מישל פוקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מישל פוקו
תאריך לידה	15 באוקטובר 1926 (פואטייה, צרפת)
תאריך פטירה	26 ביוני 1984 (פריז, צרפת)
זרם	פוסט-מודרניזם, פוסט-סטרוקטורליזם, פילוסופיה קונטיננטלית
תחומי עניין מרכזיים	היסטוריה של מערכות חשיבה, יחסי כוח/ידע, פילוסופיה פוליטית, סוציולוגיה של הידע, מגדר
הושפע על-ידי	פרידריך ניטשה, גיאורג וילהלם פרידריך הגל, קארל מרקס, מרטין היידגר, פרדינן דה סוסיר, ז'ורז' בטאיי, ז'ורז' קונגיים, לואי אלתוסר, ז'אן איפוליט
השפיע על	ז'יל דלז, אדוארד סעיד, ג'ורג'יו אגמבן, ג'ודית באטלר תנועות פוסט-פמיניסטיות, פוסט-קולוניאליסטיות, אנטי-פסיכיאטריות

מישל פוּקוֹ (15 באוקטובר 1926 - 26 ביוני 1984) (Michel Foucault), פילוסוף צרפתי, אחת הדמויות החשובות בתאוריה הביקורתית ומאנשי הרוח הצרפתים המשפיעים ביותר במדעי הרוח והחברה מאז שנות השישים של המאה העשרים. עבודתו השפיעה על מגוון רחב של שדות ידע. ניסה לשלב בין פילוסופיה להיסטוריה, ולכונן תחום מחקר חדש: היסטוריה של מערכות חשיבה.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 1.1 נעוריו ותחילת דרכו 1.2 קריירה אקדמית מוקדמת 1.2.1 טוניס 1.3 לאחר 1968: פוקו האקטיביסט 1.3.1 האוניברסיטה הניסיונית בוונסן 1.3.2 ארגון מידע על בתי-הסוהר GIP 1.3.3 פעילות פוליטית נוספת 1.3.4 יחסו לישראל 1.4 קולז' דה פראנס 1.4.1 הרצאות בקולז' 1.4.2 פרסומים 1.5 שנים אחרונות 1.5.1 פוקו בארצות-הברית 1.5.2 מחלת האיידס 2 הגותו 2.1 יחסי כוח ומוסדות 2.2 שיח 2.3 כוח/ידע 2.4 הגוף והמיניות 2.5 שגעון ושפיות 2.6 ביקורת על פוקו 3 מספריו 3.1 ספרים שתורגמו לעברית 3.2 ספרים בלועזית 3.3 הרצאות בקולז' דה פראנס 3.4 ספרים משותפים 3.5 מאמרים וראיונות 4 הערות שוליים 5 לקריאה נוספת 5.1 טקסטים מקוונים 6 ראו גם 7 קישורים חיצוניים

[עריכה] ביוגרפיה

"כתיבת ביוגרפיה על מישל פוקו יכולה להראות פרדוקסלית", טוען הביוגרף של פוקו, דִידְיֶה אֵרִיבּ‏וֹ (Eribon), משום שפוקו כה התנגד למעמד ה"מחבר" (auteur) ולשימוש בדמותו כאדם פרטי כדי לייחס ולכפות אחידות ולכידות על גוף עבודה מגוון (ראו מהו מחבר?). פוקו טען שביוגרפיות של מחברים נבנות תמיד באופן בררני, תוך בחירת אירועים שמבנים משמעות באופן מלאכותי לתוך חייו של אדם; במבוא לארכיאולוגיה של הידע כותב פוקו: "לא מעט אנשים, כמוני כנראה, כותבים כדי שייעלמו פניהם לעד", ודורש "אל תשאלו אותי מי אני ואל תאמרו לי להישאר אותו אדם: זהו מוסר המתאים למרשם אוכלוסין, מוסר המסדיר את מסמכינו. שיניח אותנו לנפשנו כששומה עלינו לכתוב" ^[1]. ולמרות זאת, פוקו הנו "מחבר", ולביוגרפיה שלו יכולה להיות תרומה להפיכת עבודתו של הפילוסוף לנגישה יותר ונטועה בתוך הקשר האירועים הפוליטיים שבתוכו עבד.

[עריכה] נעוריו ותחילת דרכו

פוקו נולד בפואטייה (Poitiers) במערב צרפת כפול-מישל פוקו, השני מבין שלושת ילדיהם של אן-מארי מלפרט ופול-אנדרה פוקו, שהיה מנתח בכיר, אמיד ומוכר בעירו. פול פוקו ציפה שבנו ימשיך בדרכו וילמד רפואה, אך פול-מישל העדיף ללמוד היסטוריה ופילוסופיה. בבית-הספר התיכון בעירו נחשב פוקו לתלמיד מצטיין, ודורג לרוב בשלישיה הפותחת של תלמידי השכבה, כשמעליו מדורג לא אחת תלמיד אחר - פייר ריבייר (זו ודאי אחת הסיבות לכך שכעבור שנים רבות בחר פוקו להעלות באוב ולהקדיש ספר שלם לניתוח וידויו של רוצח בן המאה ה-19 בעל שם זהה).

לאחר מלחמת העולם השנייה התקבל פוקו לבית הספר הפריזאי היוקרתי אקול נורמל סופרייר (École Normale Supérieure - rue d'Ulm), שם התיידד עם הסוציולוגים ושותפיו לעתיד, פייר בורדייה וז'אן-קלוד פאסרון (Passeron), והתוודע למורו ולימים פטרונו וידידו הקרוב, היסטוריון המדע ג'ורג' קונגיים (Canguilhem). פוקו קיבל שני תארים (Licence), בפילוסופיה ובפסיכולוגיה, אך לימודיו בבית הספר היו רצופי משברים, שכללו אף ניסיונות התאבדות. בעת לימודיו, במסגרת מחקרו, עבד פוקו בבתי-חולים פסיכיאטריים, ושם התוודע לשיטות הטיפול הנוקשות בחולי-הנפש וחזה בשבריריות התאוריות הפסיכיאטריות על השיגעון. בהשפעת מורו באקול נורמל, לואי אלתוסר, הצטרף פוקו בשנת 1950 למפלגה הקומוניסטית הצרפתית, כאינטלקטואלים ואמנים צעירים רבים שחשו אכזבה מהפוליטיקה ומהסדר החברתי ששרר אחרי מלחמת העולם. למרות שחברות במפלגה הייתה צו האופנה באותה עת, פרש ממנה פוקו ב-1953, עקב ביקורתו על הנעשה בברית המועצות תחת משטרו של סטלין. לאחר פרישתו הרבה פוקו לבקר ולתקוף את האידאולוגיה הקומוניסטית והמרקסיסטית.

[עריכה] קריירה אקדמית מוקדמת

בשנת 1950 עבר פוקו את המבחנים לקבלת משרת הוראה במערכת החינוך הציבורית בצרפת, ובין השנים 1953 - 1954 לימד פסיכולוגיה באוניברסיטת ליל (Lille), שם פגש לראשונה את מי שהפך לידידו, הפילוסוף ז'יל דלז. בשנת 1954 פרסם את ספרו הראשון, מחלת נפש ואישיות (Maladie mentale et personnalité). חלקו המרכזי של הספר מוקדש לניתוח היבטים פסיכיאטרים בעבודתו של הפיזיולוג הרוסי איוואן פטרוביץ' פבלוב. בספר קצר זה, שלאחר זמן התכחש לו, מציע פוקו ניתוח מטריאליסטי ואקזיסטנציאליסטי למחלות הנפש, ובוחן את השפעת הסביבה על הנפש. לאחר פרסום הספר שינה פוקו את תפיסתו את מחלות הנפש. הוא ניסה לשכתב את הספר כמה פעמים, אך לבסוף העדיף לא לפרסמו עוד, ואף ניסה למנוע את תרגומו לאנגלית, ללא הצלחה.

באותה שנה עזב פוקו את צרפת למספר שנים, כדי לשמש כנספח תרבות צרפת באוניברסיטאות אירופאיות שונות; תחילה שימש נספח באוניברסיטת אופסלה (Uppsala) בשבדיה (1955-1958). כאשר הסדיר את המינוי באופסלה, התוודע פוקו לז'ורז' דומזיל, חבר הקולז' דה פראנס, שהפך למורו, ידידו הקרוב ופטרונו. ב-1958 כיהן זמן קצר כנספח תרבות צרפת באוניברסיטת ורשה בפולין (משם גורש עקב פרשיית אהבים הומוסקסואלית). כמו כן כיהן בשנים 1959-1960 באוניברסיטת המבורג בגרמניה.

