הכתרת מלכי בריטניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הכתרת מלכי בריטניה הוא טכס קבלה, דתי במהותו, שבו מלך בריטניה מוכתר באופן רשמי ומולבש בבגדי מלכות. טכסי הכתרה דומים אירעו בעבר גם במדינות אחרות באירופה שבהן מלכו מלכים. אולם, כל שאר המדינות – כולל הוותיקן הרומי במדינת הוותיקן – הפסיקו את מסורת טכסי ההכתרה והחליפו אותם בטכסי מינוי צנועים יותר. טקס ההכתרה מתקיים בדרך כלל מספר חודשים לאחר מות המלך הקודם, זאת כיוון שהטקס נחשב לאירוע משמח שאיננו מתאים לתקופת האבל. (ריחוק הזמנים אף מאפשר למארגנים להשלים את ביצוע הסידורים המסובכים הנדרשים לטכס). לדוגמה, המלכה אליזבת השנייה הוכתרה ב-2 ביוני 1953, למרות שתפסה את כס המלכות ב-6 בפברואר 1952, ביום שבו נפטר אביה.

את הטכס מבצע הארכיבישוף מקנטרבורי, שהוא איש הכמורה הבכיר בכנסייה האנגליקנית. בטקס משתתפים אף ראשי השלטון בבריטניה, אורחים רבים כולל ראשי מדינות זרות.

תוכן עניינים 1 היסטוריה 2 משתתפי הטקס 2.1 אנשי כמורה 3 פקידי שלטון רמי מעלה 3.1 טוענים נוספים לנוכחות בטקס ההכתרה 4 בגדי המלכות 4.1 לבוש רשמי 4.2 כתרים וכתרים קטנים 4.3 משתתפים אחרים בטקס 5 הכרה ושבועה 6 משיחה והכתרה 7 סוף הטקס 8 מוזיקה 9 משתה ההכתרה 10 מועדי טקסי הכתרה בעת האחרונה 11 הכתרה כקיסר 12 קישורים חיצוניים

[עריכה] היסטוריה

המועד שבו התקיים טקס ההכתרה השתנה במהלך ההיסטוריה של בריטניה. מלכה הנורמני הראשון של בריטניה, ויליאם הראשון, הוכתר ביום שבו הפך למלך – 25 בדצמבר 1066. רוב ממשיכי דרכו הוכתרו בתוך שבועות, או אפילו ימים, מעת שעלו לשלטון. אדוארד הראשון היה בעיצומו של מסע הצלב התשיעי כאשר עלה לשלטון בשנת 1272. טקס הכתרתו נערך בשנת 1274, זמן קצר לאחר ששב ממסעו. הכתרתו של אדוארד השני נדחתה אף היא בנסיבות דומות, היות והיה בעיצומה של מערכה בסקוטלנד, בשנת 1307. הנרי השישי היה עדיין תינוק בן חודשים ספורים כאשר ירש את הכתר בשנת 1422, הוא הוכתר בשנת 1429, אבל לא תפס את מושכות השלטון אלא כאשר הוחלט כי הגיע לגיל בגרות מתאים, בשנת 1437. תחת מלכי בית הנובר בסוף המאה השמונה-עשרה והתשע-עשרה, היה מקובל להאריך את תקופת האבל למשך חודשים מספר. בנוסף, מתוך תקווה למזג אוויר נוח להכתרה, למצעד המלווה אותה ולשאר החגיגות, הטקס תוכנן כמעט תמיד לעונת האביב או הקיץ. מאז הכתרת המלך ג'ורג' הרביעי, חלפה לפחות שנה מיום שהמלך עלה לכס המלכות ועד לטקס ההכתרה הרשמי. זאת, ביוצא דופן אחד והוא הכתרת המלך ג'ורג' השישי, אשר קודמו לא נפטר אלא ויתר על כסאו בטרם נערך הטקס וכך הוכתר ג'ורג' השישי במועד הטקס שתוכנן במקור לקודמו בתפקיד.

כיוון שנהוג לחכות תקופת מה בין העלייה לכס המלכות ובין טקס ההכתרה עצמו, נוצר מצב שבו מספר מלכים בהיסטוריה של הממלכה המאוחדת מעולם לא הוכתרו. אדוארד החמישי וג'יין גריי הודחו שניהם מן המלכות עוד בטרם הוכתרו בטקס רשמי, זאת בשנים 1483 ו-1553 בהתאמה. אף אדוארד השמיני לא זכה להיות מוכתר בטקס רשמי היות וויתר על מלכותו בשנת 1936 בטרם תמה שנת האבל.

