פאולו פריירה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

פאולו פריירה. רישום מאת אנגרה כהן

פאולו פריירה (בפורטוגזית: Paulo Freire) (נולד ברסיפה, ב19 בספטמבר 1921 - סאו פאולו 2 במאי, 1997) היה מחנך ברזילאי ותיאורטיקן של החינוך רב השפעה. התפרסם בזכות עבודתו בתחום החינוך העממי, שבאה לידי ביטוי בפעילותו להרחבת ומיסוד מערכת החינוך וייסוד בתי ספר כמו גם ביצירת תודעה לערכו של החינוך. פריירה נחשב לאחד ההוגים הבולטים ביותר בהיסטוריה של הפדגוגיה העולמית.

תוכן עניינים

1 קורות חייו
2 תרומתו התיאורטית
3 כתביו
- 3.1 רשימה מלאה בפורטוגזית
- 3.2 ראו אור בעברית
4 ראו גם
5 קישורים חיצוניים

[עריכה] קורות חייו

פריירה נולד למשפחה מהמעמד הבינוני וידע עוני ורעב במרוצת השפל הגדול של שנת 1929, ניסיון אשר השפיע עמוקות על דאגתו לעניים ואשר סייע בעיצוב השקפת עולממו החינוכית. פריירה החל את לימודיו באוניברסיטת רסיפה בשנת 1943 ולמד משפטים, אך גם פילוסופיה ופסיכולוגיה של השפה. לאחר שעבר את בחינות לשכת עורכי הדין מעולם לא עסק במשפטים ובמקום זאת עבד כמורה בבית ספר תיכון ולימד את השפה הפורטוגזית. בשנת 1944 נשא לאישה את אלזה מריה קוסטה דה אוליבירה (Costa de Oliveira), אחת מעמיתותיו להוראה, והשניים עבדו יחדיו עד למותה, תוך כדי גידול חמישה ילדים.

בשנת 1946 מונה פריירה למנהל המחלקה לחינוך ותרבות של השירות הסוציאלי של מדינת פרנאמבוקו. במהלך עבודתו זו, בה עבד בעיקר בקרב עניים אנאלפביתיים, החל פריירה לאמץ צורה לא מסורתית של מה שיחשב מאוחר יותר כתאולוגיית השחרור (במקרה שלו, תערובת של מרקסיזם ונצרות). חשוב לציין כי בברזיל של אותם הימים ידיעת קרוא וכתוב הייתה תנאי להצבעה בבחירות, כך שלעבודתו זו הייה פן פוליטי מובהק.

בשנת 1961 מונה פריירה למנהל השלוחה התרבותית של אוניברסיטת רסיפה, וב 1962 נקרתה לפניו ההזדמנות הראשונה ליישום רחב הקיף של התאוריות שלו, כאשר 300 עובדים מתעשיית קנה הסוכר לומדו קרוא וכתוב ב- 45 ימים בלבד. כתוצאה מהניסוי אישרה הממשלה הברזילאית את הקמתם של אלפי חוגים תרבותיים ברחבי ברזיל.

ב- 1964 קמה הפיכה צבאית קץ לפרויקט זה, אשר הסתיים במעצרו של פריירה כבוגד למשך 70 ימים. לאחר גלות קצרה בבוליביה, עבד פריירה בצ'ילה משך חמש שנים עבור התנועה הנוצרית-דמוקרטית לרפורמה אגררית.

בשנת 1967 פרסם פריירה את ספרו הראשון: "חינוך כיישום החירות" (Education as the Practice of Freedom). הספר התקבל היטב, ולפריירה הוצעה משרת מרצה אורח באוניברסיטת הרווארד ב- 1969. בשנה שקדמה לכך כתב פריירה את ספרו הנודע ביותר: "הפדגוגיה של המדוכאים" (Pedagogy of the Oppressed), אשר התפרסם בספרדית ובאנגלית בשנת 1970. הספר לא ראה אור בברזיל עד לשנת 1974 כתוצאה מהסכסוך הפוליטי שבין הדיקטטורה הצבאית והנוצרים הסוציאליסטיים שהתעורר כאשר הגנרל ארנסטו ג'יסל (Ernesto Geisel) השתלט על ברזיל והחל בתהליך ליברליזציה.

