קרב כיוס (201 לפנה"ס)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| קרב כיוס (קרב ימי) | |||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
 |
|||||||||||
|
|||||||||||
| הצדדים הלוחמים | |||||||||||
| פיליפוס החמישי מלך מוקדון | אטאלוס מלך פרגמון ורודוס ובעלות בריתה | ||||||||||
| מפקדים | |||||||||||
| דמוקראטס, הנאוארכוס של פיליפוס | דיוניסודורוס ודאינוקראטס, הנאוארכוי של אטאלוס; תאופיליסקוס, הנאוארכוס הרודי. |
||||||||||
| כוחות | |||||||||||
| 53 רב-חתריות, מספר לא ידוע של המיוליות וטריימיוליות ו-150 למבוי ופריסטיס | 65 רב-חתריות, 9 טריימיוליות ו-3 תלת-טוריות | ||||||||||
| אבדות | |||||||||||
| 102 כלי שיט, כ-3000 חיילי-צי וכ-6000 חותרים ומלחים נהרגו וכ-2000 נפלו בשבי. | מצי אטאלוס הוטבעו 3 כלי שיט, 3 נפלו לידי האויב וכ-70 אנשים נהרגו. מהצי הרודי הוטבעו 3 כלי שיט, אך אף אחד לא נפל בשבי; כ-60 איש נהרגו. |
||||||||||
קרב כיוס נערך בשנת 201 לפנה"ס בין אניותיו של פיליפוס החמישי מלך מוקדון לבין צי הברית של פרגמון, רודוס וביזנטיון. כיוס (Χιος, Chios) הוא אי יווני, השוכן בחוף איוניה (מערב אסיה הקטנה), והקרב התחולל במצר המפריד בינו ליבשת.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע היסטורי
עם מותו של תלמי הרביעי מלך מצרים (204 לפנה"ס) ובעוד רומא עסוקה במלחמתה נגד חניבעל, החל פיליפוס בהגשמת תוכניות השתלטותו על הים האגאי ועל נחלות מצרים באסיה הקטנה. הוא בנה צי מלחמתי גדול, פשט על הערים היווניות לאורך הנתיב לים השחור, ואף נפל עליו החשד כי הוא האחראי לניסיון להעלות באש את הצי הרודי. במעשיו עורר עליו אויבים רבים מקרב היוונים, ובמיוחד את רודוס, שסחרה נפגע מפעולותיו וחששה כי גם גורלה לא יאחר לבוא. היא הכריזה עליו מלחמה בסוף שנת 202 לפנה"ס וכרתה ברית נגדו עם אטאלוס (Attalos) מלך פרגמון. ב-201 לפנה"ס סיפח פיליפוס את האיים הקיקלאדיים, העביר את צבאו אל אסיה הקטנה והחל במסע כיבושים באיוניה. לאחר שכבש את האי סאמוס (Samos) וצירף לציו את אניות תלמי שעגנו במקום, המשיך אל כיוס והטיל עליה מצור מן היבשה. צי הברית של פרגמון, רודוס וביזנטיון נזעק לסלק את הפולש, והטיל הסגר ימי על אניות המקדונים העוגנות בנמל כיוס ובמבואותיו.
כשנוכח פיליפוס כי המצור על כיוס אינו יעיל ואויביו מטילים הסגר על הנמל, החליט לצאת את המקום במפתיע ולשוב אל בסיסו שבסאמוס. הוא סבר כי הם לא מצפים לצעד מעין זה ועל כן אינם ערוכים למלחמת ים, אלא ששיקוליו הוכחו כמוטעים. אטאלוס והרודים, שעמדו על המשמר זה מדרום ואלה מצפון לנמל כיוס, הבחינו בצאתו בראש טור אניותיו אל עבר הים הפתוח, ומיד עלו לאניות והסתערו לעברו.