המלכים האנגלו-סכסיים קבעו מקומות שונים לטקסי הכתרתם, כולל הערים באת', קינגסטון-על-התמזה (Kingston-upon-Thames), לונדון, אוקספורד ווינצ'סטר. המלך האנגלו-סכסי האחרון, הרולד השני, הוכתר בכנסיית וסטמינסטר בשנת 1066 ומאז זהו המיקום היחיד שבו מוכתרים מלכי בריטניה. בשנת 1216, כאשר לונדון הייתה בשליטה צרפתית, הנרי השלישי בחר את גלוסטר לטקס הכתרתו, אולם הוא ערך טקס הכתרה שני בשנת 1220 בכנסיית וסטמינסטר. מאתיים שנה מאוחר יותר, הנרי השישי ערך שני טקסי הכתרה, הראשון, כמלך אנגליה בלונדון בשנת 1429 ושני, כמלך צרפת בפריז בשנת 1431.

לאחר מלחמת האזרחים האנגלית אוליבר קרומוול סירב להיות מוכתר למלך אבל ערך בשנת 1653 טקס הכתרה לכל דבר ועניין (להוציא את שם הטקס) שבו הוכרז כלורד המגן (Lord Protector).

טקס ההכתרה של המלכה אליזבת השנייה שודר בטלויזיה על ידי רשות השידור הבריטית, ה-BBC. הייתה זו הפעם הראשונה שבה הורשו מצלמות לתעד את ההכתרה. עד לאותה עת המחשבה הייתה כי מצלמות יפגעו ברוח הרצינית של הטקס. אולם, המלכה בכבודה ובעצמה התערבה כדי לאפשר את שידור הטקס, אשר תועד כולו להוציא את טקס משיחת המלכה בשמן המשחה הקדוש, שהוא הרגע המקודש ביותר בטקס ההכתרה. באותם רגעים הופנו המצלמות מן המלכה. על פי הערכות צפו בטקס עשרים מיליון איש בממלכה המאוחדת, קהל צופים חסר תקדים עד לאותה עת בהיסטוריה של הטלויזיה. הטקס העלה במידה רבה את מודעות הציבור למכשיר הטלויזיה.

טקס הכתרתה של המלכה אליזבת השנייה היה אף הטקס הראשון שבו הוכתר המלך למספר ריבוניות בעת ובעונה אחת. המלכה נשאלה: "האם את מבטיחה בהן צדק ונשבעת למלוך על אזרחי הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, האיחוד של דרום אפריקה, פקיסטן וצילון וכל נכסייך וכל הטריטוריות האחרות השייכות לך, בהתאם לחוקיהן המיוחדים ומנהגיהם?" והמלכה השיבה: "אני מבטיחה בהן צדק לעשות זאת."

[עריכה] משתתפי הטקס

[עריכה] אנשי כמורה

הארכיבישוף מקנטרבורי, שלו עדיפות על פני כל אנשי הכמורה האחרים וכל האנשים מן הציבור להוציא את משפחת בית המלוכה, הוא אשר מנחה באופן מסורתי את טקסי ההכתרה. בעת העדרו, עשוי בישוף אחר לתפוס את מקומו. יחד עם זאת, היו בעבר מספר טקסים שבהם לא כך נעשה. ויליאם הראשון הומלך על ידי הארכיבישוף של יורק, זאת כיוון שהארכיבישוף של קנטרבורי הוצא מחוץ לכנסייה על ידי האפיפיור. אדוארד השני הומלך על ידי הבישוף של וינצ'סטר כיוון שהארכיבישוף מקנטרבורי לא היה באנגליה באותה עת. מרי הראשונה, שהייתה קתולית, סירבה להכתרתה בידי הארכיבישוף הפרוטסטנטי מקנטרבורי והטקס נוהל על ידי הבישוף מווינצ'סטר. כאשר אליזבת הראשונה הוכתרה, הייתה משרת הארכיבישוף מקנטרבורי פנויה והבישוף של קרלייל ביצע את הטקס. לבסוף, כאשר ג'יימס השני הודח והוחלף על בשלטונם המשותף של ויליאם השני ומרי השנייה, הארכיבישוף מקנטרבורי סירב להכיר בריבונים החדשים והחליף אותו בטקס הבישוף של לונדון. מכאן שכמעט בכל המקרים שבהם הארכיבישוף מקנטרבורי לא השתתף בטקס, מילא את מקומו איש כמורה בכיר אחר. בסדר החשיבות הכנסייתי, הארכיבישוף של יורק הוא השני לאחר הארכיבישוף מקנטרבורי, אחריו לפי הסדר באים, הבישוף של לונדון, הבישוף של דורהם והבישוף של וינצ'סטר. אליזבת' הראשונה הוכתרה על ידי הבישוף של קרלייל, שאיננו בעל חשיבות מיוחדת בהיררכיה הכנסייתית באנגליה, זאת כיוון שאנשי הכמורה הקתוליים הבכירים במדינה התגדו לביצוע טקס דתי למלכה פרוטסטנטית אשר הנהיגה רפורמות דתיות.

