צ'ארלס גורדון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
צ'ארלס ג'ורג' גורדון (Charles George Gordon 28 בינואר 1833 – 26 בינואר 1885) מכונה גם גורדון הסיני, גורדון פאשה וגורדון מחרטום – קצין בריטי ומנהלן. זכור בעיקר בשל פעילותו בסין ובצפון אפריקה.
מותו הדרמטי בקרב בחרטום שבסודאן שימש השראה לסרט "חרטום", לסופרים ולציירים.
תוכן עניינים |
[עריכה] קריירה מוקדמת
צ'ארלס גורדון, בנו הרביעי של הגנרל ה. ו. גורדון מחיל התותחנים המלכותי הבריטי, נולד בעיירה וולוויץ' שמדרום מזרח ללונדון. הוא למד בבית הספר של טאונטון והחל מ-1848 באקדמיה הצבאית המלכותית שבוולוויץ', מוסד שהכשיר קציני הנדסה ותותחנים. הוא הוסמך לקצונה ב-1852 כסגן משנה בחיל ההנדסה המלכותי והשלים את הכשרתו בבית הספר המלכותי לקציני הנדסה בצ'טהאם קנט וקודם לדרגת סגן ב-1854.
בתחילה נשלח גורדון להשתתף בהקמת הביצורים שנועדו להגן על עיירת הנמל "מילפורד הבן" שבוויילס. כשפרצה מלחמת קרים נשלח גורדון לחזית והגיע לבלאקלבה בינואר 1855. הוא השתתף במצור על סבסטופול ובהתקפה על ביצורי העיר מ-18 ביוני ועד ה-8 בספטמבר. אחר כך השתתף במשלחת הצבאית לקינוברן וחזר לסבסטופול בסוף המלחמה. עם חתימת הסכם השלום סופח גורדון לוועדה הבינלאומית שסימנה את קו הגבול בין רוסיה לתורכיה בבסרביה והמשיך בעבודת המדידות לסימון הגבול המזרחי בין שתי המדינות בקווקז. כשחזר לאנגליה לקראת סוף שנת 1858 מונה למדריך בבית הספר בצ'טהאם וקודם לדרגת סרן באפריל 1859.
[עריכה] סין
גורדון שהה באנגליה זמן קצר בלבד. ב-1860 הכריזה בריטניה מלחמה כנגד סין (מלחמת האופיום השנייה), וגורדון, הצטרף לכוחות הבריטים בטיינג'ין בספטמבר. הוא החמיץ את ההתקפה על מצודות דאגו, אך כבר היה נוכח בעת שנכבשה בייג'ינג ונחרב ארמון הקיץ. גורדון שהה עם הכוחות הבריטים שכבשו את צפון סין עד אפריל 1862, כשהכוחות בפיקודו של הגנרל ויליאם סטאבלי נקראו לשאנגחאי על מנת להגן על המושבה האירופאית מצבא טאי פינג שאיים על העיר.
הכוחות הבריטיים הגיעו בזמן מכריע, לאחר שנתיים של לחימה בהם מיליציה של אירופאים ואסיאתיים תחת פיקודו של פרדריק טאוסנד וורד האמריקאי אשר הגנה על העיר, נסוגה באיטיות חזרה אל העיר בלחץ כוחות המורדים של טאי פינג. סטאבלי החליט לטהר את המורדים מהאזור שבטווח של 50 קילומטרים משאנגחאי בשיתוף פעולה עם וורד וכוח צרפתי קטן. גורדון סופח למטהו כקצין הנדסה. חאדינג, צ'ינגפו וערים נוספות נכבשו והאזור טוהר ממורדים לקראת סוף 1862.