[עריכה] מניין הכוחות והרכבם
הצי של פיליפוס מנה 53 אניות ספונות, מספר לא ידוע של אניות בלתי-ספונות (המיוליות וטריימיוליות), ו-150 כלי-שיט קטנים: למבוי ופריסטיס. החלק האחר של ציו, אותן אניות שלא הספיק להכשירן ללחימה, נותר בנמל סאמוס. צי הברית מנה 65 אניות ספונות, תשע טריימיוליות ושלוש תלת-טוריות.
- אנייה ספונה (kataphraktos) היה בתקופה הנדונה כינוייה של אנייה רב-חתרית הגדולה מתלת טורית, בעלת סיפון רצוף מעל ראשי החותרים וחיפויים צדדיים קבועים להגנתם. הסיפון והחיפויים, שנקרעו בהם פתחי אוורור, גוננו על החותרים מפגיעת קלעים וחיצים כשהאניות הסתערו זו לעבר זו לפני יצירת המגע ביניהן ומפני חיילי האויב כשהאניות נאחזו האחת ביריבתה והחיילים שעל סיפוניהן נלחמו בקרב פנים-אל-פנים.
- אנייה בלתי-ספונה (aphraktos) היה הכינוי של תלת-טוריות (טריארות) וספינות מלחמה קטנות ממנה (המיוליות וטריימיוליות), בעלות סיפון רצוף אך עם חיפויים צדדיים ארעיים. החותרים הוגנו על ידי יריעות עור, שנפרשו משני צדי האנייה.
- המיוליה (hemiolia) - דו-טורית קלה ומהירה, אחד וחצי-חתרית.
- טריימיוליה (triemiolia) - תלת-טורית מהירה, שניים וחצי-חתרית.
- למבוס (lembos) - דו-טורית מהירה וזריזה, בעלת 50 חותרים. מוצאה בחופי איליריה, שם שימשה לשוד ימי.
- פריסטיס (pristis) - ספינת משוטים מלחמתית קלה ומהירה, דומה ללמבוס.
[עריכה] מהלך הקרב
אניות השייטת של אטאלוס חתרו במלוא כוחן אל האגף הימני (הקדמי) של פיליפוס, שהספיק בינתיים להתקרב אל פתח המצר. פיליפוס, שראה את הצי של אטאלוס שועט לעברו, אותת לאניות ששטו בעקבותיו לפנות ולעבור מטור עורפי לשורה חזיתית ולהתנגש באויבים חרטום-אל-חרטום. הוא עצמו ירד מאניית הדגל ופרש בלווית כמה ספינות קלות אל האיים במרכז המצר, ממתין לתוצאות הקרב.
אותה שעה נמצאו עדיין הרודים מרחק רב מהצי של פיליפוס, אך לאחר שגמאו את הדרך במהירות רבה, הצליחו להשיג את זנב הטור המקדוני. תאופיליסקוס (Theophiliskos), הנאוארכוס הרודי, והאניות הרודיות הקדומניות תקפו תחילה את ספינות האויב בירכתיהן ושברו את משוטיהן האחוריים. שאר האניות המקדוניות באגף השמאלי (האחורי) חגו לאחור ונחלצו לעזרת אחיותיהן הנתונות במצוקה. כשהגיעו למקום ההתגוששות יתר אניות הרודים, או אז נערכו שני הצדדים "חרטום-אל-חרטום והתנגשו בעוז, כשהם מעודדים איש את רעהו בקריאות רמות ובתרועת חצוצרות".
מכאן ואילך נחלקה המערכה לשני קרבות נפרדים ומרוחקים זה מזה: אגף ימין (הקדמי) של פיליפוס, בפיקוד הנאוארכוס דמוקרטס (Demokrates), נלחם בשייטת של אטאלוס, בעוד אגף שמאל (האחורי, שנחלץ לעזרת האניות המאספות) נלחם בשייטת הרודית.
