עובדים זרים בישראל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עובד זר או מהגר עבודה הוא אדם העובר למדינה אחרת, שאינו אזרח או תושב בה, על מנת למצוא פרנסה. לעתים מדובר בהגירה שבסופה התאזרחות במדינה האחרת, ולעתים זו הגירה למספר שנים מוגבל, לשם שיפור מצבו הכלכלי של העובד. בישראל הפכו העובדים הזרים לגורם משמעותי החל משנת 1993.
מרבית המדינות במערב מספקות אשרות שהיה חוקיות וזמניות למספר מוגבל של מהגרי עבודה בהתאם לצרכיהן, על מנת למלא מחסור בכוח עבודה במגזרי תעסוקה אשר אינם אטרקטיביים עבור אזרחיה המקומיים, בעיקר בשל השכר הנמוך אך גם בשל רתיעה תרבותית מעבודות מסוימות (רוזנהק וכהן, 2000). בנוסף לכך, אחוז ניכר מכלל מהגרי העבודה במרבית ערי המערב שוהים ועובדים בהן ללא אשרות חוקיות. מדינות שונות נוקטות בגישות שונות כלפי מהגרי העבודה המתועדים והבלתי-מתועדים אשר חיים במרחב הריבוני שלהן: החל ממדיניות – מוצהרת בלבד או מעשית - של גירוש (למשל בספרד ובישראל), וכלה בשיתוף פעולה עם מהגרי העבודה, ארגוניהם ומנהיגיהם על מנת לשפר את תנאי חייהם כפי שנעשה בהולנד ובשבדיה (שם).
תוכן עניינים |
[עריכה] אשרות חוקיות ל"עובדים זרים"
מדינת ישראל החלה להעניק אשרות שהייה ועבודה למהגרים בשנת 1993, על מנת שישמשו כוח עבודה משני שיחליף את העובדים הפלסטינים שהגיעו עד אז מהשטחים. לאור מדיניות חדשה של הממשלה, בעקבות הסכמי אוסלו, הוחרפו ההגבלות על כניסתם של פלסטינים לתחומי 'הקו הירוק', ובמקומם החלו להגיע מהגרי עבודה מארצות שונות, בעיקר רומניה, תאילנד, סין, מערב אפריקה, דרום אמריקה והפיליפינים. מהגרי עבודה אלו החלו להוות כוח עבודה עיקרי בבינוי, חקלאות, משק בית וסיעוד.
מספר אשרות שהייה והעסקה הניתנות למהגרי עבודה באופן רשמי על ידי המדינה, משתנה משנה לשנה, בהתאם לצרכי המדינה. אשרות אלה תקפות לתקופה מוגבלת, והן ניתנות בהתאם ל'חוק הכניסה לישראל התשי"ב–1952' וכן ה'תיקון לחוק שירות התעסוקה – סעיף 35א'. על פי 'חוק הכניסה', שר הפנים הוא בעל הסמכות למתן אשרות כניסה ורשיונות שהייה לעובדים. על פי התיקון לחוק 'שירות התעסוקה', 'עובדים זרים' – כפי שמהגרי העבודה מוגדרים בחוק – מחויבים גם בהיתר מטעם שירות התעסוקה במשרד העבודה. על כן, ההיתרים ניתנו, עד להקמתה של מנהלת ההגירה, על ידי שתי ועדות בשירות התעסוקה אשר כללו נציגים של משרד הפנים, החקלאות, הבינוי והשיכון ותמ"ס וכן משקיף מטעם התאחדות הקבלנים והבונים, תנועת המושבים או התאחדות התעשיינים. תוקף ההיתרים כפוף לאישור של מינהל האוכלוסין במשרד הפנים והם ניתנים למעסיק ולא לעובד עצמו (פישר 1999: 19).