בשנת 1960 שב פוקו לצרפת כדי להשלים את תזת הדוקטורט שלו, והחל ללמד פילוסופיה באוניברסיטת קלרמון-פראן (Clermont-Ferrand), שם הכיר את הסוציולוג דניאל דֵפֶר (Defert), עימו חי במסגרת לא-מונוגמית עד מותו של פוקו ב-1984. בשנת 1961 קיבל תואר דוקטור (doctorat d'etat); התיזה הראשית שהגיש הייתה תולדות השיגעון בעידן התבונה (Folie et déraison: Histoire de la folie à l'âge classique. הספר שתורגם לעברית בשם זה הוא גרסה מקוצרת של תזת הדוקטורט). התיזה המשנית כללה תרגום וניתוח ה"אנתרופולוגיה" של קאנט (Anthropology from a Pragmatic Point of View). מאחר וחיבורו של פוקו על השיגעון לא נכלל בדיסציפלינה מוכרת, הוכר המחקר כתיזה אקדמית רק לאחר שמורו מימי האקול נורמל, קונגיים, הסכים לשמש לה מנחה בדיעבד, ולכלול אותה תחת הדיסציפלינה "היסטוריה של המדע". בעת שכתב את התיזה שלו לא הכיר עדיין פוקו את מחקריו של קונגיים על הפרקטיקה המדעית ועל ההיסטוריה של הרפואה, למרות שספרו "הנורמאלי והפתולוגי" (Le Normal et le Pathologique, 1943) עסק, בדומה לפוקו, באיתור הגבול המפריד בין הסטייה/המחלה והנורמאליות. קונגיים יצא נגד האופנה הפילוסופית האקזיסטנציאליסטית, ששלטה בנוף האינטלקטואלי הצרפתי באותם ימים. כמו-כן ניסה לערער בכתביו את תפיסת הקידמה, שעמדה בבסיס כתיבת ההיסטוריה של המדעים מאז המאה ה-19. בעבודתו ניסה להטוות שיח סוציולוגי-פסיכולוגי-פילוסופי-ותאורטי בעל אופי היסטורי-סטרוקטורליסטי, שהשפיעו רבות על מחקריו העתידיים של פוקו. את התיזה הראשית שלו הוציא פוקו לאור באותה שנה כספר, אשר זכה לביקורות נלהבות ולהצלחה.

ב-1963 פרסם פוקו את מחקרו הולדת הקליניקה: ארכיאולוגיה של המבט הרפואי. "ספר זה", פותח פוקו, "הנו על מרחב, על שפה, ועל מוות; הוא עוסק בפעולת הראייה, בהתבוננות". "הולדת הקליניקה" הוא המשך למחקרו על תולדות השיגעון, בהרחיבו את הניתוח של מושגי רפואת הנפש אל מושגי הרפואה בכלל, ובבחינתו כיצד ומתי הם הופיעו, ומה אפשר את הופעתם. בניגוד לסקירה של תולדות השיגעון, שהשתרעה על-פני כמה מאות שנים, "הולדת הקליניקה" עוסק רק בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19. בשנים אלו, טוען פוקו, עם הופעת האנטומיה הפתולוגית כשדה מחקר, הרפואה זיהתה עצמה כפרקטיקה וכמדע. ארגון מחדש של בתי-החולים, תהפוכות בהוראת הרפואה, עיסוק בתאוריות מדעיות וכלכליות, כל אילו הובילו לקראת שבר והגדרה מחדש של הרפואה. נקודת המפנה התרחשה כאשר זוהתה התועלת בניתוח גופות לקידום הפרקטיקה הרפואית; בכדי לגלות סימפטומים בדרגה עמוקה, היה על הרופא לחפש את מקורם בתוך הגוף; "‏פִּ‏‏תחו כמה גופות", מצטט פוקו את האנטומיסט הצרפתי קסאוויה בישָה (Bichat), "ותְּגָ‏רְשּׁ‏וּ‏ באחת את החשיכה, שההתבוננות לבדה לא יכלה לגרש"; "הלילה החי", מסיק פוקו, "מסולק לנוכח אורו הבהיר של המוות".

"הולדת הקליניקה" הוביל למחקריו המאוחרים יותר של פוקו, בכך שהדגים כיצד מוסדה האפשרות להשיג ידע על האינדיבידואל; "תהה זו ודאי עובדה מהותית בנוגע לתרבותנו", ממשיך פוקו, "שהשיח המדעי הראשון שבה, העוסק באינדיבידואל, היה צריך לעבור דרך שלב המוות הזה...מחוויית השיגעון נולדה הפסיכולוגיה, עצם האפשרות של הפסיכולוגיה; ממיזוג המוות לתוך המחשבה הרפואית נולדה רפואה, הנתונה לנו כמדע האינדיבידואל" ^[2].

בשנת 1966 פרסם את ספרו המילים והדברים: ארכיאולוגיה של מדעי האדם, שזכה להצלחה עצומה למרות אורכו ומורכבותו, והעלה את מחברו לדרגת כוכב בשמי האקדמיה הצרפתית. בספר, אשר נפתח בניתוח ציורו הידוע של ולסקס, לַאס מֶנינַאס, טוען פוקו כי בעידן הקלאסי, בו נעשה הציור, נותק קשר שהיה מרכזי בתפישת הידע של הרנסנס: הקשר הישיר, הבלתי אמצעי, שבין ה"דברים" (או ה"מסומנים") שבעולם, ובין ה"מילים" (או ה"מסמנים") אשר מתארות אותם. הקשר הישיר הזה, כשהתקיים, גרם למסמנים ולמסומנים להיות זהים, דומים ובני החלפה עד אין סוף. אולם, דמיון זה אבד במאה ה-17, והוחלף על ידי הייצוג. דרך פירוק מערכת המבטים, ההשתקפויות, הייצוגים והפערים אשר נוכחים בציורו של ולסקס, חושף פוקו את העדרו של אלמנט מרכזי בייצוג החדש – העדרו של המסומן. פוקו מפתח מכאן את טיעונו הכללי, לפיו לכל תקופה בהיסטוריה ישנם כמה תנאים בסיסיים לכינון אמת; תנאים שקובעים מה יכנס ומה לא יוכל להיכנס לתוך שיח מסוים, למשל לשיח המדעי. פוקו טוען שתנאי השיח משתנים במשך הזמן, בתנודות עמוקות ופתאומיות בדרך כלל.

[עריכה] טוניס

לאחר שבן זוגו, דפר, הוצב בטוניס בעת שירותו הצבאי, עבר לשם פוקו בספטמבר 1966, השתקע בכפר סידי בו סעיד, ולימד פילוסופיה באוניברסיטת טוניס. בהרצאה שנשא בעת ביקור קצר בצרפת ב-1967, בכנס של החוג למחקרים באדריכלות - "מרחבים אחרים" (Des Espaces Autres) - מתחקה פוקו על השלכות המעבר מארגון המחשבה המערבית על ציר הזמן לצורת ארגון חדשה לאורך ציר המרחב (ההרצאה תורגמה לעברית ונכללה, יחד עם ראיונות מאוחרים יותר עם פוקו בנושא המרחב, בספר הטרוטופיה).

באותה תקופה כתב את הארכיאולוגיה של הידע, (שיצא לאור בשנת 1969, עם שובו לצרפת) - רפלקסיה מתודולוגית על עיקר עבודתו עד אז, הכוללת דין וחשבון שיטתי על מושג השיח שבמרכזה, ועל אופי החקירה ההיסטורית שמושג זה מאפשר ומחייב. חוקרי פוקו רואים בארכיאולוגיה של הידע נקודת מפנה בהגותו, דרכה ניתן לערוך חלוקה בין "פוקו המוקדם" ל"פוקו המאוחר", בין מחקר ארכיאולוגי בעיקרו, שעורך סקירות היסטוריות רחבות במבט מכליל, מעט מלמעלה, לבין מחקר גנאולוגי, שמנסה לפעול במציאות החברתית של זמנו, ולעשות שימוש פוליטי בהיסטוריה ובפילוסופיה.

פוקו החל לפעול בתחום הפוליטי בשנת 1968, בעת שהותו בטוניס, כאשר פרצה שביתה כללית, במרץ 1968, נגד משטרו של בורגיבה. המחאה לוותה במהומות סוערות באוניברסיטה בה לימד. פוקו התרשם מאוד מנכונותם של הסטודנטים להיאבק על חירותם, והזדעזע מהדיכוי האלים של מחאתם. הוא מחא נגד מעצרם ועינויים של סטודנטים (בהם כמה מתלמידיו), ואף הסתיר בביתו כמה סטודנטים נמלטים, יחד עם מכונת השכפול שלהם, בעזרתה הפיצו עלונים. עד אותה עת התרחק פוקו ממעורבות פוליטית, התרחקות שנבעה מגישתו הפסימית והסקפטית בנוגע ליכולתם של אינטלקטואלים לפעול ולהשפיע על מהלך ההיסטוריה. למרות שהסתייג מהאופי המרקסיסטי של תנועת המחאה, חש פוקו שהוא "חייב להיכנס איכשהו לתוך המאבק הפוליטי" ^[3]. בעקבות התייצבותו הפומבית נגד המשטר הטוניסאי, חש פוקו באיום ממשי על מעמדו ושלומו, ונאלץ לחזור לפריז לפני תום תקופת המינוי שלו, בשלהי 1968.