וורד נהרג בקרב טזקי והשלטונות הסיניים האימפריאליים לא חיבבו את מחליפו. לי הונגז'אנג מושל מחוז ג'יאנגסו ביקש מסטאבלי למנות קצין בריטי לפקד על הכוח. סטאבלי בחר בגורדון שהתמנה באופן לא רשמי לרב־סרן בדצמבר 1862, מינוי שאושר בדיעבד על ידי הממשל הבריטי. גורדון נטל את הפיקוד על הכוח שכונה "הצבא המנצח תמיד" (כינוי מעודד אם כי מוגזם במידה מסוימת) במרץ 1863 בסונגג'יאנג. מבלי שהמתין לארגון מחדש של כוחותיו הוביל אותם גורדון מייד לשחרור המצור מצ'אנסו, עיר המצויה 60 קילומטרים צפונית־מערבית לשאנגחאי. פעולה זו הוכתרה בהצלחה וגורדון זכה במהירות להוקרת אנשיו.
גורדון ארגן מחדש את כוחותיו והתקדם לקונשאן שנכבשה תוך ספיגת אבדות ניכרות. מכאן ואילך הוביל גורדון את צבאו למסע כיבושים שבו לכד עיר אחר עיר עד שבנובמבר נלכדה העיר סוז'או. לאחר ויכוח עם לי הונגז'אנג בנושא הוצאות להורג של מנהיגי המרד, הסיג גורדון את כוחותיו מסוז'או לקונשאן והפסיק את פעולותיו הצבאיות עד פברואר 1864. גורדון השלים אז עם לי הונגז'אנג ובמפגש ביניהם נקבעו המבצעים הבאים. "הצבא המנצח תמיד" חידש את קצב ההתקדמות המהיר שלו, כששיאה של מערכה זו היה במאי עם כיבוש צ'אנצ'ופו, המרכז הצבאי העיקרי של הטאי פינג באזור. גורדון חזר אז לקונשאן ופיזר את צבאו.
הקיסר קידם את גורדון לדרגת "טיטוּ", הדרגה הגבוהה ביותר בצבא הסיני, והוא עוטר ב"מעיל הצהוב". הצבא הבריטי קידם את גורדון לדרגת סגן אלוף והוא נעשה חבר במסדר הרחצה. הוא קיבל גם את הכינוי גורדון "הסיני".
[עריכה] סודאן – מושל אקווטוריה
גורדון חזר לאנגליה ב-1865 ופיקד במשך שש שנים על כוח ההנדסה המלכותי שבנה מבצרים להגנת נהר התמזה בגרייבסנד שבקנט. בתקופה זו הוא גם הקדיש מזמנו לעזרת ילדי העניים של העיר בהקמת בית ספר של יום ראשון, ובמזון ובביגוד שאותם קנה ממשכורתו הצבאית.
באוקטובר 1871 מונה גורדון לנציג הבריטי בוועדה הבינלאומית שמטרתה קביעת זכויות השיט בשפך הדנובה שמרכזה בגאלץ. ב-1872 נשלח גורדון לבחון את מצבם של בתי הקברות הצבאיים הבריטיים בחצי האי קרים, וכאשר עבר בדרכו באיסטנבול הוא נפגש עם ראש ממשלת מצרים נובאר פאשה, שהציע לו לעבוד עבור שליט מצרים הכדיב איסמעיל פאשה. ב-1873 הגיעה מהכדיב הצעת עבודה מוגדרת שגורדון נתן לה את הסכמתו לאחר שקיבל את אישור הממשל הבריטי, ולכן הפליג למצרים בתחילת 1874. גורדון מונה לקולונל (אלוף משנה) בצבא המצרי.
המצרים הרחיבו את תחום שלטונם דרומה משנות ה-20 של המאה ה-19. משלחת צבאית מצרית בפיקודו של סיר סמואל בייקר האנגלי נשלחה במעלה הנילוס הלבן והגיעה לחרטום בפברואר 1870 ולגונדוקורו (ליד העיר ג'ובה בסודאן קרוב לגבול עם אוגנדה) ביוני 1871. בייקר נתקל בקשיים מרובים והצליח להקים כמה מוצבים לאורך הנילוס בלבד. הכדיב ביקש מגורדון שיחליף את בייקר כמושל מחוז אקווטוריה (השם ניתן למחוז בשל קרבתו לקו המשווה). לאחר שהות קצרה בקהיר הפליג גורדון לחרטום דרך סַוַכּין שלחוף הים האדום ובּרְבּר. מחרטום הוא המשיך במעלה הנילוס הלבן לגונדוקורו.