[עריכה] פקידי שלטון רמי מעלה

פקידי שלטון רמי מעלה משתתפים אף הם בטקס ההכתרה. מאז המאות ה-15 וה-16 אין איש ממלא את תפקידי הלורד היי סטיוארד (Lord High Steward) והלורד היי קונסטבל (Lord High Constable), אולם לקראת טקסי ההכתרה התפקיד מתמלא בתוכן. הלורד הרם צ'מברליין The Lord Great Chamberlain) מלביש את הריבון במלבושי ההכתרה וזאת בעזרת שני בעלי תפקיד נוספים: המטפח את הגלימהים (Groom of the Robes) והאחראי (במקרה של מלך) או אחראית (במקרה של מלכה) על הגלימהים (Master/Mistress of the Robes).

הברונים מסינק פורטס (Baron of the Cinque Ports) אף הם נהגו להשתתף בטקס. הברונים היו חברים בבית הנבחרים (שהוא חלק מן הפרלמנט של בריטניה). בעקבות רפורמות במאה התשע-עשרה שולבו הסינק פורטס במחוזות הבחירה הכלליים הקיימים במדינה. בטקסי הכתרה מאוחרים יותר, הברונים נתמנו במיוחד מבין חברי מועצת העיר לצורך טקס ההכתרה. בימים עברו תפקיד הברונים היה להחזיק בחופה מיוחדת מעל הריבון. תפקיד שאותו ביצעו לאחרונה בטקס הכתרתו של המלך ג'ורג' הרביעי בשנת 1821. הברונים לא היו נוכחים בטקסי ההכתרה של ויליאם הרביעי וויקטוריה ובטקסים שנערכו מאז הברונים נכחו בטקס, אולם לא נשאו בחופה.

[עריכה] טוענים נוספים לנוכחות בטקס ההכתרה

בעלי אדמות ואנשים אחרים מחזיקים באופן היסטורי בזכויות ובחובות לביצוע חלקים בטקס. זכויות כאלה מוכרעות בבית משפט מיוחד לתביעות (Court of Claims), שבו יושב ראש הלורד היי סטיוארד (למרות שבשנת 1952 ביצע את התפקיד הלורד נשיא המועצה). התיעוד הראשון של בית המשפט של תביעות קיים משנת 1377 לקראת טקס ההכתרה של ריצ'רד השני. בתקופת בית טיודור, משרתו של הלורד היי סטיוארד, העוברת בירושה, מוזגה עם הכתר וכך החל המלך הנרי השביעי את המסורת המודרנית של מינוי לורד היי סטיוארד לרגל טקס ההכתרה בלבד, עם חברי מועצה נפרדים היושבים כשופטים בבית המשפט.

לדוגמה, בשנת 1952, בית המשפט קיבל את תביעתו של הדיקן של וסטמינסטר להתמנות ליועץ למלכה על ההליך הנכון בעת הטכס (במשך כמעט אלף שנה הדיקן וקודמיו בתפקיד, ניהלו "ספר אדום" מיוחד, אשר מעולם לא פורסם, ובו מפורט ההליך הנכון לטכס). בית המשפט קיבל את תביעות הלורד בישוף של דורהם והלורד של באת' וווילס ללכת לצידה של המלכה בעת שנכנסה אל הכנסייה. נתקבלה תביעתו של הרוזן משרוסבורי, בתוקף תפקידו כלורד היי סטיוארד של אירלנד, לשאת מטה לבן בטקס, נתקבלה אף תביעתם של "מלומדי המלכה מבית הספר של וסטמינסטר" להיות הראשונים שיכריזו על מלכותה בשם בני העם (צעקותיהם “Vivat! Vivat Regina!” בלטינית "תחי! תחי המלכה!" שולבו להימנון).

כיוון שלאנשים רבים זכויות היסטוריות לתפקידים בטכס, הקצאת התפקידים השונים בטכס ההכתרה הבא בבריטניה עשוי לעורר עניין ולהיות נושא לדיון בין ממשלת בריטניה לבין אנשי הארמון. לאור הדגש המושם בטכס ההכתרה על תפקידו החוקתי של המלך, יתכן שיהיו כאלה שיטענו כי אין זה נכון לתת תפקידים בטכס לבעלי זכויות היסטוריות, אשר במערכת השלטונית הנהוגה היום בבריטניה הם חסרי כל זכויות-יתר או חובה שלטונית. מצד שני, יהיה צורך בחוק שיחוקק הפרלמנט הבריטי כדי לנשל את אותן זכויות מיוחדות מידי המחזיקים בהן והכתר עצמו תלוי בהמשך קיומן של זכויות אלה.