[עריכה] לאחר 1968: פוקו האקטיביסט

[עריכה] האוניברסיטה הניסיונית בוונסן

פוקו היה עדיין בטוניס כאשר פרץ מרד הסטודנטים בצרפת, במאי 1968. אחרי אירועי חודש מאי החליטה הממשלה הצרפתית על הקמת אוניברסיטה ניסיונית בוונסן (Centre universitaire expérimental de Vincennes). פוקו היה שותף להקמת המחלקה לפילוסופיה ובדצמבר 1968 מונה לעמוד בראשה. יחד איתו הרצו במחלקה גם ז'יל דלז וז'אן פרנסואה ליוטר. רוב המרצים והסטודנטים היו שייכים לארגוני השמאל הרדיקאלי, והפרובוקציות הבלתי פוסקות שעוררו חדשות לבקרים מנעו מהלימודים מלהתקיים כסדרם. כתוצאה מכך החליט משרד החינוך למנוע מהמחלקה להעניק תארים. פוקו נטל חלק פעיל במאבקים, בהפגנות, התעמת לא אחת עם שוטרים ואף נעצר. ב-23 בינואר 1969 חבר "רשמית" לשמאל הרדיקאלי, כאשר הצטרף למחאה על הדיכוי האלים של הפגנת סטודנטים בסורבון וסייע למרצים ולסטודנטים אשר כבשו את הקמפוס. פוקו, המזוהה כיום כפילוסוף פוליטי מרכזי, שהגותו השפיע על המחשבה הרדיקאלית, לא זוהה כלל עד אותם ימים עם מחנה השמאל; הוא הצטייר כהוגה שמרן ובורגני בעקבות הביקורת שהעביר על הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, בשל העובדה שפרש בשלב מוקדם מהמפלגה הקומוניסטית - תוך הטחת ביקורת באידאולוגיה הקומוניסטית, משום ששימש במשך שנים כנציג הממסד התרבותי הגוליסטי ואף נטל חלק בגיבוש תוכנית הרפורמה הממשלתית במערכת החינוך בשנות ה-60 (תוכנית פוּ‏שה), וכן בשל העדרותו וחוסר מעורבותו באירועים של מאי 68'.

כחודש אחרי ההשתלטות על הקמפוס בוונסן הרצה פוקו בפני האגודה הצרפתית לפילוסופיה, בבנין הקולז' דה פראנס, על השאלה מהו מחבר? (?Qu'est-ce qu'un auteur). בהרצאה בוחן פוקו את תפקידיו של ה"מחבר" בתוך השיח, של הפונקציה הארגונית שלו כ"מסמן" ביחס לטקסטים: פוקו מראה עד כמה שברירית ונזילה מבחינה תיאורטית וטכנית היא הקטגוריה של "מחבר" בתרבות המערבית; הפנייה למחבר, הוא טוען, הנה יותר מהפנייה אל אינדיבידואל פרטי; המחבר ממלא תפקיד ייחודי ביחס לטקסט - תפקיד מסווג; הוא מאפשר לאסוף ולקבץ יחד מספר טקסטים, מאפשר לתחום אותם; ובנוסף, שם המחבר מתפקד כמאפיין של צורת-קיום מסוימת של שיח: "העובדה שלשיח כלשהו יש שם של מחבר, שאפשר לומר 'זה נכתב בידי זה' או 'זה המחבר של זה', מצביעה על כך שהשיח הזה אינו דיבור יומיומי, זניח, דיבור שמסתלק, שצף ועובר, איננו דיבור שמתכלה מיד, אלא שהוא דיבור שחייב להיקלט ברמה מסוימת, וזכאי למעמד מסוים בתרבות נתונה" ^[4]. האירועים הפוליטיים שטלטלו את צרפת באותה תקופה הביאו את הנוכחים לפתוח בדיון סוער על יכולתה של תאוריה בכלל, והתאוריה הסטרוקטורליסטית בפרט, לפעול בזירה הפוליטית.

כהונתו של פוקו בוונסן הייתה קצרת ימים, שכן ב-1970 הוא נבחר לכהן בקולז' דה פראנס, המוסד האקדמי היוקרתי ביותר בצרפת, שם קיבל את הקתדרה להיסטוריה של מערכות חשיבה.

[עריכה] ארגון מידע על בתי-הסוהר GIP

המעורבות הפוליטית של פוקו גברה לאחר הצטרפותו של דפר, בן זוגו, לתנועות שמאל מאואיסטיות. אך מעורבות זו חרגה מהשתתפות בהפגנות וחתימה על עצומות; בעקבות שביתת רעב של כמה מיליטנטים מהקבוצה, בניסיון להשיג מידע על מצבם של אסירים פוליטיים שנעצרו במהלך פעילויות השמאל השונות, ייסד פוקו את "ארגון מידע על בתי-הסוהר" (Groupe d'Information sur les Prisons-GIP), שמשימתו הייתה להשיג ולהפיץ מידע על מצוקת האסירים הקשה בבתי-הסוהר הצפופים של צרפת, ולהעמיד את הנושא במרכז סדר היום הציבורי. פוקו ערך מסיבות עיתונאים, פרסם עלונים והודעות לציבור, ארגן הפגנות ופעולות מחאה וניסח שאלונים אותם חילק לבני משפחה של אסורים בשערי בתי סוהר בצרפת, בכדי להשיג מידע על תנאי המאסר.

פוקו תרגם את התנסותו גם לתובנות הגותיות; פוקו הבין שהתאוריה החברתית שלו היא סוג של פעולה פוליטית כשלעצמה, באשר היא מערערת על הסדר הקיים, או לפחות חושפת את יסודותיו ומראה את נקודות התורפה שלו. התנסותו הפוליטית הישירה ב-GIP תורגמה לחשיבה על מנגנוני הפיקוח והענישה בחברה המודרנית בכלל, אותה סיכם בספרו לפקח ולהעניש (Surveiller et punir) מ-1975. העניין שמצא בחקר מערכת הענישה והפיקוח היה דומה לעניין שמצא במחקריו על השיגעון; כמו בשיגעון, הקו המפריד בין האדם ה"נורמאלי" לאדם הכלוא אינו ברור כפי שניתן לחשוב. כמו בית המשוגעים והפסיכיאטריה, בית הכלא והקרימינולוגיה מפיקים ומגדירים - ולא רק תופסים וכולאים - את הסוטה והעבריין.

מעורבותו הפוליטית הישירה וחשיבתו הביקורתית על הפעולה הפוליטית הביאו את פוקו לנסח את מונח "האינטלקטואל הספציפי", לפיו תפקיד האינטלקטואל אינו לנסח תאוריות-על רחבות, אוטופיות וכוללות (כפי שהציעו תאוריות פוליטיות נוסח המרקסיזם, ובניגוד לדמות האינטלקטואל שייצג ז'אן פול סארטר), אלא לפעול בתוך שדה המומחיות שלו, בכדי לערער משטרים דכאניים מבפנים: "ניתוח הטכנולוגיות הפוליטיות, שבמסגרתו האינטלקטואל פועל בתוך מוסדות ומנסה לכונן אתיקה פוליטית חדשה על ידי קריאת תיגר על המשטר המוסדי של ייצור האמת. אקטיביזם פוליטי נעשה אפוא הניתוח הביקורתי של עימותים בתוך מגזרים חברתיים ספציפיים בלי להתיר לאינטלקטואל להתעסק בהרמנויטיקה אידאולוגית מגוחכת" ^[5]. הביקורת של פוקו אינה מכוונת כלפי פתרון-על כזה או אחר, באשר הוא שגוי ודורש תיקון, אלא כלפי הרעיון של פתרונות-על בכלל. אי לכך אין ולא יהיה מצב אוטופי של שחרור או העלמות יחסי-כוח דכאניים בחברה, אלא רק מאבקים ספציפיים ותיקונים קמעוניים שישנו את מערך יחסי הכוחות בחברה נתונה.

[עריכה] פעילות פוליטית נוספת

מעבר לעיסוקו בבתי-הסוהר היה פוקו מעורב בעוד מספר עניינים פוליטיים; בנובמבר 1971, בעקבות מקרה רצח של צעיר אלג'יראי בשכונת "טיפת-הזהב" (Goutte d'Or), ברובע ה-18 בפריז, הקים פוקו, ביחד עם הפילוסוף ז'יל דלז, הסופר ז'אן ז'נה, הסופר והעיתונאי קלוד מוֹריָאק (Mauriac) והסוציולוג ז'אן-קלוד פאסֵרון את "ועדת ג'לאלי" (Djellali, על שם הצעיר שנרצח), אל פעולותיה חברו גם הפילוסוף הקשיש ז'אן-פול סארטר, הזמר איב מונטאן וזוגתו השחקנית סימון סניורה. הוועדה עסקה בעיקר בהגנה על זכויות המהגרים, ומעבר לארגון הפגנות, פתחה משרד בשכונה לשם מתן סיוע משפטי ובירוקרטי לתושבים.

