לסה פר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לֵסֶה פֶר הוא קיצור של המונח הצרפתי "laissez faire, laissez passer" שמשמעותו "תנו לפעול בלי התערבות, תנו לעבור". המונח מופיע בפעם הראשונה אצל הפיסיוקרטים במאה השמונה עשרה כקריאה כנגד התערבות ממשלתית בסחר, ומשמש היום שם נרדף לכלכלת שוק חופשי. מדיניות כלכלית של לסה פר מנוגדת למדיניות כלכלית אטטיסטית.
[עריכה] תאוריה
אסכולת הלסה פר מחזיקה בתפישת עולם קפיטליסטית או שוק חופשי טהורה, שלפיה המדיניות הטובה ביותר היא להסיר כל מגבלה על חופש הפעולה הכלכלי, משום שזה יסלק את אי-היעילות בהליכים כלכליים באופן יעיל ומהיר יותר מאשר גוף מחוקק או מפקח. הרעיון הבסיסי של הלסה פר הוא שככל שההתערבות הממשלתית בהחלטות כלכליות של הפרט כמו תמחור, ייצור והפצת טובין ושירותים תהיה מצומצמת יותר, כן ייטב.
[עריכה] היסטוריה
פילוסופיית הלסה פר בלטה במספר מדינות מערביות באירופה ובצפון אמריקה במאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים, כשהראשונה והבולטת מכולן היא בריטניה, ובמידה פחותה גם ארצות הברית. לדעתם של היסטוריונים רבים, תפישות לסה פר נישאו ברמה בפי פוליטיקאים רבים כהסוואה למדיניות "תומכת עסקים", לעתים קרובות בניגוד נמרץ לעקרונות הלסה פר. בבריטניה, ניתן למצוא עדות לכך בהתמשכות קיומם של מכסי-מגן על תוצרת מקומית (למשל, מכסי החיטה) ובמיוחד המדיניות הקולוניאליסטית שבעיני רבים לא הייתה יותר ממימון וכיבוש ממשלתי של מדינות לתועלת גורמים פרטיים. בארצות הברית, ניצב מול האגף הדמוקרטי, שתמך במדיניות לסה פר (ג'יימס מדיסון, תומס ג'פרסון, ואנדרו ג'קסון היו הנשיאים הבולטים של סיעה זו) האגף ה"ויגי" ומאוחר יותר המפלגה הרפובליקנית, שתמכו במדיניות של מכסי-מגן, עידוד לעסקים ו"שיפור פנימי" (מימון ממשלתי לחברות פרטיות לצורך הקמת מפעלים ציבוריים). בסיעה זו בלטו במיוחד אלכסנדר המילטון ואחריו הנרי קליי ואברהם לינקולן.
תאוריות הלסה פר שקעו במידה רבה אחרי מלחמת העולם הראשונה ובמיוחד בעקבות הכשלון שיוחס לשוק החופשי במניעת השפל הכלכלי הגדול. כשלון זה, שנראה ברור לעין לבני הזמן, הוביל לאימוץ תפישות סוציאליסטיות בחלק ממדינות המערב ולאימוץ מדיניות של קפיטליזם קורפורטיבי וקיינסיאניות גם בבריטניה ובארצות הברית. תפישות שלפיהן מדיניות לסה פר טהורה אינה מספיקה שררו גם בקרב חלק מהתומכים המובהקים של השוק החופשי, כמו וילהלם רופקה.
כיום, יש כלכלנים והיסטוריונים הנוטים לראייה שונה של ההתרחשויות, הקרובה יותר לעמדותיו של בנג'מין אנדרסון שייחס את התפתחות המשבר הגדול דווקא למעורבות ממשלתית חזקה תחת הנשיא הרברט קלרק הובר ועוד יותר מכך תחת הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט בניגוד למדיניות הלסה פר, במיוחד בהמשך והרחבה של התערבות ממשלתית קיימת, כינון מדיניות פרוגרסיבית ושינוי שיעורי הריבית. ניתוחים מפורטים ברוח זו העלו היסטוריונים וכלכלנים כמו ג'ואן הוף וילסון, ויליאם בארבר, מילטון פרידמן, הנרי האזליט, ומורי רותבארד בספרו "השפל הגדול באמריקה".
ברוב מדינות המערב היום לא נהוגה מדיניות שניתן להתייחס אליה כמבוססת על עקרונות לסה פר, בעיקר בגלל קיומה של מעורבות ממשלתית ישירה בכלכלה באמצעות חוקי שכר מינימום, מיסוי פרוגרסיבי, תוכניות רווחה, בעלות ממשלתית על חברות, הספקת מוצרים ציבוריים על ידי הממשלה ורגולציה של התחרות בשוק. החריג הבולט יותר בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה הייתה הונג קונג, שבה ישנה מדיניות לסה פר באופן רשמי מאז שנות השישים לפחות (הגם שגם שם אין המדיניות חלה באופי הטהור).
בעקבות משבר הנפט באמצע שנות השבעים והשפל הסטגפלציוני במדינות רבות במערב, חל משבר-אמון עמוק בתקפות התפישות הקיינסיאניות בכלכלה וכמה וכמה מדינות במערב אימצו מדיניות הקרובה ברוחה יותר למדיניות הלסה פר, הגם שלא זהה לה. הדוגמה הבולטת ביותר לכך, לדעת רבים, הייתה מדיניותה של מרגרט תאצ'ר בבריטניה (רוה"מ בין השנים 1979-1990) שאופיינה בנקודת מבט התומכת בלסה פר, במיוחד בעקבות מדיניות ההפרטה שנקטה בזמן כהונתה. גישות דומות אומצו במדינות כמו ניו זילנד, אירלנד, ארצות הברית, אוסטרליה, צ'ילה, ואחרות ובמידה מוגבלת גם בחלק ממדינות האיחוד האירופי. עם זאת בכל מדינות אלו, כולל בבריטניה של ת'אצר לא נזנחו שורה של עקרונות שאינם תואמים לגישת הלסה-פר, כגון מיסוי פרוגרסיבי (בהקשר זה, הצעתם של גורמים בממשלת תאצ'ר להנהיג מס גולגולת לא אומצה מעולם), רגולציה של התחרות במשק (באמצעות דיני ההגבלים העיסקיים) ותוכניות רווחה מסוימות. לפיכך, הגישה, בצורתה המקורית כפי שגובשה במאה ה18 אינה מיושמת היום בשום מקום בעולם, ואין מי המטיף לה, והיא למעשה רעיון תיאורטי, לאורו ניתן לבחון ניהולה של כלכלה מודרנית.