[עריכה] בגדי המלכות

הריבון לובש שלל בגדי מלכות במהלכו של טקס ההכתרה:

• אדרת ארגמן – זהו הלבוש של המלך ברוב זמן הטקס, הוא נלבש מתחת לכל הגלימות האחרות. בשנת 1953 המלכה אליזבת' השנייה עטתה גלימה שנתפר במיוחד עבורה, במקום אדרת הארגמן.
• גלימת המדינה מקטיפת ארגמן או גלימת הפרלמנט – הגלימה הראשונה שבה נעשה שימוש בטקס, עוטים אותה עם הכניסה לתוך הכנסייה וכן בטקס פתיחת הפרלמנט. לגלימה כובע עשוי מפרוות חלד ושובל קטיפת ארגמן ארוכה שבטנתה עשוי אף היא מפרוות חלד ואשר מעוטרת בפסי זהב.
• גלימת המשיחה למלכות – גלימה פשוטה וצנועה שאותה לובשים בעת המשיחה למלכות. הגלימה לבנה ואיננה מעוטרת כלל, היא מכופתרת מאחור.
• קולוביום סינדוניס (Shroud Tunic) תכריך – זוהי הגלימה הראשונה שבה הריבון מקבל את המלכות. זהו לבוש תחתון רפוי עשוי כותנה עדינה ששוליה רקומים. היא פתוחה מן הצדדים, חסרת שרוולים וללא צווארון. היא מסמלת את העובדה כי הסמכות המלכותית באה מן העם ומייצגת את טוהר המלכות והיפרדות מדברים גשמיים.
• סופרטוניקה – הגלימה השנייה שבה מוכתר הריבון. זהו מעיל ערוך ממשי זהוב המגיע עד לקרסוליים ולו שרוולים רחבים ומשתפלים. בטנת המעיל היא ממשי אדום-ורד, ששוליה פסי זהב ועליה רקומים סמלים לאומיים. על הגלימה עונדים חגורת חרב. מקורה של הגלימה במדיו של קונסול באימפריה הביזנטית.
• גלימת מלכות או Pallium Regale – הגלימה העיקרית הנלבשת בעת הטקס והמלך עוטה אותה בעת ההכתרה. הגלימה מרובעת, בעלת בטנת משי ארגמן ומעוטרת בכתרי כסף ובנשרים מלכותיים בארבע פינותיה. זוהי גלימה בעלת אופי חילוני ולא דתי.
• Stole Royal או armilla – צעיף ממשי זהב הנלבש יחד עם גלימה המלכותית, עם רקמה צפופה של זהב וכסף ומשובצים בו אבנים יקרות. שולי הצעיף, משי אדום-ורד וזהב.
• אדרת סגולה – האדרת השנייה לאחר אדרת הארגמן, המלך עוטה אותה בעת חלקו האחרון של הטקס.
• הגלימה המלכותית של קטיפה סגולה – הגלימה מולבשת בעת סיום הטקס, בעת היציאה מן הכנסייה. לגלימה כובע מפרוות חלד ושובל מקטיפה סגולה ששוליה פרוות סמור קנדי ובטנתה משי טהור. הצבע הסגול הוא מאזכר את צבע המלכות של מלכי רומא.

בניגוד לשאר אביזרי המלכות, קיימת מסורת כי הגלימות אותן עוטה המלך נתפרות במיוחד לכל מלך. יוצאי הדופן היחידים הן הסופרטוניקה והגלימה המלכותית, שתיהן נתפרו להכתרת המלך ג'ורג' הרביעי בשנת 1821 (למרות שלא לבש את הסופרטוניקה). שני בגדים אלה נשמרים במצודת לונדון.

[עריכה] לבוש רשמי

מספר משתתפים בטקס לובשים מדים מיוחדים או גלימות מיוחדות. גלימות העמיתים מורכבות ממעיל ארגמן באורך שלם ועליו כובע מפרוות חלד (Mustela erminea). פסי נקודות של עור כלב ים על הכובע מסמלים את דרגתו של העמית. על כובעי דוכסים ארבעה פסים, על כובעי מרקיזים שלושה וחצי פסים, על כובעי רוזנים שלושה פסים, על כובעי ויסקונטים שניים וחצי פסים, על כובעי ברונים וחברי בית הלורדים שני פסים. לדוכסים מלכותיים שש שורות של פסים, פרוות סמור על חזית הכובע ושובל ארוך שאותו נושאים משרתים. דרגות בני זוגם של בעלי תארי האצילות אינה מסומנת בשורות עיגולי עור כלב-ים אלא באורך השובל של גלימותיהן וברוחב של שולי הפרוות החלד על גלימה. לדוכסיות, אורך השובל הוא שני יארד, לרוזנות יארד ושלושת רבעי היארד, לקונטסות יארד וחצי, לויסקונטיות יארד ורבע וברוניות וגבירות יארד אחד. שולי פרוות החלד נעים בטווח שבין חמישה אינץ' לדוכסית לשני אינץ' לויסקונטית ברוניות וגבירות. גלימות אלה נמצאות בשימוש אך ורק בטקסי הכתרה.