בדצמבר 1972, בעקבות מותו בנסיבות חשודות של פועל אלג'יראי בתחנת המשטרה, הצטרף פוקו להפגנה לא-חוקית יחד עם עוד כמה עשרות אנשים. לאחר שהתעמת עם השוטרים נעצר פוקו ונלקח למסדר זיהוי בתחנת המשטרה. ב-1973 נטל חלק בייסוד היומון "ליברסיון", העיתון החדש של השמאל.

בספטמבר 1975 טס פוקו למדריד, יחד עם איב מונטאן, הבמאי קונסטנטין קוסטה-גברא (Costa-Gavras), קלוד מוריאק ואחרים, בכדי למחות בפומבי על גזר-דין מוות שנגזר על אחד-עשר איש, תחת שלטונו העריץ של פרנקו, ללא משפט הוגן וללא מתן אפשרות לנידונים להגן על עצמם. הקבוצה קיימה מסיבת עיתונאים בבית מלון בבירה הספרדית, במהלכה התפרצו לחדר שוטרים בלבוש אזרחי שהורו למפגינים לא לזוז, אך לא עצרו אותם. פוקו התעמת באלימות עם נציגי החוק משום שסרב לתת להם את עלוני המחאה שהיו בידו. על העימות סיפר לאחר כמה ימים: "אני מניח שתפקיד השוטרים להשתמש בכוח פיזי. אל למי שמתנגד לשוטרים להניח להם לשמור בצביעות על הסתרת הכוח הזה מאחורי צווים להם צריך מייד לציית. עליהם להוציא אל הפועל את מה שהם מייצגים, להראות זאת עד הסוף" ^[6]. העיתונאים שהיו נוכחים נעצרו לבסוף, אך החבורה הצרפתית הוסעה לשדה התעופה, ולאחר חיפוש מקיף גורשה חזרה לפריז.

מחלוקת פוליטית בין פוקו ובין ידידו ושותפו לעשייה הפילוסופית והפוליטית, ז'יל דלז, הובילה להתרחקות וניתוק הקשרים בין השניים. כאשר ביקש עורך הדין הגרמני של כנופיית באדר מיינהוף מקלט בצרפת ב-1977, לאחר שהואשם בארצו בשיתוף פעולה עם לקוחותיו, הגן פוקו על זכות ההגנה של עורך הדין והפגין נגד גירושו, אך סירב להגן על לקוחותיו, אותם ראה כטרוריסטים. זאת בעוד שדלז גינה את מערב גרמניה בכלל על פעולותיה ה"דיקטטוריות" נגד חברי הכנופייה. שני הפילוסופים כמעט ולא התראו עוד עד מותו של פוקו. כשהיה על ערש דווי ביקש פוקו לראות שוב את דלז, בו ראה את הפילוסוף המבריק ביותר בצרפת, אך הם לא הספיקו להיפגש.

לא אחת נכווה פוקו בשל פעילותו הפוליטית, כאשר עמדותיו התבררו כמוטעות. במקרה אחד תמך במאבק שגוי נגד עורך דין ידוע שהואשם ברצח אכזרי של בת-פועלים ב-1972 (פרשת בּ‏רוּ‏יי-אַ‏ן-אַ‏רְטוּ‏אָ‏ה). פוקו לא הסתייג בצורה נחרצת מהמסע המתלהם שנהלו קבוצות שמאל מאואיסטיות נגד העורך-דין, בו ראו אויב מעמד הפועלים שביצע "פשע בורגני". לבסוף דעך המאבק בקול ענות חלושה כאשר התברר שעורך הדין חף מפשע.

אך המקרה הבולט ביותר, שעליו הותקף פוקו לא אחת, היה תמיכתו הפומבית במהפכה האיראנית בשנת 1979. פוקו חתם מזה זמן רב על עצומות נגד הפרת זכויות האדם תחת שלטון השאה, שהגיעו לשיאן בטבח המוני של ארבעת אלפים איש ב-8 בספטמבר 1978. היומון האיטלקי Corriere della sera הציע לפוקו ב-1977 לכתוב טור על המתרחש באיראן, ופוקו נסע בשליחות העיתון כמה פעמים לטהרן. קסמה לו האפשרות לצאת מהספריות והארכיבים אל המקום בו מצטלבים רעיונות ואירועים. רוב האנשים עימם נפגש טרם נסע היו מקבוצות ההתנגדות החילוניות-ליבראליות, אך באיראן גילה את הכמיהה לממשלה איסלמית, אותה זיהה כרצון בפוליטיקה רוחנית, מהסוג שבאירופה כבר אי אפשר לדמיין; פוליטיקה שמצליחה לחרוג מקטגוריות הפוליטיקה המערבית. ואולם, כאשר התברר כי גם המשטר החומייניסטי העולה אכזרי ופוגע בזכויות האדם אף יותר מקודמו, הועלתה ביקורת נוקבת נגד פוקו. הפילוסוף ניסה לענות להתקפות נגדו במספר מאמרי-תשובה, אך לבסוף, הביקורת והסרקזם שהופנו נגד "טעותו" גרמו לו להימנע ממעורבות פוליטית ומכתיבה עיתונאית למשך מספר שנים.

[עריכה] יחסו לישראל

פוקו היה פרו-ישראלי באופן כללי. במסגרת פעולותיו הפוליטיות עם מהגרים, ניסו פעילים ערבים להפנות לא אחת את המחאה נגד ישראל (רוב הפעילים הערבים ב"ועדת ג'לאלי" היו חברים גם בועדות פלסטיניות). נקודה זו היוותה קושי עבורו גם ביחס לתנועות מאואיסטיות פרו-פלסטיניות שעימן היה בקשר, וגם ביחסיו עם הסופר ז'אן ז'נה, שהיה פעיל מאוד למען הפלסטינים, משום שסירב להשתמש במאבקים אותם ניהל בכדי לתקוף את ישראל.

בחודש מרץ 1979 השאיל פוקו את דירתו בפריז עבור קוֹלוֹקְוִיּוּם ישראלי-פלסטיני, שאורגן על-ידי עיתונו של סארטר, Les Temps Modernes. למרות שהפגישות נערכו בדירתו נעדר מהן פוקו במכוון, משום שלא רצה לקחת חלק בדיונים - דיונים אותם הגדירו משתתפי הכנס, סימון דה בובואר ואדוארד סעיד, כ"אסון".

אירוע אחר, הקשור בעקיפין לישראל, התרחש קודם לכן, בעת שהותו בטוניס; פוקו היה עד לגל הפגנות נגד המשטר ביוני 1967, שבמהלכו התרחשו פרעות בסוחרים יהודים בתגובה למלחמת ששת הימים, בהשתתפות סטודנטים מהשמאל. על האירועים כתב פוקו לידידו קונגיים: "לפחות 50 הצתות. 150 או 200 חנויות שנבזזו - העניות ביותר, כמובן. המחזה הנצחי של בית כנסת הרוס, שטיחים נגררים לכביש, מגולגלים, בוערים; אנשים רצים ברחובות, מוצאים מקלט בבניין שההמון מבקש להעלות באש. ואחר כך שקט, התריסים מוגפים (...) לאומנות יחד עם גזענות מצטרפות יחד למשהו מרושע במיוחד. ואם אתה מוסיף לכך את העובדה שבגלל השמאלנות שלהם, הסטודנטים נתנו לכל זה את ידם (וקצת יותר מיד), אתה חש צער עמוק, אתה שואל את עצמך מהי אותה עורמה (או טיפשות) של ההיסטוריה, שבזכותה יכול המרקסיזם לחולל את זה (ולספק לזה את אוצר המילים)" ^[7]. באותו מכתב, אגב התמודדות על משרה אוניברסיטאית מול יהודי שהיה בעברו לוחם המחתרת הצרפתית, התוודה פוקו שאינו מסוגל להתנגד ליהודי אפילו אם ההתנגדות היא רק במסגרת המשחק האקדמי^[8].

[עריכה] קולז' דה פראנס

[עריכה] הרצאות בקולז'

פוקו כיהן בקולז' דה פראנס משנת 1970 ועד מותו ב-1984. עם כניסתו ביקש לשנות את שם הקתדרה לפילוסופיה שקיבל ל"קתדרה להיסטוריה של מערכות חשיבה". הרצאת הבכורה שלו בקולז', אותה נשא ב-2 בדצמבר תחת הכותרת סדר השיח (L'ordre du Discours), הוקדשה למורו ופטרונו המנוח, ז'אן איפוליט (Hyppolite), שאת כסאו בקולז' ירש. איפוליט היה מי שדחף טרם מותו לבחירתו של פוקו לקולז', יחד עם הפרופסורים דומזיל, ז'ול וולמן (Vuillemin) ופרנן ברודל.