[עריכה] הלחימה באגף הימני
פוליביוס, ההיסטוריון היווני בן המאה ה-2 לפנה"ס, שהוא המקור העיקרי לידיעותינו על הקרב, אינו מתאר בפרטים את הלחימה באגף הימני, אלא מונה ארבעה מקרים הראויים לציון מיוחד בשל נדירותם. מקורותיו היו רודיים, ועל כן נעדר יחס הולם בין דבריו המפורטים על לחימת הרודים לבין תיאורו הכללי את לחימת אניות אטאלוס ופיליפוס.
- אטאלוס תקף ראשון, וכל האניות ששטו סמוך לו החרו אחריו והסתערו גם הן. אנייתו, שגודלה אינו מוזכר אך נקראת "מלכותית", תקפה שמונה-חתרית מקדונית, נגחה בה "מהלומת ניגוח קטלנית מתחת למים" והצליחה להטביעה[1] חרף הלחימה העזה של חיילי-הצי שעל סיפונה.
- אניית הדגל של פיליפוס, עשר-חתרית בפיקודו של הנאוארכוס דמוקראטס, נפלה לידי האויב באופן מוזר ובלתי צפוי. היא ניגחה המיוליה שחצתה את דרכה בעוצמה כה רבה, עד כי איל הניגוח נתקע במרכז הדופן, מתחת לשורת המלגזים העליונה. הניסיונות להיחלץ מההמיוליה המותקפת כשלו, ואניית הדגל, שההמיוליה תלויה על איל הניגוח שלה, נותרה משותקת תנועה וחסרת-אונים. שתי חמש-חתריות מציו של אטאלוס מיהרו לנצל את שעת הכושר, ניגחוה משני צדדיה והשמידו את האנייה על חיילי-הצי שבה. בין הנספים היה גם דמוקראטס עצמו.
- דאינוקראטס (Deinokrates), הנאוארכוס של אטאלוס, תקף שמונה-חתרית משל פיליפוס. הוא ניגח את האנייה המקדונית מתחת למים, אך תוך כדי כך ספג בעצמו מהלומה מעל קו המים, משום שאיל הניגוח של השמונה-חתרית היה גבוה יותר. שתי האניות נאחזו האחת ביריבתה, ובתחילה לא הועילו הניסיונות להיפרד על ידי חתירה לאחור. רק לאחר שאטאלוס נחלץ לעזרתו, ועל ידי מהלומות ניגוח חוזרות ונשנות שחרר את האניות האחוזות זו בזו, ניצלה אניית דאינוקראטס, ואילו השמונה-חתרית הוכרעה בלוחמת סיפונים ונשבתה.
- דיוניסודורוס (Dionysodoros), אחיו של דנוקראטס, שהיה גם הוא נאוארכוס בציו של אטאלוס, תקף בארבע-חתרית אניית אויב שגודלה לא מוזכר; הוא החטיא את מהלומת הניגוח, חלף קרוב מדי לדופן האויב, איבד את משוטיו הימניים ואף מגדלי הלחימה שלו נפלו המיימה. אנייתו הוקפה על ידי ספינות האויב והושמדה על צוותה, אולם הוא עצמו ושניים נוספים הצליחו להינצל בשחייה אל טריימיוליה, שנפנתה להושיט להם עזרה.
"המאבק בין האניות הרגילות של הצי (בתחילת הקרב) היה שקול", כותב פוליביוס, "משום שיתרון פיליפוס במספר הלמבוי שלו היווה משקל נגד לעדיפות אטאלוס באניות ספונות." השימוש בספינות קלות בקרב ימי, אותו הנהיג פיליפוס, היה בגדר חידוש בלוחמה הימית של אותה תקופה. אניות המלחמה הסטנדרטיות באותה עת היו ארבע וחמש-חתריות, ספינות מלחמה כבדות ומגושמות-תנועה, שעיקר כוחן בלוחמת סיפונים. האניות היו חמושות באיל-ניגוח, אך מטרת ההתנגחות הייתה להיאחז באניית היריב ולהעביר את ההכרעה לחיילים הרבים שעל הסיפונים, אשר נלחמו בקרב פנים-אל-פנים כביבשה. התפקיד שהועיד פיליפוס למאה וחמישים הלמבוי והפריסטיס שלו, היה לסכל את פעולתן של אניות האויב. הספינות קלות התמרון והתנועה נעו בזריזות הנה והנה, פירקו את מערך האויב, חיבלו במשוטי אניותיו כדי לשתק את תנועתן, או הפריעו להן לתמרן כדי לתקוף.
