שהולקה העצור, תפסו אנשי הארגון קצינים בריטיים והלקו אותם בחוצות הערים. הפעולה הביאה לכך שלא הולקו עוד יהודים על ידי הבריטים. לפירוט ראו תחת הערך : "ליל ההלקאות". בריטניה התייחסה בכובד ראש אל האירועים המכוונים נגדה. משפחות בריטיות רבות הועברו מבתיהם אל תחומי מחנות צבאיים, ומאוחר יותר חזרו אל ארצן. בהמשך נשלחו מארץ ישראל כל האזרחים הבריטיים, בעיקר ילדים ונשים, אשר אינם ממלאים תפקיד חיוני. בשלוש הערים הגדולות יצרו הבריטים "אזורי ביטחון" מגודרים ושמורים היטב. היהודים כינו אזורים בצורים אלה "בווינגראד", על שם ארנסט בווין, שר המושבות הבריטי. בירושלים הוקמו ארבעה אזורים כאלה, המרכזי הוקם באזור מגרש הרוסים. בנוסף החלה להזדרז בריטניה לנסות ולמצוא פתרונות אשר יוכלו להשאירה כמשפיעה באזור. אחת ההצעות הייתה חלוקת הארץ לקנטונים לאומיים. ב-14 בפברואר 1947 הודיע בוין כי היהודים והערבים לא הגיעו להסכמה לגבי אף אחת מתוכניות הבריטים, וכי שאלת הארץ תובא להכרעת האו"ם. היישוב התייחס להעברת העניין לאו"ם כניסיון בריטי "להרוויח זמן" עד שתוקם ועדת חקירה של האו"ם ועד שידונו בהצעותיה, ובמהלך הזמן יוחלש היישוב ומאמצי התפתחותו. המוסד לעלייה ב' העלה את מספר אוניות המעפילים אשר למעשה הצילו יהודים מאירופה, אולם הבריטים נקטו ביד קשה באכפם את החוקים והמעפילים הושמו במחנות מעצר בקפריסין. אירועים אלה הגבירו את הזעם כלפי המנדט בקרב היישוב היהודי.

האצ"ל הגביר את פעולותיו ומה-19 בפברואר ועד 3 במרץ התקיף הארגון 18 יעדים בריטיים, מחנות צבא, מתחמים, צירים וכלי רכב. בין היתר הותקפו ביום אחד חמישה מחנות צבא על ידי ירי ומרגמות. התקפה בולטת היתה החרבת מועדון הקצינים בירושלים (בית גולדשמידט), אשר שכן באחד מאזורי "בווינגראד" השמורים שבירושלים [2]. מהריסת הבניין נהרגו 17 קצינים, מהם בכירים. כתגובה הוטל עוצר ומשטר צבאי בחלקים מהארץ על ידי כ-20,000 חיילים. הפעולה על הרוגיה יצרה זעזוע בבריטניה. ב-3 במרץ שאל מנהיג האופוזיציה בבית הנבחרים הבריטי, ווינסטון צ'רצ'יל: "מאחר שבארץ ישראל חונה צבא גדול פי ארבעה מזה שבהודו והחזקת מאה אלף חיילים עולה 40 מיליון ליש"ט בשנה, מה טעם יש להמשיך בשפיכות הדמים?" גם חלק מהעיתונות הבריטית תמכה ביציאה מן הארץ. האו"ם נתבקש לזרז את הקמת הועדה המיוחדת לקראת הדיון על ארץ ישראל. במהלך "המצב הצבאי" שהוטל ביצעו האצ"ל והלח"י 68 פעולות, רבות מהן על מחנות צבא. בין היתר תקף אצ"ל את בניין הצבא ומשרדי המפקדה ב"מחנה שנלר" ב"בווינגראד" בירושלים תוך פריצת הביצורים החיצוניים. ההתקפה אשר הצליחה לגבור על אמצעי הביטחון הרבים יצרה הד תקשורתי. המצב הצבאי בוטל ארבעה ימים אחר כך.

ב-16 באפריל של אותה שנה הועלו לגרדום דב גרונר, יחיאל דרזנר, אליעזר קשאני ומרדכי אלקחי כשבפיהם שירת "התקווה". ב-21 באפריל מאיר פיינשטיין ואיש הלח"י משה ברזני פוצצו עצמם ברימון, שעות אחדות לפני שעמדו לעלות לגרדום. ב-4 במאי התבצע אחד המבצעים הגדולים של הארגון - הפריצה לכלא עכו. יחידה בת 23 אנשים, בעזרת אסירי אצ"ל ולח"י הכלואים במבצר, פרצו אותו והביאו לבריחת 41 אסירי מחתרת (חלקם נתפסו מחוץ לכלא והיו שנהרגו בבריחה). לצידם גם נמלטו אסירים פליליים ערביים רבים. המבצע זכה לתהודה עולמית. בין היתר תארו בפירוט רדיו מוסקבה. שלושה מן מתקיפים נתפסו - מאיר נקר, אבשלום חביב ויעקב וייס ונשפטו למוות על ידי בית המשפט.