הרצאה זו הפכה ל"טקסט מפתח" עבור פרשני פוקו, שכן הפילוסוף עוסק בה, בפעם הראשונה באופן מושגי ושיטתי, בשאלות של כוח ושליטה, ומנתח את המימד החומרי והפרקטי של השיח, ואת המבנה שלו כזירה של יחסי כוח; "מה כל כך מסוכן", שואל פוקו, "בעובדה שאנשים מדברים, ושדיבורם מתרבה במהירות? מה הסכנה שבכך?... אני מניח שבכל חברה ייצור השיח הנו בו בזמן נשלט, נבחר, מאורגן ומופץ בהתאם למספר מסוים של פרוצדורות, שתפקידן להסיט את כוחותיו וסכנותיו, להתמודד עם אירועים לא צפויים, לחמוק מחומריותו הכבדה והאימתנית".

באותה תקופה, מספר ידידו ההיסטוריון עמנואל לה רואה לדורי (Le Roy Ladurie), "היו שני פוקו; אחד הפגין ואחד שנכח בפגישות בקולז'" ^[9]. מעורבותו הפוליטית של פוקו לא פגמה ברצינות פעילותו האקדמית ובחלקו בניהול המוסד בועדותיו השונות. למרות זאת, פרופסורים רבים הזדעזעו מפעילותו המיליטנטית, הרעשנית והרדיקאלית של עמיתם לקולז'.

משנת 1970 (למעט שנת 1977) העביר פוקו סמינרים בקולז'. הרצאותיו נערכו בימי רביעי, מינואר ועד סוף מרץ, בפני אולמות מלאים. הנושאים בהם דן כללו דיונים על גזע, אבנורמליות, כלכלה מדינית, שיגעון, רפואה, מוסדות עונשין, משפט, פילוסופיה, ספרות הווידויים הכנסייתית וטכניקות הווידוי על ספת הפסיכואנליטיקן.

הרצאותיו של פוקו היוו את הבסיס למחקריו מאותה תקופה, אך למעט הרצאת הבכורה, סדר השיח, לא פרסם אותן פוקו בחייו. בצוואתו הורה לא לפרסם כתבים שלא פרסם בחייו, אולם יורשיו החלו להוציא לאור את ההרצאות ב-1997 (ארבעה תורגמו לאנגלית. ראו להלן).

[עריכה] פרסומים

בשנים הראשונות התמקד פוקו במשפט, חוק וענישה. ב-1973 פרסם את הספר אני, פייר ריבייר, שעסק בצעיר שעמד למשפט בתחילת המאה התשע־עשרה על רצח אמו, אחותו ואחיו. הספר עסק בקשר שבין פסיכיאטריה ומשפט פלילי. המקרה של ריבייר נבחר כמקרה מבחן, על בסיס הודאתו הכתובה על פשעו, ובגלל החומר התיעודי הרב שנכתב אודותיו. "מסמכים כאלו..." כותב פוקו בהקדמה, "מספקים חומר לבחינה מקיפה של האופנים בהם מעוצב ופועל ידע מסוג מסוים (כלומר, ידע רפואי, פסיכיאטרי, פסיכולוגי) ביחס למוסדות ולתפקודים החקוקים בהם (כלומר, החוק ביחס למומחה, לנאשם, לפושע המשוגע, וכד'). הם נותנים לנו מפתח ליחסי הכוח, השליטה, המאבק, שמתוכם מופיעים ופועלים שיחים (discourses), ובכך מספקים חומר לניתוח פוטנציאלי של שיח...שיכול להיות הן טקטי והן פוליטי, ולכן אסטרטגי". ^[10].

לאחר שנתיים, ב-1975, פרסם פוקו את ספרו לפקח ולהעניש (Surveiller et Punir: Naissance de la prison), שבעיניי רבים הוא ספרו השלם והמשפיע ביותר. בספר מתחקה פוקו אחר השינויים שהתחוללו בדרך בה חברות מענישות את מי שהן מגדירות כפושע. אם זאת, מטרת הספר אינה נעוצה בעבר, הסביר פוקו, אלא בעיקר בהווה; כיצד נוצרו התנאים שאפשרו את טכנולוגיות הכוח שמופעלות על הגוף בהווה? כיצד הגענו ממצב של עינויים גופניים מזוויעים בעבר למצב של כליאה שקטה בהווה? ממצב שבו החברה בקשה להעניש את הפושעים למצב בו החברה מבקשת "לתקן" אותם?

כשנה וחצי לאחר מכן, ב-1976, פרסם פוקו את הראשון מבין כרכי תולדות המיניות: הרצון לדעת (Histoire de la sexualité, vol. 1 : La volonté de savoir). פוקו שאף לערוך מחקר מקיף על המיניות זמן רב לפני הפרסום, וכל העת אסף לשם כך חומרים. על רקע אירועי 1968, ואידאולוגיות השחרור המיני שהבטיחו, קיבל המחקר משנה חשיבות. תולדות המיניות, בדומה ל"לפקח ולהעניש", הוא מחקר על "כוח" ועל האופנים בהם הוא מופעל בחברה. בעבודתו על בתי-הסוהר הראה פוקו כיצד חוצה הכוח את החברה כולה באמצעות תהליכים "דיסציפלינאריים" שממשמעים ומרסנים את הגוף. במחקר הנוכחי חקר הפילוסוף את המתקנים והעזרים אשר קישרו את המיניות למנגנונים ורשתות של כוח. אך פוקו אינו מנסח עוד "היפותזה דכאנית", אשר מוכיחה עד כמה מדוכאת, מושתקת ומודחקת המיניות החברה המערבית, אלא מעמיד אותה במבחן: "השאלה שברצוני להציג איננה מדוע אנו מדוכאים, אלא מדוע אנו אומרים, בלהט כה גדול, במרירות כה רבה כנגד העבר הקרוב ביותר שלנו, כנגד ההווה שלנו וכנגד עצמנו, שאנו מדוכאים?" ^[11] דרך עיסוק בטכניקות של וידוי (דתי, פסיכיאטרי, פסיכולוגי, פדגוגי), והפיכת הוידוי מפרקטיקה דתית לפרקטיקה מדעית, בוחן פוקו את כינון הסובייקט (subject) המודרני - על כפל המשמעות של המונח - כנָתִין מוכנע וכפּ‏רט ייחודי.

פוקו צירף לספר את תוכנית המחקר העתידית שלו: חמישה כרכים הדנים במגוון נושאים, מסטייה, דרך היסטריה ועד לגזענות. אף אחד מהכרכים הללו לא פורסם כמתוכנן. הספר התקבל, לדעת פוקו, בקבלת פנים צוננת ובחוסר הבנה. רק כשמונה שנים מאוחר יותר פרסם פוקו את ספריו הבאים - הכרך השני והשלישי של תולדות המיניות: השימוש בתענוגות והדאגה לעצמי.

[עריכה] שנים אחרונות

[עריכה] פוקו בארצות-הברית

בעשור חייו האחרון הרבה פוקו לבקר בארצות הברית ולהרצות בה. הוא הרצה בסטנפורד, ב-UCLA, בברקלי ובאוניברסיטאות נוספות, לעתים בפני קהל של אלפים. בברקלי פגש את הפרופסורים פול רבינו (Rabinow) ויוברט דרייפוס (Dreyfus) שכתבו על משנתו ספר, וכללו בו מספר ראיונות עמו. השפעתו של פוקו בארצות הברית הייתה רבה, ואותותיה ניכרו זמן רב לאחר מותו.

ארצות הברית לא הייתה לפוקו רק מקום עבודה נעים וקהל אקדמי אוהד; הוא נהנה, בעיקר בניו-יורק ובסן-פרנסיסקו, מחיי הקהילה ההומוסקסואלית הערים, וגילה עד כמה פתוחים וגלויים הם החיים של חבריה שם. פוקו לקח חלק בתרבות ההומוסקסואלית, ניצל את תענוגות הגוף שהערים הללו הציעו עבורו, ביקר במועדוני סאדו-מזו, והתנסה, במקביל, בסוגי סמים שונים, ביניהם כנראה גם LSD, קוקאין ואופיום (גראס הוא גידל לבד בבית, ככל הנראה). ב-1978 אף היה מעורב בתאונת דרכים מול ביתו בפריז כשהוא תחת השפעת אופיום.

פוקו הרגיש כה טוב בארצות הברית, עד שחשב ברצינות לעזוב את צרפת ולעבור לגור בה. עם זאת, בארצות הברית נדבק, ככל הנראה, בנגיפי האיידס, שהביאו למותו תוך מספר שנים.

