משתמש:קלונימוס/ארגז חול שני
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אוניות הקו בצי הבריטי היו עמוד השדרה של הצי הבריטי החל מהמאה ה-17, ועד הופעתן של אוניות המערכה המוקדמות, באמצע המאה ה-19. בכל הציים האירופים היו אוניות הקו אוניות המלחמה הראשיות, ואולם הצי הבריטי, שהיה אז הצי הגדול בעולם והצי שנהנה מעליונות ימית בלתי מעורערת (במיוחד מאז קרב טרפלגר) הביא אוניות אלה לשיא התפתחותן.
תוכן עניינים |
[עריכה] דירוג ספינות הקו
במאה ה-17 היו ספינות הקו ספינות בעלות שני סיפונים (double decker) שנשאו 50 תותחים; במאה ה-18 כבר היו ספינות גדולות ובעלות חימוש כבד בהרבה. הצי הבריטי הנהיג שיטה לדירוג ספינותיו, על פיה רק ספינות בדרגים הראשון עד השלישי היו חלק מהקו.
ספינות מן הדרג הראשון (first rate) נשאו 100 תותחים ומעלה, בשלושה סיפונים; בסיפון התחתון תותחי 32 פאונד, באמצעי 24, ובעליון 18 פאונד - חימוש כבד מאד. לספינות אלה היה צוות של 850 איש ויותר, והן שובצו בדרך כלל במרכז הטור הלוחם. אך מכיוון שהסיפון התחתון היה קרוב כל כך לפני המים, הרי שבמצב של גלים גבוהים מדי לא ניתן היה להפעיל את התותחים של אותו סיפון. עובדה זו, וכן העובדה שהספינות היו גדולות ומסורבלות, ויקרות מאוד לתיפעול, הביאו לכך שהן היו בדרך כלל ספינות הדגל של האדמירל שפיקד על הצי. לא נבנו ספינות רבות מסוג זה.
ספינות מן הדרג השני (second rate) היו למעשה דגם קטן יותר, ולכן זול יותר, של ספינות הדרג הראשון. הן נשאו 90 עד 98 תותחים, קלים יותר מאלו של הדרג הראשון - 32 פאונד בסיפון התחתון, אך 18 ו - 12 פאונד בסיפונים הגבוהים יותר, ו - 750 אנשי צוות. גם הן סבלו מהמגבלות של הדרג הראשון, וספינות מהדרג השלישי היו יכולות להתמודד איתן, אך בקרב צמוד היה לעוצמת האש שלהן יתרון. בנסיבות שבהן היה יקר מדי להשתמש בספינות מן הדרג הראשון, כמו למשל בציים שהיו באתרים מרוחקים, נעשה שימוש בספינות מן הדרג השני.
ספינות מן הדרג השלישי (third rate) - אלו היו ספינות שנשאו 64 עד 80 תותחים. רוב ספינות הקו היו מסוג זה, כאשר הדגם שהיה הנפוץ ביותר היה ספינת הקו בת 74 תותחים, שנקראו בקיצור 74 (seventy four). בספינות אלו היו שני סיפוני תותחים, כשבתחתון תותחי 32 פאונד ובעליון - 18 פאונד. לספינות אלו היה צוות בן 600 עד 650 איש, והן היו המיזוג הטוב ביותר בין עוצמת אש, יכולת תמרון, ועלות כלכלית.
ספינות מן הדרג הרביעי (fourth rate) - ספינות אלו היו ספינות הקו של המחצית הראשונה של המאה ה - 18, ונשאו 50 - 60 תותחים, בני 18 פאונד. בשיאן של ספינות הקו הגדולות, נחשבו ספינות אלו כבעלות עוצמת אש חלשה מדי, וחלשות מדי לקו העיקרי. למרות זאת שימשו ספינות אלו בקרבות, בעיקר בים הבלטי (קרב קופנהגן) וזאת בשל השוקע הנמוך שלהן. זו הסיבה שספינות מדרג זה השתתפו גם בקרב קמפרדאון. למרות זאת, ספינה מדרג זה השתתפה גם בקרב הנילוס. ואולם, ספינות אלו שימשו בעיקר לתפקידים שאינם חלק מתפקידי הטור העיקרי, כמו ליווי שיירות, הגנת חופים, ועוד. בצי ארצות הברית היו פריגטות גדולות, בנות 44 תותחים, שהיו קרובות מאוד בכוחן לספינות אלו.