אניותיו של פיליפוס באגף הימני הוסיפו להתקדם תוך כדי לחימה לעבר פתח המצר, בהתאם לתוכניתו המקורית, אך לאחר זמן-מה גברה ידו של אטאלוס.
[עריכה] הלחימה באגף השמאלי
תיאורו של פוליביוס את הלחימה באגף השמאלי מזמן לנו עדות מפורטת ויחידה במינה של טקטיקת הדייקפלוס. תנועת תקיפה זו נחשבה ליעילה ביותר בלוחמה הימית באותה תקופה, ובוצעה על ידי אניות מהירות תנועה ותמרון, הערוכות בשורה חזיתית. מטרת האניות התוקפות הייתה לפרוץ (diekplein) בעד שורת אניות האויב, לשבור את משוטיהן תוך כדי ההבקעה ועל ידי כך לשתק את תנועתן. לאחר מכן לחוג לאחור, ולהנחית מהלומות ניגוח קטלניות על האניות הפגועות וחסרות היכולת לנוע. הצי הרודי, שנמנה עם הטובים שבציי המלחמה בעת העתיקה, הצטיין בתמרוני ניגוח ולא בלוחמת סיפונים, ובקרב אל מול השייטת המקדונית השתמש כדרכו בטקטיקת הדייקפלוס. וכך מספר פוליביוס:
- "אלמלא פיזרו המקדונים את הלמבוי שלהם בין האניות הספונות, היה הקרב מוכרע על נקלה ותוך זמן קצר. אך אשר אמנם קרה, אותן ספינות סיכלו את פעולת הרודים בדרכים שונות. כשהתפרק מערך הקרב לאחר ההתנגחות הראשונה, התערבבו הכול זה בזה, ולכן לא יכלו (הרודים) לבצע דייקפלוס ואף לא לסובב את אניותיהם (לאחור), למעשה נבצר מהם לחלוטין להשתמש בטקטיקות בהן הצטיינו, משום שהלמבוי תקפו פעם את המשוטים - כדי להפריע לחותרים - פעם, כשחגו לאחור, את החרטום, ופעם את הירכתיים, כדי להפריע לקברניטים ולמשוטי (ההגה) שלהם. אולם בהתקפות חרטום-אל-חרטום השתמשו הרודים בתחבולה: הם השקיעו את חרטומי אניותיהם, וכך ספגו את מהלומות הניגוח מעל המים, בעוד מהלומותיהם שלהם הונחתו מתחת המים והסבו נזק חסר תקנה. ברם, הם השתמשו אופן זה של התקפה לעיתים רחוקות בלבד, משום שנמנעו על פי רוב ממלחמת מגע (בין אנייה לאנייה), ממנה קשה להשתחרר, כי המקדונים שעל הסיפונים השיבו מלחמה עזה בקרבות מגע אלה. על פי רוב ביצעו דייקפלוס, שברו את משוטים אניות האויב והוציאו אותן מכלל שימוש, אחר כך חגו לאחור וניגחו פעם את ירכתיהן של אלה ופעם את דופנן של אלה; ובעוד אניות האויב סבות, תקפו והטביעו את חלקן וחיבלו בציודן של האחרות. ואמנם, על ידי אופן לחימה זה פגעו במספר רב של אניות אויב."
