קבוצת השישה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
השישה, או קבוצת השישה, הוא שם, שקיבל את השראתו מקבוצת החמישה הרוסית, ושנתן המבקר אנרי קולט לקבוצה של שישה מלחינים, שעבדו במונפארנס. מקובל לראות במוזיקה שחיברו קריאת תגר על הוגנריות והאימפרסיוניזם.
תוכן עניינים |
[עריכה] החברים
חברי הקבוצה, באופן רשמי היו:
- ז'ורז' אוריק (1899 - 1983)
- לואי דיריי (1888 -1979)
- ארתור הונגר (1892 - 1955)
- דריוס מיו (1892 - 1974)
- פרנסיס פולנק (1899 - 1963)
- ז'רמיין טאיפר (1892 - 1983)
לעוד רבים היה חלק בפעילות בקבוצה והנודעים ביותר ביניהם היו אריק סאטי, ז'אן קוקטו וז'אן וינר.
[עריכה] פרלוד: הצעירים החדשים
בשנת 1917, כשתיאטראות ואולמות קונצרטים רבים נסגרו בגלל המלחמה, החליטו בלייז סנדראר והצייר מואיז קיסלינג לארגן קונצרט ברחוב הויגנס מס' 6, אולפנו של הצייר אמיל לז'ן. לכבוד אירוע זה, כוסו קירות האלפן בבדים של פיקאסו, מאטיס, לז'ה, מודיליאני ואחרים. המוזיקה בקונצרט הייתה משל סאטי, הונגר, אוריק ודיריי. קונצרט זה הוא שנטע באריק סאטי את הרעיון להרכיב סביבו קבוצת מלחינים, שתוכר בשם "הצעירים החדשים", מבשרת "השישה".
[עריכה] השישה
לפי מיו:
"קולט בחר שישה שמות באופן שרירותי לחלוטין, אוריק, דיריי, הונגר, פולנק, טאיפר ואני, פשוט משום שהכרנו זה את זה, היינו מיודדים והופענו על אותן תוכניות מוזיקליות, ולא משנה, שלכל אחד מאתנו היו מזג ואישיות שונים לגמרי מאלה של האחרים! אוריק ופולנק היו נאמנים לרעיונות של קוקטו, הונגר נהה אחרי הרומנטיקה הגרמנית, ואותי משכה הליריות הים תיכונית!" (עברי 1996)"
אבל זו רק פרשנות אחת למקורותיה של קבוצת השישה: כותבים אחרים, כמו אורנלה וולטה, היו שמים דגש על תמרוניו של ז'אן קוקטו להיעשות מנהיגה של קבוצת אואנגרד, המקדישה עצמה למוזיקה, כדוגמת הקבוצות הקוביסטיות והסוריאליסטיות, שצצו באמנות החזותית זמן קצר קודם לכן, עם פיקאסו, אפולינר וברטון כמייצגיהם הראשיים. העובדה, שסאטי עזב את "הצעירים החדשים" פחות משנה לאחר הקמת הקבוצה, הייתה "מתת משמיים", שהגשימה לקוקטו את משאלתו ושאיפתו: Le Coq et l'Arlequin שלו משנת 1918 היה ציון דרך לכך.
אחרי מלחמת העולם הראשונה, החלו ז'אן קוקטו והשישה לבלות בבאר בשם "השור על הגג", שנתן למיו השראה לכתיבת הבאלט המפורסם שלו. בליל הפתיחה של הבאר, ניגן פסנתרן בשם ז'אן וינר נעימות משל ג'ורג' גרשווין ווינסנט יומאנס, וקוקטו ומיו ליוו אותו בכלי הקשה. בין הנוכחים היו האמרגן הרוסי סרגיי דיאגילב, פאבלו פיקאסו, במאי הסרטים רנה קלייר, הזמרת ג'יין באתורי ומוריס שבלייה.
הקבוצה נחנכה רשמית בינואר 1920 בסדרה של שני מאמרים פרי עטו של מבקר המוזיקה והמלחין הצרפתי אנרי קולט בכתב העת הצרפתי "קומדיה". לכאורה היה ברור וגלוי, שקוקטו עמד מאחורי המאמרים הללו, אך את השם לקבוצה בחר קולט, שהחליט להשוות את "השישה" עם "החמישה" הרוסים.
הקבוצה הוציאה לאור אלבום משותף של יצירות לפסנתר ("אלבום השישה, המפורסם). חמישה מחברי הקבוצה גם שיתפו פעולה בכתיבת המוזיקה ליצירתו של קוקטו " Les Mariés de La Tour Eiffel (החתנים ממגדל אייפל), שהופקה על ידי Ballets Suédois ,יריבו של הבאלט רוס. קוקטו הציע תחילה את הפרויקט לאוריק, אבל כיוון שאוריק לא היה זריז די הצורך בהשלמת המוזיקה לפי דרישות לוח החזרות, בחר קוקטו לחלק את היצירה בין שאר חברי "השישה". דיריי, שלא היה בפאריז אותו זמן, לא השתתף. הצגת הבכורה עוררה שערוריה ציבורית, שהתחרתה בזו של "פולחן האביב", כמה שנים לפני כן. אף על פי כן, הבאלט נשאר ברפרטואר של הלהקה כל שנות ה-20'.
לא יהיה זה מדויק לאמור, שה- Les Mariés de la Tour Eiffel ציין את "סופה של קבוצת השישה", כיון שדיריי היה נוכח בכל קונצרט ובכל ביטוי אחר לציון ימות השנה לייסוד הקבוצה. קבוצת השישה לא חדלה מעולם להתקיים, חבריה פשוט פנו לכל אחד לנתיבו הנפרד והייחודי, נתיבים שעליהם הצהירו מלכתחילה.
[עריכה] ראו גם
רשימת יצירות של קבוצת השישה ואריק סאטי בוויקיפדיה האנגלית.