ספינות מן הדרג החמישי (fifth rate) היו בעיקר פריגטות. הן נשאו תותחים בסיפון אחד, במגוון רב של תצורות, החל מפריגטות שנשאו 32 תותחים בני 12 פאונד, וכלה בכאלו שנשאו 40 תותחים בני 24 פאונד.
ספינות מן הדרג הששי (sixth rate) היו פריגטות קטנות יותר, בעלות 22 או 28 תותחי 9 פאונד.
[עריכה] החיים באוניית הקו
הפרטים בסעיף זה מתייחסים בעיקר לצי המלכותי הבריטי, אך הם שייכים באופן כללי לכל הציים האירופיים באותה תקופה.
[עריכה] כוח אדם
באותה תקופה לא היה מנגנון גיוס מסודר, וגם לא הייתה שיטה מסודרת לאימון מלחים חדשים. הרעיון של הצטרפות מסודרת לצי, מרצון, לא עלה כלל על הדעת. בעת מלחמה, כשהתעורר הצורך לאייש במלואו את הצי המלכותי - סדר גודל של למעלה מ - 120,000 איש - נוצר קושי חמור. הקושי נבע פשוט ממספרם המצומצם של המלחים הזמינים, וכאמור, לא היה מנגנון אימון שיכשיר מלחים חדשים. על המלחים הקיימים התחרו שלושה גופים: צי המלחמה, צי הסוחר, וספינות שודדי הים שפעלו ברישיון (privateer); יש מי שטוען שהבעייה העיקרית הייתה בתנאי החיים הקשים של המלחים, אך הדבר אינו נכון. תנאי החיים של המלחים היו אמנם קשים ומאוד לא נוחים במושגי המאה ה-21, אך במושגי המאה ה-18 היו אלו תנאים סבירים בהחלט, ואף טובים במידה מסוימת מהתנאים בחוף (אם כי השכר היה קצת יותר נמוך). מכאן שהבעייה לא הייתה בתנאים, אלא בזמינות כוח האדם.
המלחים שהיו בצי היו משלוש קבוצות. ראשית, היו מתנדבים, אנשים שפנו מרצונם לשירות בצי. מתנדבים קיבלו מעין מענק הצטרפות לצי, מענק שהיה בעל ערך למי שהיה זקוק לו מאד; רבים מהמתנדבים לא הבינו שממענק זה מנוכה עלות הערסל שלהם, המדים, ועוד מספר פריטים. גורם חשוב להתנדבות היה הרצון להימלט מצרות בחוף: אנשים שנחשדו בפשעים קטנים, כמו אי-החזר חובות, וכדומה, היו יכולים למצוא מקלט בטוח על גבי ספינות הצי. הצי הבריטי סירב להסגיר בעלי חוב שחובם היה קטן מ-20 ליש"ט.
קבוצה שנייה, והיא הקבוצה העיקרית, הייתה המלחים שגויסו בעל כורחם (pressed men). החוק הבריטי קבע שניתן לגייס לצי, בעל כורחו, כל מלח שגילו מ-18 עד 55; שתי הגדרות (הגדרת "מלח" והגדרת הגיל) שזכו לפירוש נרחב למדי. הצי הציב קצינים בכל נמל, ואלו אספו חוליות של אנשי זרוע מקומיים שסרקו את הנמלים ואת ערי הנמל בחיפוש אחרי מלחים.
תהליך הגיוס בכוח נתפס כמהלך שבו נחטפו אנשים תמימים מבתיהם, אך בפועל רוב המגוייסים בעל כורחם היו מלחים בצי הסוחר. המלחים נטו לחפש את העיסקה הטובה ביותר מבחינתם; היו לא מעט מלחים שערקו מן הצי וגם מן הצי הסוחר ועברו לשירות המקביל, אם כי מבחינה סטטיסטית רוב העריקות היו ב-18 החודשים הראשונים של השירות; לאחר תקופה כזו כבר לא היה משתלם כלכלית למלח לערוק.