[עריכה] כתרים וכתרים קטנים

חברי האצולה, כמו גם בני משפחת המלוכה, חובשים כתרים ועליהם סמלי האצולה המבוססים על דרגתם או קירבתם למלכות.

[עריכה] משתתפים אחרים בטקס

בטקס ההכתרה לצד אנשי האצולה משתתפים אף מגוון אנשים פוליטיים, כולל כל חברי הקבינט של הממלכה המאוחדת, ראש הממשלה, כל ראשי הממשלה והמושלים הכלליים של מדינות חבר העמים, כל המושלים של מושבות הכתר הבריטיות, כמו גם ראשי מדינות עצמאיות בחבר העמים. נהוג גם להזמין מכובדים ונציגים ממדינות אחרות.

[עריכה] הכרה ושבועה

הריבון נכנס לכנסיית וסטמינסטר כשהוא עוטה אדרת ארגמן וגלימת המדינה מקטיפת ארגמן. מעת שהריבון מתיישב בכס השלטון, עוברים הארכיבישוף מקנטרבורי ועימו אצילים נוספים בארבע קצוות הכנסייה. בכל קצה הארכיבישוף קורא להכרה בריבון, במילים: "רבותי, אני מציג לכם בזאת את... שהוא ללא עוררין מלך עליכם. לכן כולכם תבואו היום להביע את הערצתכם ושירותכם, האם אתם נכונים לעשות זאת?" לאחר שהציבור מכיר במלך בכל צד של הכנסייה הארכיבישוף משביע את הריבון.

נוסח השבועה של המלך השתנתה במהלך השנים. בהכתרתה של המלכה אליזבת השניה הושמעה השבעה זו:

הארכיבישוף של קנטרבורי: "האם את מבטיחה בהן צדק ונשבעת למלוך על אזרחי הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, האיחוד של דרום אפריקה, פקיסטן וצילון וכל נכסייך וכל הטריטוריות האחרות השייכות לך, בהתאם לחוקיהן המיוחדים ומנהגיהם?"

המלכה: "אני מבטיחה בהן צדק לעשות זאת."

הארכיבישוף של קנטרבורי: "האם תגרמי לכך שבכל הכרעותיך יבואו לביטוי משפט וצדק, ברחמים?"

המלכה: "אעשה זאת"

הארכיבישוף של קנטרבורי: "האם תשמרי כמיטב יכולתך את חוקי האלוהים ואת רוח הברית החדשה? האם תשמרי כמיטב יכולתך בממלכה המאוחרת את דת הרפורמה הפרוטסטנטית המקובעת בחוק? האם תשמרי ותגני ללא תנאי על מקומה של הכנסייה של אנגליה ועל התורה, הפולחן, המשמעת והשלטון שלה, כמות היו חוק באנגליה? האם תשמרי כי ישמרו על הזכויות והפריבלגיות של הבישופים ואנשי הכמורה של אנגליה והכנסיות שעליהן הם מופקדים, כאילו היו אלה קבועים בחוק?"

המלכה: "כל זאת אני מבטיחה לעשות. הדברים האלה אשר הבטחתי זה עתה, אני אקיים ואשמור. יהי האל בעזרי."

בנוסף נשבע הריבון אף לשמור על הכנסייה הפרסביטריאנית בסקוטלנד. שבועה זו נעשית בטרם ההכתרה.

מיד לאחר השבועה מציג איש כמורה ספר תנ"ך לפני הריבון ואומר: "הנה החוכמה. זהו החוק המלכותי. אלה הם נביאי האל." בהכתרת המלכה אליזבת השנייה הוצג ספר התנ"ך על ידי המנחה של המועצה הכללית של הכנסייה של סקוטלנד. מיד לאחר הצגת התנ"ך, נעשה טקס הלחם והמים בחלקו.

