האיים הקיקלאדיים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
האיים הקיקלאדיים הם קבוצת איים יוונית בים האגאי, מדרום מזרח לחלק היבשתי של יוון. שמם ניתן להם מכיוון שהם יוצרים מעגל (ביוונית 'קיקלוס') סביב האי הקדוש דלוס. בקבוצה נכללים 220 איים ואיונים, שהבולטים מביניהם הם סנטוריני, מילוס, פארוס, נאקסוס, איוס ומיקונוס. רבים מהאיים הקטנים יותר אינם מיושבים. ארמופולי שבאי סירוס היא בירת האיים.
תוכן עניינים |
[עריכה] גיאוגרפיה ואקלים
האיים הם פסגות של שרשרת הרים תת-קרקעית, פרט לשני איים געשיים, סנטוריני ומילוס. האקלים באיים יבש וחמים, אך פרט לאי נאקסוס, האדמה אינה פוריה במיוחד. עם המוצרים החקלאיים של האיים נמנים יין, פירות, חיטה, שמן זית וטבק.
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] יוון העתיקה
האיים הקיקלאדיים מיושבים לפחות מאז שנת 7000 לפנה"ס. בתקופה הנאוליתית (לפני שנת 4000 לפנה"ס) נוצרה בהם תרבות ייחודית, המשלבת גורמים מתרבות אנטוליה ויוון. התרבות התבססה על גידול שעורה פראית וזן ראשוני של חיטה, ועל ביות כבשים, עזים וחזירים ודיג טונה. הדיג התבצע ככל הנראה באמצעות צלצלים מסירות קטנות. בין האתרם שנחפרו מתרבות זו ניתן למנות את סָליאגוֹס וקֶפאלָה שבאי קאוס.
בסביבות 3000 לפנה"ס התגבשה באיים התרבות הקיקלאדית, שחלשה עליהם בעידן הנאוליתי ובתחילת תקופת הברונזה. בתקופה הקיקלאדית המוקדמת (3000–2000 לפנה"ס) היו בחלק מהאיים מושבות קבע, ובאחרים התקיים יישוב מדי פעם. באותה תקופה נוצרו באיים פסלי שיש קטנים ושטוחים של נשים, ששימשו כנראה למטרות פולחן, ויוצרו משיש מקומי שנחצב באי פארוס.
בתקופה הקיקלאדית התיכונה (2000–1500 לפנה"ס; מקבילה לתקופת הברונזה התיכונה) השתלטה התרבות המינואית על מרבית האיים. בין השאר הוקמה עיר מינואית באקרוטירי שבסנטוריני, שהושמדה מאוחר יותר בהתפרצות הר הגעש שהרסה את האי.
בתקופה הקיקלאדית המאוחרת (1500–1100 לפנה"ס) עברו האיים לידי המיקנים, ובמאה השמינית לפנה"ס לידי הדורים. במאה החמישית לפנה"ס היו האיים חלק מהאימפריה הגדולה של אתונה, והאי המקודש דֶלוֹס היה אף המקום בו הוחזקה קופתה המשותפת של הליגה האטית-דלית, ברית הדוקה שהוקמה בידי אתונה בשנת 478 לפנה"ס. בהסכמי הברית נכלל סעיף הקובע שאיש אינו רשאי להיוולד או למות בדֶלוֹס, ובכך התחזקה השליטה האתונאית באי, שהאוכלוסייה המקומית נאלצה לעוזבו.
בתקופה ההלניסטית היו האיים תחת שלטון בית תלמי ממצרים.
[עריכה] רומא וימי הביניים
בשנת 146 לפנה"ס הפכו האיים למושבה רומית. בתקופה זו הפכו רבים מהם למרכז מסחר בים התיכון. הנצרות הגיע לאיים במאה הראשונה לספירה.
עם התמוטטות האימפריה הרומית הפכו האיים לחלק מהאימפריה המזרחית, ביזנטיון, ונשארו תחת שליטתה עד שהתמוטטה בשנת 1204 במהלך מסע הצלב הרביעי. אחד ממשתתפי מסע הצלב, האציל מרקו סאנודו, נשא את עיניו לאיים הקיקלאדיים והשתלט עליהם במתקפה עצמאית בשנת 1207. הוא נחת באי נאקסוס, שם נתקל בהתנגדות המקומיים היוונים אורתודוקסים, שנתמכו בידי יריבי המסחר של הוונציאנים, אנשי גנואה. אך לאחר מצור בן מספר שבועות הכניע סאנודו את ההתנגדות וכבש את נאקסוס ואיים נוספים בסביבתו.
סאנודו הקים בקיקלאדיים ממלכה פאודלית בשם דוכסות הארכיפלגו, והכריז על עצמו כדוכס. הוא חילק את האיים לאחוזות והעניק אותם לאצילים שלחמו עמו. הדוכסות הצהירה על נאמנות למלכים שונים במהלך ימי הביניים, אך נותרה במידה רבה עצמאית. אף כי הוונציאניים הביאו אתם את הנצרות הקתולית, נותרו רוב תושבי האיים אורתודוכסיים. בשנת 1383 מרדה משפחת קריספו ביורשיו של סאנודו, ובניה הפכו לשליטי האיים.
עם עליית האימפריה העות'מנית בתורכיה של היום, נאלצו תחילה דוכסי האיים להעלות מס לסולטן, וב1566 הוחלף הדוכס הנוצרי האחרון בנציגו של הסולטן - דון יוסף נשיא, מדינאי יהודי ממוצא פורטגלי, הידוע גם כמקים העיר טבריה. עם מותו של נשיא בשנת 1579 השתלט הסולטן באופן ישיר על רוב הקיקלאדיים (אם כי האיים סיפנוס וטנוס נותרו בשליטת משפחות איטלקיות עד 1617 ו-1714 בהתאמה.
[עריכה] האימפריה העות'מאנית ויוון המודרנית
תחת השלטון העות'מאני הפכו האיים למחוז זנוח, והותקפו רבות בידי שודדי ים. במהלך מלחמת רוסיה-תורכיה, 1774-1768 נכבשו חלק מהאיים, ביניהם סיפנוס, לזמן קצר בידי הצי הרוסי.
האיים כמעט ולא השתתפו במלחמת העצמאות היוונית, אף כי מהאי סיפנוס נשלח כח בפיקודו של ניקולס חריסוגלאס, ובתגובה נחתו העות'מנים באי. כמו-כן שימשו האיים כמקום מפלט לנמלטים מאיים אחרים בהם טבחו התורכים במתקוממים.
במלחמת העולם השנייה נכבשו האיים, כמו שאר חלקי יוון, בידי איטליה. מתחילת שנות השבעים של המאה ה-20 החלה להתפתח באיים תעשיית תיירות, שהפכה למנוע הכלכלי העיקרי שלהם בימינו.