קשה לאמוד במדויק את מספר מהגרי העבודה בישראל, בעיקר מכיוון שלא כולם מתועדים ומאושרים כחוק. בשנת 1990 שהו בישראל כ-16,000 מהגרי עבודה כאשר 25% מהם לא חוקיים. בשנת 1996 מספרם נאמד בכ-65,000 מהגרי עבודה חוקיים כאשר 45% מהם לא חוקיים. על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בסוף שנת 2000 שהו בישראל 240,000 מהגרי עבודה. בסוף שנת 2001 שהו בישראל 250,000 (מתוכם 150K שהו יותר משנה), כאשר סוף שנת 2002 מהווה את שנת השיא - 240,000 מהגרי עבודה כאשר רובם לא חוקיים. בסוף שנות 2003 ניכרת מגמת ירידה ומספרם עומד על כ-189,000 (104,000 מתוכם לא חוקיים). על פי הנתונים שפרסם בנק ישראל, ברבעון השלישי של 2004 שהו בישראל כ-238 אלף. ההסבר לקפיצה במספר מהגרי עבודה ניתנת להסבר במתודולוגיה שונה מזו של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
[עריכה] מהגרי עבודה בלתי מתועדים
אחוז ניכר מכלל מהגרי העבודה בישראל שוהים בה ללא היתרים. רובם נכנסו לארץ באשרת תייר, וממשיכים לשהות ולעבוד בה גם לאחר פקיעת תוקפה. כמו כן, קיימות גם קבוצות קטנות יותר של מהגרי עבודה שנשארו בארץ לצורך עבודה, גם לאחר שפג תוקף ההיתר החוקי שלהם. יש לציין כי רק מיעוט קטן מקרב מהגרי העבודה בישראל הגיעו לארץ ללא כל אשרה (היתר עבודה או אשרת תייר), על ידי פריצת הגבולות. קשה להעריך את מספר מהגרי העבודה אשר שוהים בארץ ללא אשרות חוקיות, אך על פי ההערכות השונות, שהיו מעודכנות עד להקמת מנהלת ההגירה, שהו בישראל בין 60,000 (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1996) ובין 200,000 (נתוני משרד העבודה, Borowski and Yanai 1997). חלקם הגדול של מהגרי העבודה אשר שהו בארץ ללא אשרה היו, ככל הנראה, אפריקאים (Schnell, 1999; Bartram, 1999).
חוק 'עובדים זרים' משנת 1991 (תיקון בשנת 1995) מגדיר את הקנסות למעסיקים של 'עובדים זרים' ללא היתר, ואת צו גירושם של המהגרים עצמם. עד שנת 2002 מהגרים אלה אותרו על ידי המשטרה והמחלקה לאכיפת חוקי עבודה של משרד העבודה והרווחה, וצווי הגירוש הוצאו על ידי משרד הפנים (פישר 1999: 24). ב-23 ביולי 2002 הוגש לאישור הממשלה דו"ח מטעם 'הוועדה הבין-משרדית בנושא עובדים זרים' שהמליץ על הקמת רשות הגירה שתרכז את מתן אישורי הכניסה לעובדים, תיירים וסטודנטים. בין ההמלצות של הוועדה נאמר כי רצוי להקטין את מכסת האשרות החוקיות, וכן לגרש עד שנת 2005 מאה אלף מהגרי עבודה השוהים בישראל ללא אשרות. חודש לאחר מכן, הכריז ראש הממשלה, אריאל שרון, על יעד של גירוש 50,000 מהגרים בלתי-מתועדים עד סוף שנת 2003. לטובת המשימה הוקמה 'מנהלת ההגירה', והוקצה עבורה כוח מיוחד של 400 שוטרים ממשטרת ישראל, וכן תקציב של 200 מיליון שקל (מוקד סיוע לעובדים זרים, 2003). מאז הקמת מנהלת ההגירה ב-2003 מספר מהגרי העבודה הבלתי-מתועדים פחת באופן משמעותי. עד לנובמבר 2005 גורשו או עזבו מרצונם כ-145,000 מהגרים על פי נתוני מנהלת ההגירה . הקושי להעריך את מספרם של אלו שנשארו רק החריף.
[עריכה] מעורבות עיריית ת"א-יפו וארגונים לא ממשלתיים
למדיניות הלאומית הנוקשה כלפי מהגרי העבודה השלכות נוספות, מלבד מבצע הגירוש. נושאים הקשורים במהגרי העבודה, הן כאלו המחזיקים באשרות חוקיות והן מהגרים לא חוקיים, החל מתנאי המחייה והרווחה, וכלה בצרכים משפטיים ומנהליים, לא זוכים לטיפול מצד גופים לאומיים. על פי המדיניות הרשמית, חלק ניכר מהטיפול בנושאים אלה אמור היה להיות באחריות המעסיקים. אך אחריות זו אינה מוגדרת באופן ברור בחוק, ממילא גם אינה נאכפת, ובפועל צרכים אלה אינם מטופלים כלל (Bartram 1999). התוצאה הנה שעיקר נטל הטיפול במהגרי העבודה נותר בידי העיריות, ארגונים לא ממשלתיים וכן התארגנויות שונות של מהגרי העבודה עצמם (קמפ ורייכמן 2000).