[עריכה] מחלת האיידס

לא ברור עד כמה היה פוקו מודע למחלת האיידס שפרצה בו, אך הוא חשד בקיומה. בחורף האחרון לחייו סיפר לידידו דומזיל כי הוא חושב שיש לו איידס. בחודשיו האחרונים עבד ללא לאות ותוך קשיים רבים על שני ספריו האחרונים בסדרת תולדות המיניות למרות הבחילות וכאבי הראש העזים שתקפו אותו. ב-2 ביוני התעלף בדירתו ואושפז. בבית-החולים עוד הספיק לראות את הביקורות הראשונות על הספרים שאך פרסם. ב-25 ביוני מת כתוצאה "ממחלה הקשורה לאיידס", כפי שנכתב בתיעודות הרפואיות. יתכן כי ידע אך הסתיר את חששו ממקורביו. לטענת בן זוגו דניאל דֵפֶר, הידע המועט באותן שנים על המחלה, והשקרים הלבנים שספרו להם הרופאים על מצבו, גרמו להם לפסול את האפשרות הזו. רק כאשר זומן לאחר מותו של פוקו למשרד הנהלת בית-החולים, הבחין דפר כי על המסמכים רשום "סיבת המוות: איידס"; "כך גיליתי זאת...שם, בצורה כה אלימה, גיליתי את מציאות האיידס...גיליתי את מרחב הפחד החברתי שהסתיר כל דיווח אמיתי" ^[12].למחרת מותו פרסם ידיד של הפילוסוף מאמר מחאה אנונימי ב"ליברסיון" נגד השמועה לפיה מת פוקו מאיידס: "אנו המומים מהשמועה הזדונית הזו...האם חייב פוקו למות בבושה" ^[13]. המאמר, שהוקע בזעם על ידי קוראים רבים, מעיד אולי על תפיסת המחלה באותן שנים. אי-לכך, לאחר מות אהובו החליט דפר להפוך את אבלו למאבק נגד האיידס, נגד הדעות הקדומות ונגד חוסר ההבנה לחולים ובידודם החברתי.

[עריכה] הגותו

חוקרי פוקו מחלקים את תחומי העיסוק המרכזיים של הגותו לקטגוריות "כוח ומוסדות", "כוח/ידע", "שיח", "הגוף והמיניות" ו"חקירת הסובייקט" ^[14].

[עריכה] יחסי כוח ומוסדות

פוקו ראה ב"כוח" משהו שמבוצע, ולא משהו שאוחזים בו. הכוח, על-פי פוקו, מתפקד בצורת שרשרת או רשת, היינו יחסי הכוח הפזורים בחברה, ולא מערך יחסים של מדכא/מדוכא. פוקו טען שיחסי כוח הם יחסים של כוח והתנגדות. כלומר, במקום שאין בו התנגדות, אין למעשה יחסי כוח.

פוקו מבקר את מושג הכוח כפי שהוגדר בהגות המרקסיסטית, בעיקר בדרך מושגי ההגמוניה שניסח התיאורטיקן הקומוניסטי אנטוניו גראמשי ובמושג מנגנוני המדינה האידאולוגיים שניסח אלתוסר. המרקסיזם ראה במדינה גוף מדכא שנועד להביא לציות; אם זאת, המדינה המודרנית, כפי שהיא מצטיירת בהגות המרקסיסטית, אינה שולטת רק דרך מנגנוני השליטה (צבא, משטרה), אלא גם בעזרת מנגנונים "פרטיים" (מוסד המשפחה, מערכת החינוך), באמצעותם מטמיע מעמד הבורגנות את כל החברה ברמה התרבותית והכלכלית שלו. אלתוסר, דרש להבחין בין מנגנוני הכוח הפיזי ובין מנגנוני האידאולוגיה, וטען שהכוח משמש את המדינה בכדי להשיג את התנאים הפוליטיים להפעלת המנגנונים האידאולוגיים (התרבות, הדת) שמבטיחים את שעתוק יחסי הייצור.

פוקו מרחיב את מחקרו של אלתוסר ומחפש את הצורות העלומות ביותר של יחסי-הכוח, את טכנולוגית הכוח, אך לא רק בצורות השלטון הברורות, אלא בצורות המיקרו והמאקרו של השלטון, בעקרונות היסוד שמהם נובעות תצורות מיוחדות של הידע. בתאוריה של אלתוסר, הכוח מתואר כפריבילגיה שיש "לתפוס" ואז "להפעיל", משהו נזיל שאפשר "ליצוק" לתוך מנגנוני המדינה, שהם כשלעצמם רק הכלים להשלטת האידאולוגיה. לעומת זאת, בהגותו של פוקו הכוח אינו נמצא רק בחיים הפוליטיים, אלא מונח ביחסים הכי מוסתרים בגוף החברתי; הכוח מופעל על ידי אינדבידואלים, כך שהם אינם גורמים פאסיביים אל מול "המדינה" או "הממשלה" שמפעילה כוח בצורה חד סטרית. פוקו ביקש בכך להמנע מלשים את הדגש על מרכזיותה של המדינה ביחסי הכוח. לדידו יש בכך רדוקציה המצמצמת את המדינה לפונקציות מסוימות וקבועות, ובה בעת מתן חשיבות יתר למדינה. הכוח נמצא בכל, הוא קבוע ושואף להתמיד במצבו, והוא "השם שמעניקים למצב אסטרטגי מורכב המתקיים בחברה נתונה". הכוח מורכב מיחסי כוחות, מהדינמיקה המורכבת שלהם, ואף הסתירות שבתוכם. הוא בא לידי ביטוי כמעט בכל דבר שנעשה, מהשיח ועד למנגנוני השלטון. יחסי הכוחות מייצרים תמיד מצבי כוח, בשל אי שוויון שמצוי בבסיסם, ומאחר ויחסי הכוחות עצמם משתנים, בין היתר בשל השתנותו המתמדת של הכוח (אך לא היעלמותו, אלא רק הפנייתו לאפיקים אחרים), כך גם משנה הכוח את הפרקטיקות בהן הוא מגולם.

במחקריו השונים מדגים פוקו כיצד המשטר ממשמע את האזרחים בעזרת מגוון רחב של מנגנונים ופרקטיקות. הוא בוחן סדרה של מוסדות, כגון בתי חולים ובתי ספר, ומראה כיצד הפרטים בחברה מפנימים את השליטה ומתחילים למשמע את עצמם. הדבר מגיע לידי כך שהפרטים בחברה אינם חווים את נורמות המשמעת כתוצר של המוסדות אלא כטבעיות. נראה לנו טבעי, לדוגמה, שמערכת החינוך וההורים יעקבו בצורה אדוקה אחר הילדים, וישלטו בצורה מוחלטת בהתנהגותם ובתגובותיהם הרגשיות.

פוקו התנגד להמשגת הכוח במונחים שליליים בלבד, כפי שהוא מנוסח ב"היפותזה הדכאנית" של המודל המרקסיסטי או בפמיניזם המוקדם; לטענתו, לכוח יש גם ביטויים חיוביים, יצרניים. למשל, בתולדות המיניות - הרצון לדעת ובכוח/ידע הוא מתאר כיצד אוננות של נערים במאה ה-19 עוררה דאגה, והובילה לפרסום מדריכים רבים שמטרתן לייעץ כיצד למנוע או לרסן את הפרקטיקה הזאת. פוקו מדגיש לא רק את המעקב אחרי הנערים, שיכול להחשב לפרקטיקה דכאנית, אלא גם את התוצר הפרודקטיבי של יחסי הכוח, בדמות הכרה בגוף הנערי כגוף מיני, הפיכת היחסים הגופניים בין ההורים לנערים למיניים, והפיכת התחום המשפחתי למיני. פוקו מסיק שיותר משהמיניות דוכאה על ידי הפעלת הכוח, המיניות יוצרה. דוגמה נוספת, הוא טען שיש להזהר מהמחשבה שמהפכה משחררת מדיכוי. לטענתו מהפכה יכולה לשנות היבטים מסוימים באופן שבו החברה מתפקדת, אבל היא נוטה להחליף מערך יחסי כוח אחד במשנהו. המהפכה נוטה למקם אנשים פחות או יותר היכן שהיו קודם לכן, מוציאה להורג אנשים החולקים על דעת מובילי המהפכה, מפעילה את מערכת המיסוי בצורות דומות, ומאלצת את האזרחים לשתף פעולה עם האג'נדה שלה.

ההיסטוריה, טען פוקו, אינה תהליך של שחרור מכוח, כי אם הפנייתו לאפיקים אחרים. הכוח עבר מהשליט למדע, לחברה ולתקשורת המונים. ישנה רשת קשרים בין הכוח לבין הידע לבין השיח. הידע מייצר שיח שמפעיל עלינו כוח. אנו חשים מה מותר לומר ומה לא, מה נכון ומה לא. השיח (במשמעותו הרחבה ביותר) מורה לנו כיצד להתלבש ואף לנוע. הוא מייצר מערכות סימון, שאנו פועלים בתוכן.