ערך מורחב – פרשת הסרג'נטים

לאחר שאושר גזר דינם של שלושת אסירי המחתרת החליט האצ"ל לנסות להצילם על ידי חטיפת שני סמלים בריטיים ברחובות נתניה. הכוחות הבריטיים ערכו חיפושים נרחבים תוך הטלת עוצר על האיזור, אולם לא מצאו את הסמלים החטופים. ב-29 ביולי הועלו מאיר נקר, אבשלום חביב ויעקב וייס לגרדום. כשלוש עשרה שעות אחר כך הוקרא פסק דין של המחתרת בפני שני הסמלים, מרווין פייס וקליפורד מרטין, והם נתלו למוות. הפעולה גרמה זעזוע בבריטניה וגונתה הן שם והן על ידי מנהיגי היישוב היהודי.

פרשת תליית הסרג'נטים נמנית, ביחד עם פיצוץ מלון המלך דוד וליל ההלקאות, כאחת הפעולות שהשפיעו בצורה קשה על דעת הקהל בבריטניה ובעולם, ועל-פי עדויות שונות היוותה אחד הגורמים להסתלקות סופית של הבריטים מארץ ישראל. הוועדה המיוחדת של האו"ם לעניין ארץ-ישראל, ועדת אונסקופ, שפעלה בארץ באותו הזמן וביקשה מכל הצדדים שלא להיגרר לפרובוקציות שישפיעו על עבודתה, לא יכלה להתעלם ממאורעות אלו. בנוסף, באותו הזמן שבו התרחשה פרשת הסרג'נטים, התרחשה לה פרשיה אחרת - פרשת אוניית המעפילים אקסודוס, שעל סיפונה התנדנדו כ-4,500 ניצולי שואה יהודים אשר לא הורשו להיכנס לארץ. שתי הפרשות הללו, שהתחרו ביניהן על תשומת הלב התקשורתית ודעת הקהל העולמית, תרמו ככל הנראה להחלטת הוועדה המיוחדת על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל.

כשבועיים לאחר הפרשה, נתכנס הפרלמנט הבריטי לכינוס מיוחד של הבית התחתון על מנת לדון בה. בסופו של הדיון, היה רוב מוחלט בהצבעה לפנות מוקדם מהמתוכנן את החיילים הבריטים מארץ ישראל. שנתיים מאוחר יותר, קולונל ארצ'ר קסט, מי שהיה עוזרו הראשון של המזכיר הראשי לממשלה הבריטית בארץ ישראל, אמר בהופעתו בפני ה"יונייטד אמפייר ג'ורנל" של החברה הקיסרית המלכותית (1949): "תליית שני הסרג'נטים הבריטים גרמה ליציאתנו (מארץ ישראל) יותר מכל דבר אחר".

[עריכה] מלחמת העצמאות

ועדת אונסקופ החליטה פה אחד כי יש לסיים את המנדט הבריטי ורוב חבריה תמכו בתוכנית להקמת מדינה ערבית ומדינה יהודית בשטח ארץ ישראל המערבית. במהלך ימי הדיונים בעצרת האו"ם על המלצות הועדה נמנע האצ"ל מהתקפות יזומות. ב-29 בנובמבר (כ"ט בנובמבר), היום בו החליט האו"ם על סיום המנדט והקמת זוג מדינות בארץ, החלו מחדש האצ"ל והלח"י בהתקפות על מטרות בריטיות. למחרת אותו יום פתחו ערביי ארץ ישראל בהתקפות על היישוב היהודי והחל השלב הראשון במלחמת העצמאות. התקפות ראשונות התחוללו על אוכלוסיות יהודיות בירושלים, שכונות בקרבת יפו, בת ים, חולון ושכונת התקווה.

בסתיו 1947 מנה הארגון כ-4000 אנשים. מטרתו הייתה כיבוש אזורים בארץ ישראל המערבית כך שיועברו לידי המדינה היהודית העתידה לקום ומניעת הניסיון להשמדת היישוב היהודי על ידי הלגיון הערבי. האצ"ל עלה מן המחתרת ועבר לפעילות כמעט גלוייה. כך לדוגמה הקים לעצמו מחנות צבא ברמת גן ופתח תקווה. כמו כן פתח את שורותיו למתנדבים חדשים רבים. האצ"ל ניצב בחזית אחת מול ההתקפות הערביות עם הלח"י ועם ההגנה על עשרות אלפי אנשיה. ההגנה נקטה בתחילה בקו של הדיפת התקפות בדומה לימי המאורעות אולם עד מהרה (לאחר נפילת הל"ה) נטשה את ההבלגה בהחלטת פיקודה: "לא עוד תיתכן הבחנה אינדבידואלית, כי הפעם - מלחמה היא ובה לא יינקה גם החף מפשע" (קורות מלחמת העצמאות, ע' 85).

