ז'רמיין טאיפר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

ז'רמיין טאיפר Germaine Tailleferre ‏(19 באפריל 1892 - 7 בנובמבר 1983), מלחינה צרפתיה והחברה היחידה בקבוצת השישה המפורסמת.

[עריכה] ביוגרפיה

ג'רמיין טאייפר נולדה בשם מרסל טאייפס בסן מור דה פוסה, איל-דה-פראנס, צרפת. כאישה צעירה החליפה את שם משפחתה ל"טאיפר" כהתרסה נגד אביה, שסירב לממן את לימודי המוזיקה שלה. היא למדה נגינה בפסנתר בבית, עם אמה, חיברה יצירות קצרות משלה והחלה ללמוד בקונסרבטואר בפאריז, שם פגשה את דריוס מיו, ז'ורז' אוריק וארתור הונגר. בקונסרבטואר זכתה בפרס ראשון בכמה קטגוריות וכתבה את 18 הקטעים לנבל ב"ספר הנבל הקטן של מאדאם טארדיה" בשביל קרולין טארדיה, המורה לנבל בקונסרבטואר.

יחד עם ידידיה החדשים התרועעה עם קהל האמנים במונמארטר ומונפארנס, ביניהם הפסל עמנואל סנטור, שיישא לאישה, לאחר זמן, את אחותה ז'אן. באטליה של אחד מידידיה הציירים במונפארנס צץ לראשונה הרעיון של קבוצת השישה. כתוצאה מפרסום גילוי הדעת של ז'אן קוקטו, Le Coq et l'Arlequin נכתבו מאמרים של אנרי קולט בתקשורת, והקבוצה זכתה לפרסום מיידי. ז'רמיין טאיפר הייתה האישה היחידה בקבוצת השישה.

הקבוצה הוציאה יחד לאור אלבום של יצירות לפסנתר ("אלבום השישה, המפורסם). חמישה מן החברים גם עבדו יחדיו בכתיבת המוזיקה ליצירתו של קוקטו, Les Mariés de La Tour Eiffel. קוקטו הציע תחילה את הפרויקט לאוריק, אבל כיון שאוריק לא סיים את העבודה במהירות שהתחייבה מלוח הזמנים של החזרות, חילק קוקטו את היצירה בין שאר חברי הקבוצה. דיריי, שלא היה בפאריז אותו זמן, לא לקח חלק בעבודה המשותפת. אין זה נכון לקבוע, ש"בכך בא הקץ לקבוצת השישה", כיון שדיריי היה נוכח בכל קונצרט ובכל ביטוי אחר לציון ימות השנה להקמת הקבוצה. השישה לא חדלו מעולם להתקיים כקבוצה, הם פשוט פנו כל אחד לנתיב הייחודי לו, נתיבים שעליהם הצהירו מלכתחילה. מורשת השישה ממשיכה להתקיים עד עצם היום הזה בילדיהם, בני/בנות זוגם ועמיתיהם שהאריכו לחיות אחריהם.

בשנת 1923 החלה טאיפר לבלות זמן רב עם מוריס ראוול בביתו במונפור-ל'אמורי. ראוול עודד אותה להירשם לתחרות פרס רומא. בשנת 1925 נישאה לראלף בארטו, קריקטוריסט אמריקאי, ועקרה למנהטן, ניו יורק. היא נשארה בארצות הברית עד 1927 ואז חזרה עם בעלה לצרפת. הם התגרשו זמן קצר אחר כך.

טאיפר כתבה רבות מיצירותיה החשובות ביותר בשנות ה-20', ביניהן הקונצ'רטו הראשון לפסנתר, הקונצ'רטינו לנבל, הבאלטים "Le Marchand d'Oiseaux" ו"La Nouvelle Cythère", הזמנתו של דיאגילב לעונת 1929 של הבאלט רוס, שגורלה נחרץ, ו-Sous le Ramparts d'Athènes",יחד עם פול קלודל. כמו גם מוזיקה חלוצית לכמה סרטיפם, ביניהם "ב'אנדה", שלכתיבת המוזיקה בשבילו השתמשה בנושאים אפריקאיים.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה הצליחה להימלט מצרפת דרך ספרד ופורטוגל ולהגיע לבסוף לאמריקה, שם נשארה עד תום המלחמה בפילדלפיה, פנסילבניה.

אחרי המלחמה, בשנת 1946, חזרה לצרפת, שם חיברה יצירות תזמורתיות ומוזיקה קאמרית , באלטים, אופרות וקונצ'רטי להרכבים שונים, קוליים וכליים. כן חיברה מוזיקה למספר ניכר של סרטי קולנוע וטלוויזיה. רוב יצירותיה מן התקופה הזאת התפרסמו רק לאחר מותה.

בשנות חייה האחרונות התרכזה בעיקר בצורות קטנות יותר, בגלל בעיית שיגרון בידיה, שהלכה והחמירה. יצירתה הגדולה האחרונה הייתה הקונצ'רטו דה לה פידליטה לסופרן קולורטורה ותזמורת, שנוגן בהשמעת בכורה באופרה של פאריז בשנה שלפני מותה.