[עריכה] משיחה והכתרה

לאחר טקס הלחם והמים הריבון מוריד את גלימת הארגמן, עוטה את גלימת המשיחה והולך לכסאו של המלך אדוארד, הניצב במקום הגבוה ביותר באולם. על כסא זה, הקיים מימי הביניים, קיים שקע בבסיסו שאליו מוכנסת Stone of Scone (הידועה בשם "אבן הגורל") למשך הטכס. אבן זו שימשה בטקסי הכתרה סקוטיים עתיקים עד שהובאה לאנגליה על ידי המלך אדוארד הראשון. מאז השתמשו בה בכל טקס הכתרה בכנסיית וסטמינסטר. עד לשנת 1996 נשמרה האבן בכסא, בכנסיית וסטמינסטר, בתקופה שבין טכסי ההכתרה. באותה שנה היא הוחזרה לסקוטלנד, שם תישאר בתצוגה בטירת אדינבורג, עד למועד טקס ההכתרה הבא.

מעת שהתיישב בכסא זה, מורמת חופה מעל לראשו של המלך בזמן טקס המשיחה. בטקסי ההכתרה במאה השנים האחרונות, אחזו בחופה ארבעה אבירים ממסדר הבירית. חלק זה של הטקס לא שודר בטלויזיה בשנת 1953 מפאת קדושתו. הדיקן של וסטמינסטר מוזג את השמן הקדוש לתוך כף ואז הארכיבישוף מקנטרבורי מושח בשמן את המלך על ידיו, על חזהו ועל ראשו. מיכל השמן דמוי הנשר והכף שבה הוא משתמש, הם כלי המלכות היחידים ששרדו מימי הביניים. טקס המשיחה מסתיים בברכה של הארכיבישוף. עם תום טקס המשיחה מולבש המלך בתכריך colobium sindonis ומעליו בסופרטוניקה.

הלורד גרייט צ'מברליין מציג בפני המלך את הדורבנות, המסמלים אבירות. הארכיבישוף של קנטרבורי, כשהוא נעזר בבישופים, מביא למלך את חרב המדינה. אז נעטף המלך בגלימה נוספת, הפעם זוהי הגלימה המלכותית והכובע המלווה אותה, זאת מעל הסופרטוניקה. לאחר מכן מביא ההארכיבישוף למלך מספר מתכשיטי המלכות. ראשית הוא מביא את כדור המלוכה, כדור זהב חלול שעליו אבנים יקרות וחצי-יקרות. על ראש הכדור יש צלב והוא מסמל את שלטונו של ישו על העולם (ראה תמונת אליזבת הראשונה בהכתרתה). הכדור חוזר אל המזבח מיד לאחר שהוצג למלך. בשלב הבא המלך מקבל טבעת המייצגת את ה"נישואים" שבינו לבין האומה. אחר מובאים למלך השרביטים, ראשית "השרביט עם היונה" (אשר נקרא כך כיוון שיש בראשו פסלון יונה המייצג את רוח הקודש) ו"השרביט עם הצלב" (שבתוכו משובץ יהלום קולינן I, שהוא היהלום המלוטש הגדול בעולם). בעת שהמלך אוחז בשני השרביטים, הארכיבישוף מקנטרבורי מניח על ראשו של המלך את כתר סנט אדוארד. כל הציבור צועק "אל נצור המלך (או המלכה)", והאצילים מניחים על ראשם את כתריהם. בשלב זה נורים מטחי תותחים ממצודת לונדון מבשרים על ההכתרה.

[עריכה] סוף הטקס

ריבון חדש בא אל הכתר. הארכיבישופים והבישופים נשבעים אמונים למלך באומרם: "אני (שם הנשבע) ארכיבישוף (או בישוף) מ(מקום הכהונה) אהיה נאמן ונכון ואמונה ואמת יהיו עליך, ריבוננו האדון (או הגבירה), מלך (מלכת) הממלכה הזו ומגן האמונה וכן יורשיך וממשיכי דרכך בהתאם לחוקינו. יהי האל בעזרי." מיד אחר כך מביעים האצילים את נאמנותם: "אני (שם) הדוכס (או תואר אחר) מ(מקום) הופכים בזאת לנאמניך בחיי ובגופי ובכפיפותי. אמונה ואמת ילווך, בחיים ובמוות כנגד כל העמים. יהי האל בעזרי." בעבר היה כל אציל מביע את נאמנותו באופן נפרד, אבל המלך אדוארד השביעי קיצר את הטקס. היום מביעים כל אנשי הכמורה את נאמנותם יחד. אחריהם מביע כל אחד מאנשי משפחת המלוכה את נאמנותו בנפרד ולאחריהם כל האצילים מביעים נאמנותם יחד.

אם המלך נשוי, אזי אשתו תוכתר למלכה בטקס פשוט מאד, זאת בטרם ישבעו אמונים אנשי חצר המלוכה. במידה והמלכה היא הריבון, אזי בעלה (אם קיים) לא יוכתר בנפרד. טקס הלחם והמים אשר הופסק באמצעו, יושלם בשלב זה.