הביקורת שעולה מצד ארגוני זכויות האדם וארגוני הסיוע למהגרי העבודה, וכן מקרב חוקרים באקדמיה הישראלית, מתמקדת לרוב בשני היבטים של התופעה:
בראש ובראשונה הפגיעה בזכויות האדם של המהגרים, בעיקר בהתייחסות לתנאי המעצר של מהגרים עצורים המועמדים לגירוש (מוקד סיוע לעובדים זרים, 2002). זכויות מהגרי העבודה – גם אלה בעלי אשרות השהייה - אינן מעוגנות בחוק, והזכויות אשר כן מעוגנות בחירויות הפרט הבסיסיות מופרות. בישראל, בניגוד למדינות מערביות אחרות, אין אפשרות להתאזרחות של מהגרי עבודה, ואף לא להתאזרחות של ילדיהם אשר נולדו בארץ (פישר 1999: 24).
כמו כן מתייחסת הביקורת לתופעות של שחיתות והפרת חוק הקשורות בייבוא של משלוחי פועלים. הטענה העיקרית היא לגבי שיתוף פעולה בלתי תקין בין השלטון ובין מעסיקי המהגרים בכל הקשור לאשרות השהיה. שירות התעסוקה במשרד העבודה מספק אשרות שהייה למהגרים עבור הקבלנים. על פי המבקרים, אשרות אלה ניתנות במקרים רבים בתמורה לטובות הנאה אישיות ושוחד. (מוקד סיוע לעובדים זרים, 2002: 26). אולם מעבר להאשמות הפליליות, עולה ביקורת חריפה כלפי עצם המדיניות של ייבוא וגירוש של מהגרי עבודה בו-זמנית (רבינוביץ’ 2002)
אל מול המדיניות הנוקשה של הממשלה כלפי מהגרי העבודה, בולטת התמיכה במהגרי העבודה מצד גורמים אחרים ביניהם עיריית תל אביב – יפו, בתחומה שוהים רוב מהגרי העבודה, וכן ארגונים לא ממשלתיים הפעילים בתחום, כפי שיפורט בסעיף זה.
לאור העדר הטיפול מצד הממשלה והמעסיקים, החלה עיריית תל אביב, שרוב מהגרי העבודה בארץ שוהים בתחומה המנהלי, ובעיקר בשכונת נווה-שאנן וסביבותיה, להכיר 'דה-פקטו' במהגרי העבודה כבתושביה, הן ברמת התכנון העירוני האסטרטגי, והן מבחינת הטיפול בבעיותיהם של המהגרים, כולל אלה הבלתי-מתועדים (רוזנהק וכהן, 2000; קמפ ורייכמן, 2000; שנל ואלכסנדר 2002). שנל ואלכסנדר מתארים את תהליך המעבר למדיניות זו, לאחר מספר שנים של התעלמות והתנערות מאחריות כלפי מהגרי העבודה: השינוי בתפיסה החל באגפי התכנון, בינוי הערים והרווחה, ורק לאחר חילופי ראשות העיר ב-1999 מרוני מילוא לרון חולדאי, התקבלה מדיניות רשמית חדשה (שנל ואלכסנדר 2002: 41). כיום העירייה מצהירה כי היא רואה בתופעת מהגרי העבודה הזדמנות לפתח את מעמדה כעיר קוסמופוליטית, מעמד בעל פוטנציאל תדמיתי: "בעתיד ניתן להפוך את המציאות הבעייתית להזדמנות, על ידי טיפוח ההטרוגניות וחיזוק העיר כמוקד תיירותי ואתני. דוגמאות לשיקום עירוני המתבסס על טיפוח הבסיס אתני קיימות בערים בעולם כמו אמסטרדם, רומא ופאריס" (תוכנית אסטרטגית לתל אביב יפו, עיריית תל אביב, 2002).
עיריית תל אביב מפעילה ומממנת את ארגון מסיל"ה המספק למהגרי העבודה בתחומה שירותי חינוך, בריאות, סיוע בענייני זכויות עובדים, סדנאות לפעילי הקהילות וקורסים בעברית. כמו כן הארגון פועל ברמה הפוליטית כמייצג את מהגרי העבודה מול השלטונות (שנל ואלכסנדר 2002: 54-55). על פי קמפ ורייכמן, החשיבות של מסיל"ה אינה רק בשירותי הרווחה שהארגון מעניק, אלא גם ובעיקר התמיכה הניתנת להתארגנות העצמית של הנהגה בקרב מהגרי העבודה, שתשמש כ'מנגנון מתווך נוח ויעיל בין הקהילות והרשויות' (קמפ ורייכמן, 2000: 93).