לטענת פוקו, השינוי בדרך הענישה לאורך השנים אינו מבשר על התקדמות או התפתחות, אלא על שינוי במנגנוני השליטה והענישה. כך, למשל, אם בעבר האדם פחד מהדרך בה יענש (הוצאה להורג בצורה אלימה, הכאות וכיוב'), היום האדם פוחד מהוודאות שיענש.

[עריכה] שיח

פוקו נתן כמה הגדרות, לעיתים סותרות, למונח שיח. בהארכיאולוגיה של הידע הוא אומר ששיח הוא "לפעמים התחום הכללי של כל ההיגדים" - הגדרה כללית המאגדת כל מה שנאמר ויש לו משמעות. "לפעמים קבוצה של היגדים הניתנים לפירוט" - היגדים שיש ביניהם קשר. למשל, שיח הגזענות או שיח הנשיות. "לפעמים פרקטיקה מוסדרת המשקפת מספר מסוים של היגדים" - מערך כללים לא כתוב המייצר היגדים מסוימים.

השיח אינו שפה, אלא מערכת המבנה את המציאות. כך, למשל, ההבחנות המילוניות של צבעים, השונות בכל תרבות ותרבות, הם תוצר של סדירויות הנכפות על ידי השיח על המציאות. בכך השיח מגביל את המציאות שלנו, שכן אנחנו יכולים לחוות את המציאות רק באמצעות השיח והמבנים שהוא כופה על המחשבות שלנו. גם חוויות פיזיות, כמו תחושת רעב ועייפות, מתווכות דרך השיח המבנה עבורנו את צורת ההתייחסות לתחושות אלו והדרך בה נתמודד איתן.

פוקו חוקר ומאתר את אופני ההסדרה של השיח, אותן הוא מתאר בספרו סדר השיח; הדרכים בהן ייצור השיח עובר פיקוח, והדרך בה השיח מופץ לחברה כולה. הוא מאתר שלוש הדרות חיצוניות וארבע פנימיות, לפיהן מוסדר כל שיח בחברה: שלוש ההדרות החיצוניות הן: 1. איסור (טאבו); על מה מותר לדבר (ועל מה אסור), למי מותר לדבר (ולמי אסור), היכן וכיצד יש לדבר. 2. הבחנה בין דיבורו של המשוגע לבין דיבורו של השפוי. 3. החלוקה בין אמת ושקר; בין אלו המוסמכים לומר אמת ובין אלה שאינם נמצאים בעמדות כוח ודבריהם יכולים להחשב לשקר. פוקו מראה כיצד אמירה מסוימת (למשל, חוקי מנדל), שכיום נתפסת כאמת, לא התקבלה בזמן אמירתה כאמת, משום שלא הייתה "בתוך האמת" של השיח (במקרה זה, השיח הביולוגי במאה ה-19), כלומר, לא ענתה על כללי אמירות האמת של השיח בה נאמרה.

ארבעת הליכי ההדרה הפנימיים הם: 1. פרשנות; הפרשנות כופה סדר פנימי על השיח משום שהיא מגבילה את האמירות שנאמרות בו ל"מקור" מסוים, אותו מפרשים (למשל, השיח התאולוגי מוכפף לכתבי הקודש, השיח המרקסיסטי-לכתבי מרקס). 2. פונקציית המחבר; פונקציית המחבר מסדירה את השיח בכך שהיא מארגנת ומדרגת בליל של אמירות על-פי ייחוסן למחברים, והיא גם מגבילה את השיח על-ידי קשירת אמירות מסוימות לדובר פרטי וספציפי. (ראו הרחבה: מהו מחבר?). 3. דיסציפלינה; הדיסציפלינה היא מה שניתן לומר בתוך אילוצים שיוצרות הנחות מסוימות על נושא מסוים, כלומר, בתוך שדה תאורטי מסוים (למשל, השיח הרפואי המערבי המודרני אינו יכול לדון בהשפעת הכוכבים על הבריאות.). 4. דילול הסובייקטים המדברים; ההגבלות הקובעות מי מוסמך לדבר בכל סיטואציה.

מושג השיח של פוקו עוזר להבין כיצד מיוצר הידע, על ידי מי, באיזו מסגרת, אלו אינטרסים עומדים מאחורי יצורו, ואת מי הוא אמור לשרת. על-ידי קישורם של מושגים כמו "ידע" ו"אמת" למערכות של כוח ותשוקה, מוסדות ואינטרסים, מעמיד פוקו סימן שאלה סביב מושגים אלו.

[עריכה] כוח/ידע

פוקו מרבה לקשור את מושג הידע עם מושג הכוח. לטענתו, הכוח מופעל בעזרת ידע ומייצר ידע, והידע מוליד כוח; הכוח והידע משולבים זה בזה בצורה שאינה ניתנת להפרדה; הידע איננו גורם אדיש אלא חלק בלתי נפרד ממאבקי כוח, מיחסי כוח. כך, למשל, כתוצאה מיחסי כוח לא שוויוניים בין גברים לנשים, מיוצר ידע על נשים; יש יותר ספרים העוסקים בנשים ונשיות מאשר בגברים וגבריות; יש יותר ספרים העוסקים בבעיות ה"שחורים", ופחות ב"אדם הלבן", יותר ספרים העוסקים במזרחים ומזרחיות ופחות באשכנזים ובאשכנזיות וכיוב'. לטענת פוקו, לא הפעילות של סובייקט הידע היא שמייצרת את הידע, אלא מערך הכוח/ידע הוא זה שמייצר את צורות ותחומי הידע. ייצור הידע איננו אובייקטיבי, אלא נקבע על ידי הכוח/ידע. כך למשל, דיווחי חדשות בטלויזיה, אבל גם "אמת" מדעית. האמת מובנית ומתוחזקת על ידי מגוון רחב של פרקטיקות המתקפות אותה, וחוקים ופרוצדורות אשר משמרים אותה.

בספרו תולדות השיגעון בעידן התבונה מסביר פוקו תהליך זה ביחס למשוגעים: היוולדו של תחום ידע חדש - הפסיכיאטריה - לוותה בפרקטיקות חדשות, כוחניות, כלפי משוגעים, כמו סגירתם בבתי משוגעים. הפסיכיאטרים, כקבוצה בחברה, שאפו לשלוט (כלומר, להחזיק בבלעדיות על שימוש בכוח) ביחס לקבוצה מסוימת אחרת (החולים) ולשם כך טענו כי עומד לרשותם ידע בלעדי והליכים ייחודיים להשגת ידע כזה, המאפשרים להם לקבוע את הגבול התוחם בין חברי הקבוצה הנשלטת ומי שאינם נמנים עמה. יתר על־כן, ובכך מתבטאת הגישה הפוזיטיביסטית-פרוגרסיבית של עידן הנאורות, הם התיימרו ליכולת ולידע כיצד להעביר אדם מקבוצת הנשלטים לקבוצת הבלתי נשלטים. כדאי לציין גם כי הכוח הזה ניתן לפסיכיאטריה, לפי פוקו, יותר אין אבסנטייה מאשר תוך מאבק כוח. כלומר, הוא ניתן לפסיכיאטריה בהתבסס על יומרתה לדעת כיצד להגדיר את התיחום וכיצד להעביר אדם מקבוצה לקבוצה.

[עריכה] הגוף והמיניות

פוקו מנתח את מערכת היחסים שבין המוסדות ובין הגוף, וכיצד יחסי הכוח פועלים על הגוף. הוא מערער על ההנחות בדבר הזהות המינית. על עצם המושג "מיניות". הוא הראה כיצב במאה ה-19 דיכוי הדיון המיני הוביל לתשוקה גדולה יותר לדבר על המיניות ולהפר את הטאבו, ולייצר צורות התנהגותיות אפשריות, שקוטלגו כסוטות. פוקו תיאר כיצד פרקטיקות כגון משכב בין זכרים, הפך ל"הומוסקסואליות", כיצד פרקטיקה עברה להיות מכוננת אינדבידואלים המסווגים כאנשים שנולדו אחרת. בכך תרם פוקו להבנה שלנו את הקשר שבין העדפה מינית ובין זהות, וכיצד זהות איננה ישות מהותנית, אלא נוצרת במסגרת יחסי כוח/ידע ובמסגרת שיח מסוים. כאשר ההתמקדות היא בצורה הפרפורמטיבית של הגוף.

[עריכה] שגעון ושפיות

פוקו בוחן את הדרך בה משתנה ההבחנה בין שגעון לשפיות וכיצד מחלת הנפש מומצאת. הוא מציג עמדה אנטי-פסיכיאטרית, המראה כיצד הסובייקט הוא תוצר של יחסי כח/ידע. ראו תולדות השיגעון בעידן התבונה.