פוליביוס מוסיף ומספר, כי את החלק המזהיר ביותר בקרב עם האגף השמאלי נטלו שלוש חמש-חתריות רודיות. אחת מהן, שהקברניט (הגאי) שלה היה אוטוליקוס (Autolykos) ועל סיפונה נמצא ניקוסטראטוס (Nikostratos), ניגחה אניית אויב, אלא שמעוצמת הניגוח או שמא מתמרון לקוי נעקר איל הניגוח ונשאר תקוע באנייה המקדונית. האנייה שנוגחה טבעה על אנשיה, מים החלו להציף את האנייה הרודית דרך הפרצה הפעורה בחרטומה, והיא הוקפה על ידי אניות האויב. אוטוליקוס ואנשיו נלחמו בחירוף נפש, אך לבסוף הוא נפצע ונפל הימה במלוא כובד שריונו.
תאופיליסקוס, הנאוארכוס הרודי, חש לעזרה עם שלוש חמש-חתריות, אך לא יכול היה להציל את האנייה, כי התמלאה מים. הוא ניגח שתיים מאניות האויב וגבר על החיילים שעל סיפוניהן, אך מיד הוקף על ידי למבוי ואניות אויב נוספות. הוא נלחם בגבורה עילאית, נפצע שלוש פעמים, ועל אף שאיבד את מרבית אנשיו הצליח להציל את האנייה בסיועו של פילוסטראטוס (Philostratos), הטריירארכוס של אנייתו, שהפגין גם הוא אומץ לב בקרב. חרף היותו פצוע שב תאופיליסקוס אל אניותיו האחרות, וכשרוחו עזה יותר משקודם הוסיף להתנפל על האויב.
[עריכה] אחרית הקרב
אניות אטאלוס גברו על האגף הימני המקדוני, והוא עצמו הגיע אל האיים, אשר בסמוך להם עמדה אנייתו של פיליפוס. בראותו כי אחת מהחמש-חתריות שלו נוגחה על ידי אניית אויב מחוץ לזירת הקרב והיא עומדת להתמלא מים, נחלץ לעזרתה עם שתי ארבע-חתריות נוספות. אניית האויב נמלטה אל עבר החוף, ואטאלוס שט בעקבותיה במלוא המרץ כדי ללכוד אותה. פיליפוס, שהבחין כי מלך פרגמון מופרד מרחק רב מציו, מיהר לחסום את דרכו חזרה עם ארבע חמש-חתריות, שלוש טריימיוליות והלמבוי ששטו עימו. אטאלוס נטש את אנייתו ומילט את נפשו לחוף, אך כדי לעכב בעד רודפיו, חיבל תחבולה מחוכמת: הוא פקד על אנשיו להציג לעין כל על סיפון אנייתו את חפצי המלכות שהיו עימו - גביעים, גלימות ארגמן וחפצים אחרים. רודפיו, שלא עמדו בפיתוי ליטול לעצמם שלל יקר-ערך זה, הניחו לו והוא הצליח לברוח עם אנשיו אל אריתראי (Erythrai).
פיליפוס, שידו בקרב באגף הימני הייתה על התחתונה, גרר את האנייה המלכותית אל זירת הלחימה וניסה לעודד את רוח אנשיו כאילו הניצחון בידיהם. כשראה דיוניסודורוס, הנאוארכוס של אטאלוס, את האנייה המלכותית נגררת על ידי האויבים, לא היה ספק בלבו כי אטאלוס נהרג. הוא אותת לאניותיו לשוב ולהתכנס, ושט אל הנמל שביבשת.
תוך כדי כך הובסו המקדונים גם באגף השמאלי. הם נטשו את זירת המערכה, בהעמידם פנים כאילו הם חשים לעזרת אניותיהם שלהם. טרם עוזבם השמידו הרודים במהלומות ניגוח כמה מאניות האויב ואת האחרות גררו כמלקוח שלל ושבו אל כיוס.