גורדון שהה במחוז אקווטוריה עד אוקטובר 1876. הוא הצליח למפות את מקורות הנילוס, ולהקים סדרה של שתים-עשרה מצודות על הנילוס הלבן משפך הסובאט ועד לגבול אוגנדה. משם הוא הציע לפתוח נתיב מזרחה למומבסה (אז בשלטון זנזיבר, כיום בקניה). התקדמות ניכרת נעשתה בהפסקת סחר העבדים. עם זאת, התעמת גורדון עם המושל המצרי של סודאן שישב בחרטום. עימות זה הוביל את גורדון להודיע לכדיב על התפטרותו מהתפקיד והוא חזר ללונדון. שליט מצרים, שאורח חייו הבזבזני גרם לו לשקוע בחובות, היה זקוק לאדם ישר כגורדון שיבטיח לו הכנסה קבועה מהאזורים הנרחבים של סודאן. ב-17 בינואר 1877 שלח איסמעיל פאשה לגורדון מברק ובו הזכיר כי גורדון התחייב כלפיו כ"ג'נטלמן" והוא מצפה כי ימלא אחר הבטחתו. גורדון חזר לקהיר בפברואר 1877, אך דרש כי הוא ימונה למושל הכללי של סודאן, דרישה שהכדיב הסכים לה מייד.
[עריכה] סודאן – מושל כללי
כמושל סודאן פעל גורדון בכמה נושאים. האחד היו היחסים בין מצרים לאתיופיה שהגיעו לשפל בשל מחלוקת טריטוריאלית על מחוז בוגוס. המלחמה פרצה ב-1875 והמשלחת הצבאית המצרית הובסה באופן מוחץ ב"גוּנדט". משלחת צבאית שניה, גדולה יותר, בפיקודו של הנסיך חסן נשלחה שנה אחר כך והובסה ב"גוּרה". הסטאטוס קוו נמשך עד מרץ 1877 כשגורדון הגיע למאסאווה בתקווה להשכין שלום עם האתיופים. הוא המשיך לבוגוס וכתב למלך אתיופיה מהם התנאים המוצעים לשלום. אך הוא לא קיבל תשובה משום שהמלך האתיופי רכב דרומה למלחמה עם שבטי השואה. בראותו כי הבעיה האתיופית יכולה להמתין חזר גורדון לחרטום.
כמושל סודאן פרסם גורדון חוקים ותקנות שהגבילו את סמכויותיהם של הפקידים המצריים, המסים הוקטנו ופקידי ממשל וקצינים מצריים שכשלו פוטרו ונשלחו לקהיר. המסחר פרח וחרטום התפתחה במהירות. גורדון מינה אירופאים לתפקידי המושלים במחוזות השונים של סודאן ובהדרגה התייצב השלטון בה.
כשמרד פרץ במחוז דארפור רכב גורדון לשם. מספרם של המורדים היה ניכר וגורדון העריך כי לדיפלומטיה יש סיכוי גדול יותר להצלחה. גורדון, שאליו התלווה מתורגמן בלבד, רכב למחנה האויב על מנת לדון במצב. פעולה נועזת זו הצליחה, שכן חלק מהמורדים הצטרפו אליו והשאר נסוגו דרומה. גורדון ביקר במחוזות של ברבר ודונגולה ואז חזר לגבול אתיופיה לפני ששב לחרטום בינואר 1878. גורדון זומן לקהיר וכשהגיע במרץ מונה לנשיא ועדת חקירה שתפקידה היה לגלות כיצד יוכל איסמעיל לשלם את חובותיו הכספיים למלווים האירופאיים. הכדיב שלא היה מסוגל לשלם את חובותיו הודח על ידי הסולטן התורכי ב-1879 לטובת בנו תאופיק.