קבוצה השלישית של מתגייסים היו אנשים שנשלחו כמכסה (quota) שהוטלה על כל מחוז בבריטניה. המחוזות השונים היו אמורים לספק מספר מסוים של אנשים לטובת הצי. בפועל, נשלחו בדרך כלל פושעים ואסירים; לאסירים הייתה העסקה משתלמת, שכן למרות שסיכנו את חייהם והעמידו עצמם תחת עולה של משמעת חמורה, הרי שבדרך זו היו יכולים להימלט מעונשם ואף לזכות בפנסיה ממשלתית בסוף השירות (תיאורטית לפחות; לעיתים קרובות לא שולם שכרם של המלחים במועד, וגם לא במלואו, אם בכלל).
המלחים דורגו בשתי דרגות: מלח מן השורה (ordinary seaman) ומלח מקצועי, או מיומן (able seaman). מלח עלה בדרגה לאחר שירות של כשנתיים, אך היה יכול לאבד אותה בגין עבירות משמעת שונות.
[עריכה] קצינים ודרגות
הקצינים באוניות החלו את שירותם כנערים (הורציו נלסון החל את שירותו כנער בן 12). גם במקרה זה לא היה מנגנון איתור וגיוס מסודר. הנערים התקבלו לשירות כטובה אישית של הקפטיין לידיד, הודות להשפעה של קרוב בעל השפעה, ואף כתמורה לחוב שנמחק. לאחר לפחות שש שנות שירות, מתוכן לפחות שנתיים של הכשרה כקצין זוטר (midshipman), יכול היה הקצין הצעיר לגשת לבחינות ההסמכה לקצונה.
הקצינים באוניות היו כולם בעלי דרגת lieutenant. אין להשוות דרגה זו לדרגה המודרנית, המקבילה לדרגת סגן בצה"ל; ההשוואה הנכונה היא לתפקידי קצין ראשון, שני, וכן הלאה, בספינות צי הסוחר כיום. בספינת קו היו חמישה קצינים כאלו, כאשר הקצין הראשון היה סגנו של הקפטיין ולמעשה ניהל את כל ענייני הספינה בשיגרה; דרגתו מקבילה כיום לדרגת רב סרן בערך.
התפקיד המשמעותי והמהותי ביותר בספינה היה תפקיד הקפטיין, כמובן. מפקדי ספינות מלחמה קטנות יחסית (דרג ששי ומטה) היו בדרגת commander, שהייתה דרגה אחת לפני הדרגה הנכספת, קפטיין, אם כי כלל לא היה מובטח ש - commander יהפוך להיות קפטיין. לעיתים לא נדירות הפכה דרגה זו לתחנה הסופית בקריירה של קצין.
דרגת קפטיין בצי הבריטי נקראה גם post captain, כלומר קפטיין רשום - מי שדרגתו נרשמה באדמירליות ופורסמה ברשומות הצי.
התקדמותו של קצין מדרגה לדרגה הייתה תלויה בהשפעה של הפטרון שעמד מאחוריו. לא היה מנגנון קידום מסודר; קצין שהפטרון שלו נפטר או איבד מהשפעתו היה עלול לאבד את סיכוייו להתקדם. בעיניו של המתבונן מן המאה ה-21 נראית שיטה זו מושחתת ולכל הפחות לא יעילה, ואכן היו בה חסרונות רבים. יחד עם זאת, מכיוון שהפטרון נשפט גם לפי ערכם של נתמכיו, היו הפטרונים עושים מאמץ מסוים להקפיד על רמתם על מי שקידמו.
כאמור, השפעת הפטרונים הייתה חשובה מאד, אך ניתן היה להתקדם גם בזכות הצטיינות בקרב; זו הייתה דרך פחות מצויה.
לאחר שקצין הגיע לדרגת קפטיין, היה מסלול הקידום שלו פונקציה של הוותק שלו כמפקד. האדמירליות אמנם עיכבה את קידומם של קצינים לא יעילים, אך באופן כללי הגורם הקובע היה, כאמור, וותק. גם במקרה זה, דרגת הקפטיין לא הייתה אחידה; קפטיין של ספינת קו מן הדרג הרביעי היה זוטר יחסית לקפטיין של ספינת קו מן הדרג השני. לא הייתה לכך עדות בסימני הדרגה של הקפטיין (למעט הבדל קל בין קפטיין בעל פחות משלוש שנות וותק וקפטיין עם ותק מעל שלוש שנים), אך הקפטיינים הכירו היטב את רשימת המפקדים, וכל אחד ידע את מקומו בסולם הוותק של כלל הצי.