לאחר שנה באוניברסיטת קיימברידג' עבר פריירה לז'נבה, שווייץ, על מנת לעבוד כיועץ חינוכי מיוחד למועצה העולמית של הכנסיות (World Council of Churches). במהלך תקופה זו פעל פריירה כיועץ לרפורמה חינוכית במושבות הפורטוגליות לשעבר באפריקה, בעיקר בגינאה ביסאו ומוזמביק.

בשנת 1979 הורשה פריירה לשוב לברזיל, ועשה כן בשנת 1980. פריירה הצטרף למפלגת הפועלים (PT) בעיר סאו פאולו, ופעל כמפקח על פרויקט האוריינות שלה בין השנים 1980 ל-1986. כאשר מפלגת הפועלים זכתה בבחירות העירוניות בשנת 1986, מונה פריירה לשר החינוך בעיר סאו פאולו.

באותה השנה, שנת 1986, נפטרה אישתו אלזה, ופריירה נשא לאישה את מריה ארוז'ו פריירה (Araújo Freire).

בשנת 1991 נוסד "מכון פאולו פריירה" בסאו פאולו על מנת להרחיב ולפתח את התאוריות שלו אודות חינוך עממי. במכון נמצא כיום ארכיונו של פריירה.

ב- 2 במאי 1997 נפטר פריירה מאי ספיקת לב.

[עריכה] תרומתו התיאורטית

פאולו פריירה תרם פילוסופיה של החינוך אשר שורשיה נעוצים לא רק בגישות קלאסיות שמקורן באפלטון, אלא גם מהוגים מרקסיסטיים ואנטי קולוניאליים. למעשה, במובנים רבים הדרך הטובה ביותר לקרוא, אולי, את "הפדגוגיה של המדוכאים" היא כהרחבה, או כתשובה ל"מקוללים עלי אדמות" של פרנץ פנון, אשר הדגיש את הצורך בחינוך מודרני, חדשני (ולא מסורתי) ואנטי קולוניאלי לאוכלוסיות ילידיות. כלומר, לא בחינוך שהוא הרחבה של תרבות המתרבת הקולוניאלי.

פריירה מפורסם ביותר עבור התקפתו על מה שכינה "תפיסת הבנקאות של החינוך," בה התלמיד נתפס כבעל חשבון ריק אשר יתמלא בידי המורה. כמובן, זהו אינו חידוש של ממש, שכן תפיסת הילד כלומד פעיל בידי ז'אן-ז'אק רוסו התרחקה כבר מתפיסתו כטאבולה ראסה (אשר בבסיסה זהה ל"תפיסת הבנקאות"). כמו כן הוגים כג'ון דיואי ואלפרד נורת' וייטהד היו ביקורתיים ביותר להעברה של "עובדות" בלבד כמטרת החינוך. יחד עם זאת, עבודתו של פריירה היא אחת מאבני היסוד של פדגוגיה ביקורתית.

מאתגרת יותר היא סלידתו של פריירה מהדיכוטומיה של יחסי התלמיד-מורה. דיכוטומיה זו התקבלה בידי רוסו והתקבלה באופן מאולץ בידי דיואי, אולם פריירה מתקרב לטענה כי יש לבטלה לחלוטין. על אף שקשה לדמיין יישום רעיון זה באופן מוחלט, פריירה מציע כי יחסי הדדיות עמוקה יהוו חלק מהבנתנו את התלמיד והמורה. פריירה מבקש שנחשוב במושגי תלמיד-מורה ומורה-תלמיד, כלומר מורה אשר לומד ותלמיד אשר מלמד ככללים הבסיסיים של ההשתתפות בכיתה.

זהו אחד הניסיונות הבודדים ליישם משהו הדומה לדמוקרטיה כשיטה חינוכית ולא רק כיעד של חינוך דמוקרטי. אפילו דיואי, אשר עבורו דמוקרטיה הייתה אבן הבוחן, לא שילב פרקטיקות דמוקרטיות במלואן בשיטותיו. יחד עם זאת, בשלביו המוקדמים והקיצוניים הועברה ביקורת על חדר כיתה זה בטענה שהוא מסווה, ולא מתגבר, על סמכותו של המורה.