האצ"ל נקט בפעולות תגמול בדומה לימי רזיאל. בו בזמן הפיץ בארץ כרוזים הקוראים לערבים להניח את נשקם ולהנחיל שביתת נשק בין הצדדים הלוחמים:

"הארגון הצבאי הלאומי הזהיר אתכם, כי אם תימשכנה ההתקפות הרצחניות על אזרחים עבריים יחדרו חייליו למרכזי הפורעים שלכם ויעשו בהם שפטים. לא שעיתם לאזהרה. הוספתם לפגוע באחינו ולרצוח אותם באכזריות פראית. על כן יצאו חיילי הארגון הצבאי הלאומי להתקפה, כפי שהזהרנוכם.
אולם גם בימים טרופים אלה, כאשר דם ערבי ודם עברי נשפך להנאתו של המשעבד הבריטי, הרינו קוראים לכם להפסיק אתת ההתקפות, ולהשכין שלום בינינו. אין אנו רוצים במלחמה נגדכם. בטוחים אנו, כי אף אתם אינכם רוצים במלחמה נגדנו..." [3]

אולם סיכויי אזהרות כאלו היו קלושים וההתקפות ההדדיות נמשכו. האצ"ל תקף את הפכרים הערביים טירה באזור הכרמל, יהודייה סמוך לפתח תקווה ושועפט ליד ירושלים. כמו כן תקף בחיפה, בואדי רושיימה ובשכונת אבו כביר ליד יפו. ב-29 בדצמבר יחידות אצ"ל הגיעו אל יפו באמצעות סירות ונכנסה לקרב יריות ורימונים עם כנופיות ערביות. פעולות אלו גרמו בקרב הערבים להרוגים ופגיעות ברכוש. מטרתו של האצ"ל הייתה העברת המערכה מהאזורים היהודיים אל האזורים הערביים. ב-1 בינואר

בהמשך התקיף האצ"ל ברמלה וקלקיליה, בקאקור ליד טול כרם ובדיר יאסין (לכתוב כמה מילים). דיר יאסין עם זאת קיימת הערכה כי ההתקפה היתה "גורם מסייע להתמוטטות העורף הערבי בתקופה שלאחר מכן" (תולדות מלחמת הקוממיות, 117).

הארגון שיתף פעולה עם ההגנה בכיבוש חיפה. לפי בקשת המפקד האזורי כבש האצ"ל עמדה ערבית מעל הדר הכרמל וכן את השכונה הערבית ואדי ניסנס הסמוכה לעיר התחתית. האצ"ל פעל עצמאית בהתקפתו על יפו, היכן שנתקל בהתנגדות עזה מצד הבריטים אשר הפעילו משוריינים ואף כוח אווירי. האצ"ל כבש לאחר קרב קשה את שכונת מנשייה אשר איימה על תל אביב, התקדם עד לאזור הים ולכיוון הנמל, ולאחר מכן הפגיז במרגמות את השכונות מדרום. פעולות אלה גרמו למנוסת תושבים ערביים מן העיר. העיר נכנעה סופית לאחר שנכנסו אליה כוחות ההגנה והשתלטו על שאר העיר.

[עריכה] השתלבות האצ"ל בצה"ל

במאי כבש האצ"ל את הכפר יהודייה ליד פתח תקווה. ובשומרון את הכפרים בריכה, סבארין, חובייזה, סינדיאנה ואום-א-שוף. ב-1 ביוני התחילו כוחות האצ"ל להשתלב בצה"ל, כיחידות נפרדות. תוך כדי המשיכו יחידות הארגון ללחום באזור רמלה. בצפון ניסו כוחות אצ"ל מצומצימם להגן על משמר הירדן הישנה, אולם בהעדר תגבורת שבוששה להגיע נפלה המושבה שהיתה מזוהה עם הארגון. אנשי הארגון גם לקחו חלק בהדיפת המצרים באזור אשדוד וכיבוש יבנה ב-4 ביוני. באוקטובר השתתפו בכיבוש הכפר תרשיחא. בירושלים הנצורה המשיכו האצ"ל והלח"י לפעול כגופים עצמאים וחילקו גזרות עם ההגנה.

אלטלנה

משלחת אצ"ל לארה"ב

גדוד ירושלמי- 400 לוחמי אצ"ל בירושליםתוכנית חלוקת גזרות עם ההגנה. האצ"ל ב-בית הספר לשוטרים ושייח' גראח. הסתער על בנין ג'נראלי באזור הביטחון ואת בנייני הבולשת, בית הסוהר ובית המשפט והחזיקו בהם ועם ההגנה יעדים נוספים. קרבות נמול הכוחות הערבים, אבידות בנפש. הגן על רמת רחל. ב-14 ביולי בשיתוף ההגנה כיבוש הכפר מלחה. במבצע משותף ל3 הארגונים ניסו לכבוש את העיר העתיקה, חבלני אצ"ל פרצו את השער החדש אבל הכוחות נבלמו. רצח פולקה ברנדוט הביא לדרישה לפרק את אצ"ל בירושלים. ב-21 בספטמבר התייצבו כל חיילי ומפקדי אצ"ל בירושלים לועדות הקבלה של צה"ל. יחידה אחת הקימה את רמת רזיאל בהרי יהודה. למחרת ההכרזה על המדינה נאם בגלוי מנחם בגין (לצטט מהנאום)

[עריכה] ראו גם

[עריכה] לקריאה נוספת

[עריכה] קיושרים חיצוניים