[עריכה] מניין האבידות
- מאניות האגף הימני של פיליפוס, שנלחם נגד אטאלוס, הוצאו מכלל שימוש עשר-חתרית אחת, תשע-חתרית אחת, שבע-חתרית אחת ושש-חתרית אחת, ומשאר האניות עשר ספונות, שלוש טריימיוליות וכן עשרים וחמש למבוי על צוותן. חסרה ברשימת האבידות של פוליביוס אותה שמונה-חתרית, שהוטבעה על ידי דאינוקראטס.
- אבידות פיליפוס באגף השמאלי, שנלחם נגד הרודים, הסתכמו בעשר אניות ספונות וכארבעים למבוי, וכן שתי ארבע-חתריות ושבע למבוי על צוותן.
- סך האבידות בנפש היה כשלושת-אלפים חיילי-צי וכששת-אלפים חותרים ומלחים; כאלפיים מקדונים ובעלי בריתם נפלו בשבי.
- אטאלוס איבד טריימיוליה אחת ושתי חמש-חתריות; שתי ארבע-חתריות ואנייתו המלכותית נפלו לידי האויב.
- אבידותיו בנפש הסתכמו בכשבעים איש.
- הרודים איבדו שתי חמש-חתריות ותלת-טורית אחת, אך אף לא אחת מאניותיהם נפלה שלל לידי האויבים.
- כשישים רודים נהרגו בקרב.
אין להוציא מכלל חשבון, כי מיעוט האבידות היחסי בציי אטאלוס והרודים - כפי שמוסר אותן פוליביוס - הוא תוצאה של הסתמכותו העיקרית (אם לא הבלעדית) על מקורות רודיים.
[עריכה] תוצאות הקרב
אבידותיו של פיליפוס היו עצומות, באניות ובאנשים כאחד, אך הוא טען לניצחון משני טעמים: ראשית כי הבריח את אטאלוס לחוף ולכד את אנייתו, ושנית כי עגן לכאורה לאחר הקרב בין שברי האניות, ליד כף ארגנון (Argenon). כדי לתת תוקף מחודש לטענתו לניצחון, שב פיליפוס למחרת היום ואסף את שברי האניות ואת גופות המתים שניתן היה לזהותם. מעניין, כי גם הרודים ודיוניסודורוס לא היו בטוחים בנצחונם, או שמא ביקשו להוכיח לפיליפוס ידו של מי הייתה על העליונה בקרב, שכן בחלוף יום נוסף התייצבו מחדש נגד שרידי ציו. אלא שפיליפוס לא נענה לאתגר, והם שבו לכיוס.
[עריכה] מקורות
- Polybius. Translated by W.R. Paton. The Loeb Classical Library. Vol. V (1926, reprinted 1978).
- F.W. Walbank, A Historical Commentary on Polybius. Oxford, Clarendon Press, 1957-79. Vol 2: Commentary on books vii-xviii.
- J.S. Morrison, Greek and Roman Oared Warships. Oxford, Oxbow Books, 1996.
- L. Casson and J.R. Steffy, The Athlit Ram. College Station, Texas A&M University Press, 1991.
- L. Casson, Ships and Seamanship in the Ancient World. Princeton, Princeton University Press, 1971.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- פוליביוס בתרגום לאנגלית.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ ראוי לציין, כי מהלומות הניגוח לא הטביעו את האנייה המותקפת במובן הרגיל של המילה. מאחר שהאניות היו עשויות עץ ולא נשאו מטען כלשהו, הן התמלאו מים אך הוסיפו לצוף ולא שקעו למצולות. מטרת איל הניגוח לא הייתה לפעור חור בדופן האנייה, אלא לערער את אחיזת לוחות הדופן. הסדקים שניבעו בין הלוחות כתוצאה ממהלומת הניגוח די היה בהם לגרום לאנייה להתמלא מים ולסכן לא רק את חיי החיילים כבדי-החימוש שעל הסיפון, אלא בעיקר את אלו של החותרים שמתחתיו. לאחר הקרב היה נהוג לגרור את האניות "הטבועות", והיכולת לעשות זאת ללא הפרעה הייתה מסימניו של הצד המנצח.