טענותיו של פוקו הפכו למרכזיות בזרמים פוסט מודרניים שונים. הוא אביהם הרוחני של הפוסט קולוניאליזם, חלקים מזרמים בפמיניזם העכשווי ומהנאו-מרקסיזם.

[עריכה] ביקורת על פוקו

הוגים רבים ביקרו את פוקו, כולל נעם חומסקי, יורגן הברמס, ז'אק דרידה, ז'אן בודריאר, סלבוי ז'יז'ק, ההיסטוריון היידן וייט (White) ועוד אחרים. בעוד שכל אחד מהוגים אלו מתייחס לפנים אחרות בעבודתו של פוקו, נראה כי כל הגישות הללו חולקות כיוון משותף: הן טוענות כי פוקו דחה את הפילוסופיה והערכים הקשורים לנאורות, אך בו בזמן ובשקט הוא נשען עליהם בהגותו. הכשל הזה, נטען, הופך אותו לניהיליסט מסוכן, או שהוא הופך את עבודתו לחסרת ערך, משום שהוא מתכחש לערכים אותם הוא למעשה מניח מראש.

יש לציין, עם זאת, שהתנהל ויכוח ער בנוגע לביקורת זו, ושלא כל המבקרים מקבלים אותה כתקפה במלואה. פוקו עצמו הסביר לא פעם כי הוא מאמין בהחלט בשחרור האדם, וכי הפילוסופיה שלו בבסיסה הנה פילוסופיה אופטימית, וכן שהוא מאמין שגם במצב הקשה ביותר ניתן לעשות תמיד משהו חיובי. יש לומר כי הגותו מכוונת למעשה להפרכת הטענה שההיגיון (או הרציונאליות) הוא האמצעי היחידי לערוב לאמת ולתוקפן של שיטות מוסריות. מכאן, הביקורת על ההיגיון אין פרושה דחיית כל מושג של אמת או מוסר, כפי שסברו כמה מבקרים.

[עריכה] מספריו

[עריכה] ספרים שתורגמו לעברית

• תולדות השיגעון בעידן התבונה, ירושלים: כתר [1972 Gallimard], תרגום: אהרון אמיר.
• הטרוטופיה, תל אביב-יפו: רסלינג 2003, תרגום ואחרית דבר: אריאלה אזולאי.
• הארכיאולוגיה של הידע, תל אביב-יפו: רסלינג 2005 [1969 Gallimard], מצרפתית: אבנר להב.
• מהו מחבר? (יחד עם: רולאן בארת, מות המחבר), תל אביב-יפו: רסלינג 2005, מצרפתית: דרור משעני.
• סדר השיח, תל אביב-יפו: בבל 2005 [1971 Gallimard], מצרפתית: נעם ברוך.
• תולדות המיניות - הרצון לדעת, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1996 [Gallimard 1976], מצרפתית: גבריאל אש.
• תולדות המיניות, חלק שני : השימוש בתענוגות, (L'Usage des plaisirs, Paris: Gallimard, 1984) עתיד לראות אור ב-2006 בהוצאת רסלינג.

[עריכה] ספרים בלועזית

• מחלת הנפש והאישיות (Maladie mentale et personnalité, Paris: PUF, 1954)
• לידת הקליניקה (Naissance de la clinique : une archeologie du regard medical, Paris : Presses universitaires de France, 1963)
• ריימון רוסל (Raymond Roussel, Paris: Gallimard, 1963)
• המלים והדברים (Les mots et les choses : une archeologie des sciences humaines, Paris : Gallimard, 1966)
• זו איננה מקטרת (Ceci n'est pas une pipe, Fata Morgana, Fontfroide-le-Haut, 1973,).
• לפקח ולהעניש (Surveiller et punir : naissance de la prison, Paris: Gallimard 1975)
• תולדות המיניות: חלק שלישי: הדאגה לעצמי (Le Souci de soi, Paris: Gallimard, 1984)
• אמירות וכתבים (Dits et écrits, vol. 1 : 1954-1975, vol. 2 : 1976-1988, Gallimard, coll. « Quarto », Paris, 2001)

[עריכה] הרצאות בקולז' דה פראנס

1976-1977 Il faut défendre la societé (יצא לאור בצרפתית בשנת 1997, ובאנגלית כ: Society Must Be Defended)
1974-1975 Les anormaux (יצא לאור בצרפתית בשנת 1999, ובאנגלית כ: Abnormal)
1981-1982 L'herméneutique du sujet (יצא לאור בצרפתית בשנת 2001, ובאנגלית כ: The Hermeneutics of the Subject)
1973-1974 Le pouvoir psychiatrique (יצא לאור בצרפתית בשנת 2003, ובאנגלית כ: Psychiatric Power)
1977-1978 Securité, territoire, population (יצא לאור בצרפתית בשנת 2004)
1978-1979 Naissance de la biopolitique (יצא לאור בצרפתית בשנת 2004)

[עריכה] ספרים משותפים

• אני פייר ריבייר, ששחטתי את אימי, אחותי ואחי, Moi, Pierre Rivière, ayant égorgé ma mère, ma soeur et mon frère, Gallimard 1973

[עריכה] מאמרים וראיונות

• Foucault, M., Power/Knowledge: Selected Interviews and Other Writings 1972-1977 (ed. C. Gordon), Brighton: Harvester 1980.

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ ארכיאולוגיה של הידע, עמ' 20
2. ^ מצוטט אצל: Eribon, Foucault, p.152-4.
3. ^ פוקו בראיון מ-1978. מצוטט אצל: משעני, אחרית דבר ל"מהו מחבר?", עמ' 88
4. ^ מישל פוקו, מהו מחבר?, רסלינג, עמ' 36
5. ^ Kritzman (ed.) Michel Foucault: Politics, Philosophy, Culture, מצוטט אצל מילס, מישל פוקו, עמ' 39
6. ^ מאמר ב-Liberation, 24.9.1975, מצוטט אצל: Eribon, Foucault, p.265
7. ^ מצוטט אצל: עדי אופיר, "פוקו הטוניסאי", עמ' 46
8. ^ מצוטט אצל: Eribon, Foucault, p. 196.
9. ^ מצוטט אצל: Eridon, Foucault, p. 256.
10. ^ Présentation, Moi, Pierre Rivièr, also in: Eribon, Foucault, p. 234-5
11. ^ תולדות המיניות - הרצון לדעת, עמ' 11
12. ^ דפר בראיון בLiberation, מה-19-20 ביוני 2004, עמ' 4
13. ^ Liberation, ה-26 ביוני, 1984
14. ^ מילס, מישל פוקו, הוצאת רסלינג

[עריכה] לקריאה נוספת

• מילס, שרה, מישל פוקו, תל אביב-יפו: רסלינג 2005 [2003], מאנגלית: אהד זהבי.
• ארבל, אילנה, פוקו וההומניזם, הוצאת דביר, סדרת מה?דע!, 2006.
• אופיר, עדי, "עיון מחדש בפוקו: המיפוי של ידע וכוח", עיון מ"א, 1992, עמ' 187-218.
• אופיר, עדי, "על מישל פוקו ועל ספרו 'תולדות השיגעון בעידן התבונה'", בתוך: פוקו, תולדות השיגעון, שם.
• אופיר, עדי, "פוקו הטוניסאי", הארץ, מוסף ספרים, כ' בכסלו תשס"ו, 21.12.2005, עמ' 46-8.
• אזולאי, אריאלה, "צאצאי הזמן ודיירי המרחב", אחרית-דבר בתוך: הטרוטופיה, שם.
• משעני, דרור, "בפעם האחרונה שהסטרוקטורות ירדו לרחוב", אחרית-דבר בתוך: מות המחבר/מהו מחבר?, שם.
• דעואל-לוסקי, חיים, "מתחת ומעבר לתשוקת הידיעה מונחת ההיסטוריה", אחרית-דבר בתוך: הארכיאולוגיה של הידע, שם.

[עריכה] טקסטים מקוונים

פרקים מספרים, מאמרים וראיונות

[עריכה] ראו גם

• פרסומים חשובים בסוציולוגיה
• שיח (מדעי החברה)
• פילוסופיה קונטיננטלית
• פוסט-מודרניזם
• פנאופטיקון

[עריכה] קישורים חיצוניים

• מתוך הספר סדר השיח
• מתוך הספר פוקו וההומניזם
• מאמר על פוקו מאת דן לחמן (עברית)
• אתר המוקדש למישל פוקו ולכתביו (אנגלית)
• http://www.michel-foucault.com
• http://theory.org.uk/foucault
• על מישל פוקו באנציקלופדיה לפילוסופיה של אוניברסיטת סטנפורד (אנגלית)
• רועי וגנר, "מאגר מועיל של כלים אנליטיים", זמנים, גיליון מס. 94 - ביקורת על ספרו הארכיאולוגיה של הידע

ערך מומלץ