עם תום התפילה יוצא המלך מאולם ההכתרה ונכנס לכנסיית אדוארד הסמוכה, כאשר לפניו הולכים משרתיו הנושאים את חרב המדינה, חרב הצדק הרוחני, חרב הצדק עלי אדמות וחרב הרחמים (לאחרונה יש חוד קהה). הכתר והשרביטים אשר נישאו על ידי המלך וכן כל מלבושי המלכות שעטה עליו בעת הטקס, מונחים לפני המזבח. המלך מסיר מעליו את הגלימה המלכותית והכובע וכן את אדרת הארגמן ועוטה אדרת סגולה ועליה גלימה אימפריאלית עשויה קטיפה סגולה. אחר כך הוא שם על ראשו את כתר המדינה האימפריאלי ונוטל לידו את השרביט עם הצלב ואת הכדור ועליו הצלב ועוזב את אולם הכנסייה בעוד הנוכחים שרים כולם את ההימנון הלאומי.

[עריכה] מוזיקה

המוזיקה המנוגנת בטקסי ההכתרה היא מוזיקה קלאסית בעיקרה עם השראה דתית. היצירה שנוגנה לעיתים קרובות ביותר בטקסים אלה היא "צדוק הכהן", יצירה דתית של גאורג פרידריך הנדל, המבוססת על פסוקים מן התורה. היצירה הוזמנה על ידי המלך ג'ורג' השני לטקס הכתרתו בשנת 1727 ומאז נוגנה בכל טקס הכתרה, יותר מכל יצירה אחרת. יצירתו של הוברט פרי "הייתי מאושר" הולחנה כדי ללוות את כניסתו של המלך אדוארד השביעי לאולם הכנסייה בעת הכתרתו, במהלך היצירה קיים קטע מעבר שבמהלכו יכולים מלומדי המלך מבית הספר של וסטמינסטר לממש את זכותם להיות ראשוני בני העם להכריז על הריבון בצעקותיהם "יחי" בעת כניסת המלך לאולם. יצירה זו וכן יצירתו של צ'ארלס וילרס סטנפורד Gloria in Excelsis נוגנו אף הן באופן קבוע בטקסי ההכתרה האחרונים, כמו גם ההמנון הלאומי "אל נצור המלך (המלכה)". יצירות אחרות שנוגנו בהכתרתה של אליזבת' השנייה היו מאת סר ג'ורג' דייסון, גורדון ג'ייקוב, סר ויליאם הנרי האריס, הרברט האוולס, סר ויליאם וולטון, סמואל סבסטיאן וולזלי, ראלף וון ויליאמס והמלחין יליד אנגליה ותושב קנדה הילי וילאן. הייתה זו בקשתה המפורשת של המלכה אליזבת' כי תהיה השתתפות גדולה יותר של המשתתפים בטקס מאשר בטקסים קודמים, בקשה שעולה בקנה אחד עם החלטתה לשדר את הטקס בשידור חי בטלויזיה. בהתאם לבקשה זו תוזמרה מחדש יצירתו של ראלף וון ויליאמס, משנת 1928, המבוססת על תהילים ק', לצורך השתתפות הקהל, יחד עם אורגן ותזמורת, יצירה שמאז נעשה בה שימוש דומה באירועים משמחים אחרים בתרבות האנגלית.

[עריכה] משתה ההכתרה

באופן מסורתי, מיד לאחר תום טקס ההכתרה היה מתחיל משתה שהתקיים באולם וסטמינסטר בארמון וסטמינסטר (הידוע בשם בנייני הפרלמנט הבריטי). אלופו של המלך (משרה שבה מחזיקה משפחת דימוק שבאחוזת סקיבלסבי) רוכב לתוך האולם על סוסו, כשהוא לבוש בשיריון המלך ולצידו רוכבים שני אצילים נוספים. בעת כניסתם מכריז הכרוז: "אם יש אדם, תהא דרגתו אשר תהא, גבוהה או נמוכה, המכחיש או חולק על הריבון אדוננו... מלך הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, מגן האמונה, בנו ויורשו של האדון הריבון המלך שנפטר, כי הוא היורש הנכון לכתר האימפריאלי של ממלכה זו של בריטניה הגדולה ואירלנד, או שאין הוא זכאי להנות מזכות זו; הנה אלופו, אשר מכריז כי הוא שקרן, והוא בוגד, ומוכן להילחם עימו ולסכן את חייו נגדו, בכל יום ובכל שעה שיחפוץ."