מספר ארגונים לא ממשלתיים העוסקים בזכויות אדם פעילים גם למען זכויותיהם של מהגרי העבודה: 'האגודה לזכויות האזרח בישראל', 'קו לעובד', 'רופאים למען זכויות אדם'. כמו-כן פועל 'מוקד הסיוע לעובדי חוץ במעצר' אשר הוקם למטרה הספציפית של סיוע למהגרי עבודה בסכנת מעצר וגירוש. הארגונים מסייעים למהגרי העבודה עצמם בייעוץ וטיפול מיידי בחלק מבעיותיהם, וכן פועלים להעלאת המודעות למצבם בקרב הציבור הישראלי ובשיח הפוליטי. נושא המעצר והגירוש של מהגרי העבודה מהווה מוקד עיקרי בפעילותם של ארגונים אלה (קמפ ורייכמן, 2000; עמ' 95-96). לעומת זאת, "למעט פעולות בודדות דוגמת מסיבת חג המולד שנערכה במסיל"ה, אין העיריה רואה עצמה אחראית בשלב זה לספק שירותי דת ותרבות לקהילת המהגרים". (שנל ואלכסנדר, 2002: 63).
לטענת קמפ ורייכמן (2000), ישנו תהליך של ביזור "הלאומי". השחקנים הלא מדינתיים עושים זאת באמצעות שתי דרכים: האחת, לוקליזציה של הסוגיה. זאת אומרת, הפיכת הסוגיה לבעיה מקומית של הרשות המקומית. השניה, ייבוא של שיח זכויות אדם על לאומי על ידי ארגונים לא ממשלתיים והכנסתו של שיח זה לשיח הציבורי והפוליטי. הלוקליזציה והעל הלאמה של הגירת העבודה משפיעות על שיח האזרחות בכך שהם יוצרים משטר אזרחות מרובד. שכן, ה"אזרחות" שמעניקות הרשויות המקומיות והארגונים הלא ממשלתיים אינה יכולה להתחרות באזרחות הלאומית בסוגיות דוגמת גירוש, והיא מגובלת לתחומים בהם המשטר הלאומי מאפשר להם לפעול. התוצאה, אם כן, היא ביזור "הלאומי", מבלי להחליש את הלאומי.
[עריכה] לקריאה נוספת
- נורית אלפסי וטובי פנסטר: העיר הלאומית והעיר העולמית: ירושלים ותל אביב בעידן של גלובליזציה, סוציולוגיה ישראלית, 2004.
- ואט אנדרו, ריהלה ריינר ובריגמן באטה: נדידה לצורך עבודה לארצות האיחוד האירופי ובגבולותיו: מבוא לנושאים מרכזיים, מתוך: הפועלים החדשים: עובדים ממדינות זרות בישראל, תל אביב 1999.
- אריק כהן: עובדים מתאילנד בחקלאות הישראלית, מתוך: הפועלים החדשים: עובדים ממדינות זרות בישראל, תל אביב 1999.
- מוקד סיוע לעובדים זרים, כי גרים הייתם, תל אביב 2002.
- מוקד סיוע לעובדים זרים, מנהלת ההגירה או משטרת הגירוש, תל אביב, 2003.
- מסיל"ה: ניתוח הפניות למסיל"ה: מאפייני הפניות והפונים למסיל"ה, יולי עד דצמבר 2001, תל אביב 2002.
- נגה מרדוק: עובדים זרים בירושלים – פרופיל מסכם, 2004.
- עיריית תל אביב יפו, תוכנית אסטרטגית לתל אביב – יפו, 2002.
- פון בריטנשטיין: העובדים הפיליפינים בישראל, מתוך: הפועלים החדשים: עובדים ממדינות זרות בישראל, תל אביב 1999.
- חנה פישר: עובדים זרים – תמונת מצב, מסגרת פורמלית ומדיניות ממשלתית, הפועלים החדשים: עובדים ממדינות זרות בישראל, תל אביב 1999.
- גליה צבר: אני עובד זר, שחור ונוצרי בישראל היהודית: נצרות אפריקאית בתל אביב, בתוך: קליינברג אביעד, דתיות, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב וספריית כתר, תל אביב, 2004.
- נורית וורגפט, "תפתחו, משטרה!" - מהגרי עבודה בישראל, הוצאת עם עובד, 2006.