ההחלטה על קידומם של קצינים הייתה בידי האדמירליות בלונדון, אך לאדמירלים הייתה השפעה על הקידום; לאדמירלים במקומות מרוחקים הייתה השפעה כמעט מוחלטת על הצי בפיקודם. הכוח להשפיע על קידום היה אחד מקורות הכוח החשובים של האדמירלים.
כאמור, לאחר קבלת דרגת הקפטיין היה מסלול הקידום פונקציה של וותק בלבד. קפטיין ותיק ומנוסה עשוי היה לקבל מינוי כ - commodore, מפקד פלגת אוניות שהיא חלק מהשייטת העיקרית. commodore מקביל בערך לתת אלוף, אך זה היה בעיקר תפקיד ולא דרגה. גם המינוי לדרגת אדמירל היה פונקציה של וותק; אם הקפטיין היה חי מספיק זמן, מובטח לו שבסופו של דבר יהיה אדמירל. האדמירל הניף דגל על ספינתו, שסימן אותו כבעל דרגה כזו; מכאן הכינוי באנגלית "דרגת דגל" (flag rank) שבאה לתאר אדמירל.
ערך מורחב: אדמירל
[עריכה] תפקידים ואנשים באוניית הקו
הקפטיין היה, כמובן, מפקד הספינה. הקצין הראשון היה סגנו, והיה אחראי על ניהול הספינה בעת שגרה. תחתיו בסולם הפיקוד היו קצינים נוספים, עד חמישה. כולם היו בדרגת liutenant, כאמור לעיל. כפי שתואר, הקצינים הזוטרים היו בדרגת midshipman, והם היו למעשה קצינים מתלמדים. אצל כולם נקבעה הבכירות לפי הוותק בדרגה.
מעבר לקצינים אלו, היו על הספינה כמה בעלי תפקידים, שלא היו קצינים אלא בעלי מעין רשיון, warrant - מעין מפקדים שאינם קצינים, אם כי בכירים יותר ממש"קים בצבא כיום. הבכיר ביניהם היה האחראי על ההשטה, sailing master, שהיה הסמכות הבכירה ביותר באונייה, אחרי הקפטיין, בנושאי ניווט ושיט; בין שאר בעלי תפקידים אלו יש למנות את רופא האונייה, הכומר, הכלכל (pursur), שהיה אחראי על ניהול האספקה שנשאה האונייה, נגר הספינה, התותחן (שהיה אחראי על אחזקת התותחים והתחמושת, אך לא לירי עצמו), האחראי על המשמעת והענישה, אחראי על המפרשים, ועוד.
מעבר למלחים ולקצינים, נשאה אוניית הקו גם יחידה של חיילים שנקראו נחתים (marines) בצי הבריטי. אלו לא היו נחתים במשמעותם כיום, אלא חיילי חי"ר שהפליגו בספינות. תפקידם של אלו היה לסייע בעת קרב ימי, ולהות כוח שיוכל לבצע השתלטות על אוניות אויב ולנחות מהים לביצוע פעולות יבשתיות קצרות. בפועל, בכל פעולה כזו השתתפו גם המלחים.
[עריכה] מזון, רפואה ותברואה
[עריכה] מזון
המלחים היו מאוגדים בקבוצות של ששה עד שניים עשר, שבהן אכלו את ארוחותיהם. קבוצות אלו נקראו מס (mess), ושם זה הפך לכינוי לחדרי האוכל בספינות עד היום (כולל בחיל הים הישראלי). האוכל בושל במטבח שנקרא galley, על ידי מלח ותיק, בדרך כלל נכה שלא יכול היה לעשות תפקידים אחרים בספינה.
במאה ה-18 כמעט ולא היו ידועות שיטות לשימור מזון, ולפיכך מגוון המזון שעמד לרשות הצוות היה מצומצם מאד: בשר שהומלח ונשמר לזמן רב, שיבולת שועל וסוגי גבינה שניתן היה לשמר, וכן לחם שנקרא hardtack, שהיה למעשה מעין קרקר, עשוי מקמח, מים ומלח, שנאפה כמה פעמים והיה קשה ועמיד מאד. תנאי השימור היו גרועים ופרימיטיביים. הלחם היה נגוע, לעיתים קרובות, בעובש ובתולעים, והבשר היה קשה לאכילה. כאשר מזג האוויר היה סוער כובתה האש במטבח הספינה (מחשש לדליקה העלולה להיגרם מהתהפכות התנור עקב טלטולי הספינה), ואז לא ניתן היה לבשל את הבשר כלל, וזה הוגש קשה וכמעט בלתי אכיל.