בשלב זה היה אלופו של המלך זורק את כפפתו; הטקס הזה חוזר על עצמו באמצע האולם ולפני שולחן המלך. אחר כך שתה המלך לחיי אלופו מגביע זהב שאותה מושיטים לאלוף. הבישופים והאצילים פצחו בשלב זה בקריאות עידוד למלך ואז פותחים בסעודה שבה מוגשות מנות רבות. בני משפחות אנשי החצר לא השתתפו בסעודה, אלא צפו במחזה מגזוזטראות בשולי האולם. בסעודה זו היה תפקיד אף למשרת הראשי של אנגליה, הקצב הגדול של אנגליה והקצב הראשי של סקוטלנד.

משתה הכתרה לא נערך מאז הכתרתו של ג'ורג' הרביעי בשנת 1821. הכתרתו של ג'ורג' הרביעי הייתה הטקס המורכב ביותר בהיסטוריה. אחיו, ויליאם הרביעי, אשר מלך אחריו, ביקש להפחית בהוצאות האדירות של המשתה וביטל אותו, דבר שהפך למנהג מאז. בשנת 1902 נשקל קיום משתה לכבוד הכתרת אדוארד השביעי, אבל נפילתו למשכב ביטלה את התכניות. למרות שאין עורכים עוד משתה הכתרה, המאכל Coronation Chicken (תרנגולת ההכתרה), אשר הוגש בארוחה הבלתי רשמית לכבוד הכתרת המלכה [[אליזבת השניה]], הפך למתכון פופולרי ביותר באנגליה ומחוצה לה.

[עריכה] מועדי טקסי הכתרה בעת האחרונה

• ג'ורג' השלישי (עלה לכתר ב-25 באוקטובר 1760, הוכתר ב-22 בספטמבר 1761)
• ג'ורג' הרביעי (עלה לכתר ב-29 בינואר 1820, הוכתר ב-19 ביולי 1821)
• ויליאם הרביעי (עלה לכתר ב-26 ביוני 1830, הוכתר ב-9 בספטמבר 1831)
• ויקטוריה (עלתה לכתר ב-20 ביוני 1837, הוכתרה ב-28 ביוני 1838)
• אדוארד השביעי (עלה לכתר ב-22 בינואר 1901, הוכתר ב-9 באוגוסט 1902 (במקור תוכנן הטקס ליום 26 ביוני, אך נדחה עקב מחלת המלך)
• ג'ורג' החמישי (עלה לכתר ב-6 במאי 1910, הוכתר ב-22 ביוני 1911)
• אדוארד השמיני (עלה לכתר ב-20 בינואר 1936, לא הוכתר)
• ג'ורג' השישי (עלה לכתר ב-11 בדצמבר 1936, הוכתר ב-12 במאי 1937)
• אליזבת השניה (עלתה לכתר ב-6 בפברואר 1952, הוכתרה ב-2 ביוני 1953)

[עריכה] הכתרה כקיסר

ויקטוריה קיבלה את התואר קיסרית הודו בשנת 1877. לא היא ולא יורשה בכתר השלטון, אדוארד השביעי, הוכתרו בטכס רשמי בתואר הזה. ג'ורג' החמישי, לעומתם, ביקר בהודו לרגל הכתרתו יחד עם אשתו בשנת 1911. חצר המלכות, או הדורבאר, לא התקיימה בכלכותה (בירת הודו נכון לאותה עת), אלא בדלהי, זאת מסיבות פוליטיות. כיוון שהוחלט כי אין זה יאה לקיים טקס משיחה וטכס הכתרה, טכסים דתיים נוצריים במהותם, באומה הינדית, נכנס המלך ג'ורג' החמישי לחצר כאשר על ראשו כתר המלכות. כיוון שהחוק בבריטניה אוסר על הוצאות תכשיטי המלכות מתוך המדינה, היה צורך ליצור כתר מיוחד לכבוד הטקס, הידוע מאז בשם הכתר הקיסרי של הודו. לאחר שהוכרז על כניסתו של הקיסר לתפקידו, נשבעו לו אמונים כל נסיכי הודו. מאז הוכרזו החלטות מדיניות מסוימות בדורבאר (חצר המלך), כגון ההחלטה להעביר את הבירה מכלכותה לדלהי. הסיבה האמיתית לקיום הדורבאר הייתה כדי להכריז על שינויים מדיניים ולהפגין את כוחו של הקיסר ולא כדי להכתיר את הקיסר. טקס דומה לא התקיים מאז והתואר הקיסרי ננטש על ידי ג'ורג' השישי בשנת 1948 (שנה לאחר הכרזת עצמאותה של הודו).

[עריכה] קישורים חיצוניים

• קטעים קצרים מהכתרת אליזבת השניה, תוך אנציקלופדיה Encarta
• 40 דקות מתוך שידור הטלויזיה (בשחור-לבן) של הכתרת המלכה עם הקריינות המקורית
• טכס הכתרת מלכי בריטניה בין השנים 1385-1460