[עריכה] כתביו

[עריכה] רשימה מלאה בפורטוגזית

1959: Educação e atualidade brasileira. Recife: Universidade Federal do Recife, 139p. (tese de concurso público para a cadeira de História e Filosofia da Educação de Belas Artes de Pernambuco).
1961: A propósito de uma administração. Recife: Imprensa Universitária, 90p.
1963: Alfabetização e conscientização. Porto Alegre: Editora Emma.
1967: Educação como prática da liberdade. Introdução de Francisco C. Weffort. Rio de Janeiro: Paz e Terra, (19 ed., 1989, 150 p).
1968: Educação e conscientização: extencionismo rural. Cuernavaca (México): CIDOC/Cuaderno 25, 320 p.
1970: Pedagogia do oprimido. New York: Herder & Herder, 1970 (manuscrito em português de 1968). Publicado com Prefácio de Ernani Maria Fiori. Rio de Janeiro, Paz e Terra, 218 p., (23 ed., 1994, 184 p.).
1976: Ação cultural para a liberdade e outros escritos. Tradução de Claudia Schilling, Buenos Aires: Tierra Nueva, 1975. Publicado também no Rio de Janeiro, Paz e terra, 149 p. (8. ed., 1987).
1977: Cartas à Guiné-Bissau. Registros de uma experiência em processo. Rio de Janeiro: Paz e Terra, (4 ed., 1984), 173 p.
1978: Os cristãos e a libertação dos oprimidos. Lisboa: Edições BASE, 49 p.
1979: Consciência e história: a práxis educativa de Paulo Freire (antologia). São Paulo: Loyola.
1979: Multinacionais e trabalhadores no Brasil. São Paulo: Brasiliense, 226 p.
1980: Quatro cartas aos animadores e às animadoras culturais. República de São Tomé e Príncipe: Ministério da Educação e Desportos, São Tomé.
1980: Conscientização: teoria e prática da libertação; uma introdução ao pensamento de Paulo Freire. São Paulo: Moraes, 102 p.
1981: Ideologia e educação: reflexões sobre a não neutralidade da educação. Rio de Janeiro: Paz e Terra.
1981: Educação e mudança. Rio de Janeiro: Paz e Terra.
1982: A importância do ato de ler (em três artigos que se completam). Prefácio de Antonio Joaquim Severino. São Paulo: Cortez/ Autores Associados. (26. ed., 1991). 96 p. (Coleção polêmica do nosso tempo).
1982: Sobre educação (Diálogos), Vol. 1. Rio de Janeiro: Paz e Terra ( 3 ed., 1984), 132 p. (Educação e comunicação, 9).
1982: Educação popular. Lins (SP): Todos Irmãos. 38 p.
1983: Cultura popular, educação popular.
1985: Por uma pedagogia da pergunta. Rio de Janeiro: Paz e Terra, 3ª Edição
1986: Fazer escola conhecendo a vida. Papirus.
1987: Aprendendo com a própria história. Rio de Janeiro: Paz e Terra, 168 p. (Educação e Comunicação; v.19).
1988: Na escola que fazemos: uma reflexão interdisciplinar em educação popular. Vozes.
1989: Que fazer: teoria e prática em educação popular. Vozes.
1990: Conversando con educadores. Montevideo (Uruguai): Roca Viva.
1990: Alfabetização - Leitura do mundo, leitura da palavra. Rio de Janeiro: Paz e Terra.
1991: A educação na cidade. São Paulo: Cortez, 144 p.
1992: Pedagogia da esperança: um reencontro com a Pedagogia do oprimido. Rio de Janeiro: Paz e Terra (3 ed. 1994), 245 p.
1993: Professora sim, tia não: cartas a quem ousa ensinar. São Paulo: Olho d'água. (6 ed. 1995), 127 p.
1993: Política e educação: ensaios. São Paulo: Cortez, 119 p.
1994: Cartas a Cristina. Prefácio de Adriano S. Nogueira; notas de Ana Maria Araújo Freire. São Paulo: Paz e Terra. 334 p.
1994: Essa escola chamada vida. São Paulo: Ática, 1985; 8ª edição.
1995: À sombra desta mangueira. São Paulo: Olho d'água, 120 p.
1995: Pedagogia: diálogo e conflito. São Paulo: Editora Cortez.
1996: Medo e ousadia. Rio de Janeiro: Paz e Terra, 1987; 5ª Edição.
1997: Pedagogia da autonomia. Rio de Janeiro: Paz e Terra.
2000: Pedagogia da indignação – cartas pedagógicas e outros escritos. São Paulo: UNESP, 134 p.