מים נשמרו בחביות עץ, ואיבדו את טריותם תוך זמן קצר. קפטיינים נצטוו לחדש את מלאי המים בתכיפות, ככל שניתן. במקביל, חולקה למלחים בירה, או יין, ובנוסף, קיבלו אנשי הצוות רום, שעורבב בשלושה חלקים מים. התערובת נקראה גרוג. מכיוון שאנשי הצוות הפכו עמידים לאלכוהול, הם נטו לצבור את מנות האלכוהול שלהם ולשתות מנה של מספר ימים בפעם אחת. כמות המשקה, אשר איפשרה למלחים להשתכר, פגעה בצייתנותם ובנימוסייהם כלפי מפקדיהם. הגרוג, אשר התקלקל אם נצבר לאורך זמן, גרם לצוברי המשקה לחוש ברע, והביאם לאגף החולים, שלא היה מקום נעים. כך נמנעה צבירת המשקה.
הצי הבריטי הקפיד לחלק לימונים ותפוזים למלחיו, כדי למנוע צפדינה; מכאן נגזר הכינוי limey למלחים בריטיים.
האיכות הירודה של המזון הייתה מקור לתלונות רבות אצל המלחים, והייתה אחד הסיבות למרידות הגדולות בצי הבריטי ב-1797, ולאחריהן נעשה מאמץ מסוים לשפר את איכות המזון. יחד עם זאת, יש לציין שיחסית למזון שהוגש בחוף, הייתה איכות המזון באוניות טובה יותר והכמות גדולה יותר.
[עריכה] רפואה ותברואה
הרפואה במאה ה-18 הייתה פרימיטיבית מאד, ורוב מקרי המוות על הספינות, כמו גם בצבאות היבשה, היו כתוצאה ממחלות ומגפות; אחוז המתים כתוצאה מקרבות ופעילות מבצעית היה קטן יחסית.
מלחים שחלו פונו אל אגף החולים, sickbay, אשר היה ממוקם בדרך כלל בחרטום הספינה, שסבל מתנודות חזקות. הרפואה בכלל הייתה נחשלת מאוד באותה תקופה, ועל סיפון האוניות המצב לא היה שונה. הרופא (surgeon) יכול היה לעשות היה מעט מאד: לתת מעט תרופות מצמחי מרפא, או מרק ממטבח הספינה. עצם בידודם של המלחים החולים משאר המלחים היה כנראה הצעד הטוב ביותר שניתן היה לנקוט.
נעשו כמה וכמה צעדים כדי למנוע מחלות. סיפון האונייה קורצף מדי יום, ונעשה שימוש בחומץ ובגפרית כדי לחטא את הסיפון ואת אזורי המטען באונייה. הייתה הוראה שעל המלחים לאוורר באופן קבוע את ערסליהם, ולכבס את בגדיהם במי הים המלוחים. מי ים שימשו גם כחומר המחטא היחיד לפציעות, אף על פי שהתהליך הכאיב מאד.
בעת קרב פונו הפצועים לאחד הסיפונים התחתונים בספינה, מתחת לקו המים. גם כאן, כמעט ולא היו אמצעים רפואיים לטיפול בפציעות, והאמצעי היחיד היה כריתה של האיבר הפגוע; לא היו חומרי הרדמה או חומרים מחטאים. למלח הפצוע ניתנה כמות גדולה של רום, וכאשר זה אזל - ניתנה לו פיסת חבל לנשוך, ואז ניסרו את האיבר הפצוע ומיד כיסו את אזור הגדם בזפת חמה, כדי לחטא את האזור. מקרים של זיהום היו נפוצים למדי, וכנגדם לא הייתה לרפואה של אז תשובה. ניתוחים מורכבים יותר מקטיעה לא היו מוכרים כלל.
למרות התמונה הקודרת העולה כאן, יש לציין שהאבדות בקרבות ימיים היו נמוכות יחסית; בקרב טרפלגר היו האבדות הבריטיות כ - 9% מסך המלחים בצי, לעומת 22% אבדות בצבא הבריטי בקרב ווטרלו.
