פורטה-פיאנו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פורטה-פיאנו (גם פיאנו-פורטה; בעברית מכונה לפעמים פסנתר פטישים) הוא הכינוי לפסנתר המקורי, שהיה קיים במאות ה-18 וה-19.
תוכן עניינים |
[עריכה] מבנה
לפורטה-פיאנו פטישים מכוסי עור (בניגוד לאלו המכוסים לבד של הפסנתר המודרני), ומיתרים דקים, דומים לאלו של צ'מבלו. מבנהו קל הרבה יותר, ופרט לכמה כלים מהמאה ה-19, אין לו מסגרת ממתכת. מאחר והמנגנון והפטישים רכים יותר, הדבר מאפשר מגע רך יותר ותגובה טובה יותר מן הכלי.
בתחילה מנעד הפורטה-פיאנו השתרע על פני ארבע אוקטבות, אך עם השנים גדל. מוצרט כתב את יצירותיו לפסנתר לכלי עם חמש אוקטבות. יצירותיו לפסנתר של בטהובן, שנכתבו לפסנתר עם חמש אוקטבות ומאוחר יותר לפסנתר עם שש אוקטבות, משקפות את הגדילה במנעדו של הפורטה-פיאנו.
לפורטה-פיאנו היו אמצעים להשהיית הצליל ועמעומו בדומה לפדאלים של הפסנתר המודרני, אם כי בתחילה היו אלו ידיות ברכיים (הנגן לחץ את הידית כלפי מעלה באמצעות הברך) ולא דוושות.
[עריכה] צליל
איכות הצליל של הפורטה-פיאנו מתאפיינת בצליל רך ועדין יותר מזה של הפסנתר המודרני, ודעיכת הצלילים היא מהירה יותר. איכויות אלה מאפשרות שקיפות רבה יותר מאשר בפסנתר מודרני, בייחוד בתפקידים המנוגנים ברגיסטר הנמוך וביד שמאל. הצליל העמוס וה"בוצי" המתקבל בפסנתר מודרני בעת נגינת צלילים נמוכים רבים כמעט ואינו נשמע בפורטה-פיאנו. כמו כן, המלודיות הראשיות מועברות באופן ברור יותר בפורטה-פיאנו, מאחר והצלילים הנמוכים אינם מכסים על הגבוהים. מאותה הסיבה יכולים מרקמים פוליפוניים וקונטרפונקטיים להשמע ברורים יותר בפורטה-פיאנו.
הדגשות ספורצנדו (שהיו בשימוש רב בתקופה הקלאסית) בולטות יותר בפורטה-פיאנו, מאחר וההבדל בין צלילים חלשים לחזקים הוא גדול, ודעיכת הצליל היא מהירה יותר.
יכולות הצליל של הכלי באות לידי ביטוי לא רק בנגינת סולו, אלא גם בשילוב עם כלים אחרים. בקונצ'רטים לפסנתר ישנו איזון גדול יותר בין הפסנתר לתזמורת, קיימת אינטראקציה גדולה יותר ביניהם והמעברים הדינמיים בין הסולן לתזמורת הם פחות חדים. מאחר והפורטה-פיאנו אינו "מכסה" בעוצמתו על התזמורת, ניתן לשמוע אותה בבירור גם בקטעי הסולו, ובייחוד את כלי הנשיפה (דבר משמעותי מאוד בקונצ'רטי של מוצרט, לדוגמה). גם במוזיקה קאמרית קיים איזון גדול יותר בין כל הכלים, והפסנתר לא "מכסה" על שאר הכלים.
[עריכה] תחיית הכלי
במחצית השנייה של המאה ה-20 התפתחה אסכולה של מוזיקאים ששאפה לבצע מוזיקה עתיקה, מוזיקת בארוק ומוזיקה מהמאה ה-18 לפי פרקטיקות הביצוע ובכלי התקופה שבה נכתבה היצירה (ביצוע לפי אסכולה זו מכונה "ביצוע אותנטי"). כחלק מאסכולה זו הוקם לתחייה גם הפורטה-פיאנו - כלים ישנים שוחזרו ושופצו, והעתקים (רפליקות) של כלים ישנים נבנו.
נגני פורטה-פיאנו ידועים כיום הם: פאול באדורה-סקודה, ירג דמוס, מלקולם בילסון, רוברט לוין, אנדראס שטאייר ורונאלד בראוטיחם.
[עריכה] אטימולוגיה ושימוש במינוח
"פורטה" ו"פיאנו" הן המילים האיטלקיות לחזק וחלש, בהתאמה, בדיוק כפי שהשם הלועזי הרשמי של הפסנתר המודרני הוא פיאנופורטה. שני המושגים הינם קיצור של השם המקורי שנתן כריסטופורי להמצאתו: gravecembalo col (or di) piano e forte, כלומר "צ'מבלו עם חלש וחזק".
המונח פורטה-פיאנו נמצא בשימוש כאשר חשוב לשים דגש על ההבדל בין פסנתר מודרני לבין הכלי המקורי אשר היה בשימוש בעבר, ולהבהיר לאיזה כלי מתכוונים. לדוגמה "דניאל ברנבוים מנגן בפסנתר ואנדראס שטאייר מנגן בפורטה-פיאנו".
[עריכה] ציטוטים ודעות על הפורטה-פיאנו
הדעות לגבי פורטה-פיאנו משתנות מאדם לאדם. הרוב רואים כיום בפורטה-פיאנו כלי פרימיטיווי, אולם חלקם מזהים בכלי יכולות שאינן קיימות בפסנתר המודרני, והכלי צובר אט-אט פופולריות.
| "עברתי לנגן בפסנתרו של מוצרט ב-1948, לאחר סדרה של קונצרטים פרטיים בהם איזולדה אהלגרים הראוי לציון ניגן את הסונטות לפסנתר של מוצרט בפורטה-פיאנו מתוצרת ואלטר. לפני כן הסתכלתי על הכלים הללו ככלים פרימיטיווים לכאורה שלא הציעו כלום פרט לעניין היסטורי. אולם במהלך הקונצרטים הללו הבחנתי בבירור שכאן בהחלט נמצא המצלול האותנטי ושהיצירות נוגעות במאזין במיידיות גדולה יותר מאשר ביצוע זהה בקונצרט גראנד [פסנתר מהסוג הגדול ביותר, זה שבשימוש באולמות קונצרטים]. לא ניתן להשתוות לנקיון הכסוף של המצלול, הניואנסים של הרגיסטרים, העדינות בשינויים ההדרגתיים, ומעל הכול הצליל המתוק של הרגיסטר האמצעי..." | ||
| -- פאול באדורה-סקודה | ||
