הגייה תימנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ההגייה התימנית של העברית (או: הברה תימנית) היא דרך ביטוי השפה העברית כפי שהתקיימה בפי יהודי תימן בתקופת הביניים של העברית. ככל הגיות העברית בימי הביניים אף היא לא שימשה לדיבור עברי, משום שזה לא היה קיים כמעט בימי הביניים, אלא בעיקר לצרכים ליטורגיים.

[עריכה] מאפיינים

ההגייה התימנית מקיימת מערכת של תנועות רגילות, והם: e,o,a,u,i והחולם הוא כמו צירי וחולם ביחד (oe).

עיצורים לועיים ועיצורים נחציים התקיימו בהגייה, בהבדל מן ההגייה הספרדית ומן ההגייה האשכנזית. כמו-כן, ההגייה התימנית שימרה את הביצוע הכפול של בג"ד כפ"ת.

עם זאת, מספר קטן מאוד מזקני יהודי בבל (הספרדים) שימרו גם הם את הביצוע הכפול של בג"ד כפ"ת, וכמו-כן, מספר מצומצם מזקני תימן שימרו גם את הביצוע הכפול של הר'.

השוואה בין הגיות העברית בתקופת הביניים
	הגייה אשכנזית	הגייה ספרדית	הגייה תימנית
תנועות	שבע	חמש	שש
עיצורים לועיים	לא התקיימו	התקיימו	התקיימו
עיצורים נחציים	לא התקיימו	חלקית	התקיימו
ביצוע כפול של בג"ד כפ"ת	בכפ"ת(ג)	בכ"פ	בג"ד כפ"ת
שווא נע	לא התקיים	תנועת e	לפי העיצור שאחריו
דגש חזק	לא התקיים	התקיים	התקיים
הטעמה	מלעילית	דקדוקית	דקדוקית

[עריכה] לקריאה נוספת

• הליכות תימן \ קאפח יוסף בהוצאת "יד בן צבי".

[עריכה] קישורים חיצוניים

• לשון ודקדוק תימני, באתר "תימני" הכולל פרטים רבים אודות מסורת דקדוק ומסורה של התימנים.