גורדון חזר דרומה. הוא המשיך להאראר, דרומית לאתיופיה, ומכיוון שמצא שמצב המִנְהל היה בכי רע הוא פיטר את המושל. הוא שב לחרטום ורכב שוב לדארפור על מנת להילחם בסוחרי העבדים. סגנו, רומולו גאסי האיטלקי, נלחם בהצלחה ודיכא מרידה שפרצה במחוז בחר אל ראזל. גורדון ניסה שוב שליחות שלום לאתיופיה שהסתיימה בכך שגורדון נלקח בשבי ונשלח בחזרה למאסווה. גורדון היה מותש משנים של עבודה בלתי פוסקת, הוא חזר לקהיר ב-2 בינואר 1880 והתפטר מהמינוי כמושל סודאן.
[עריכה] שנים חסרות מנוחה
במרץ 1880 ביקר גורדון את המלך לאופולד השני בבריסל והוזמן לנהל את מדינת קונגו החופשית. באפריל, הציעה לו ממשלת מושבת הכף שבדרום אפריקה את משרת מפקד הכוחות המקומיים של המושבה. במאי ביקש המרקיז מריפון שנתמנה למושל כללי בהודו מגורדון להתלוות אליו כמזכירו האישי. גורדון קיבל הצעה אחרונה זו, אך זמן קצר לאחר הגיעו להודו, הוא התפטר. מייד אחר־כך הזמינו סיר רוברט הארט, המפקח הכללי של המכס בסין, לבייג'ינג. הוא הגיע לסין ביולי ונפגש עם לי הונגז'אנג , ממנו למד כי נשקפת סכנת מלחמה בין סין לרוסיה. גורדון המשיך לבייג'ינג והשתמש במלוא השפעתו על מנת להשכין שלום. הוא חזר לאנגליה, אך באפריל 1881 עזב שוב והפעם למאוריציוס כמפקד על יחידת ההנדסה המלכותית. הוא נשאר במאוריציוס עד מרץ 1882, כשקודם לדרגת מייג'ור-ג'נרל. אחר־כך נשלח גורדון למחוז הכף על מנת להסדיר סכסוכים בבאסוטולנד, וחזר לאנגליה כמה חודשים אחר־כך.
[עריכה] ארץ ישראל
בהיותו מובטל מעבודה החליט גורדון לבקר בארץ ישראל, ארץ שזמן רב רצה לבקר בה. כבר מנעוריו היה גורדון אדוק בדתו, הרבה לקרוא בתנ"ך וחפש בו רמזים לגאולת האדם. בתקופת שירותו הצבאי התחזקה בו האמונה המיסטית והוא האמין כי נועד לקיים שליחות של ההשגחה העליונה. לפיכך נסע גורדון ב-1883 לארץ ישראל ושהה כאן כשנה. בהיותו כאן סייר באזור ירושלים כשהוא מחפש תשובות לשאלות שעלו מקריאה בספרי הקודש. גורדון טען כי המסורת המזהה את גולגולתא, מקום צליבתו של ישו, עם כנסיית הקבר הקדוש אינה נכונה וכי ישו נקבר בקבר הגן (הקרוי לכן עד היום גם הגולגולתא של גורדון). הוא כתב מאמרים בנושא, אך הסבריו לא התקבלו על דעתם של רוב החוקרים.
גורדון היה ידוע בקרב תושבי הארץ בשל מבצעיו הצבאיים בסין ובסודאן והתקבל בכבוד בקרב ערביי הארץ. עד היום נוהגים להצביע על עץ בחצר בית המוכתר של עין כרם (כיום מרכז טארג למוזיקה) שנטע במו ידיו. אבל גם בשהותו בארץ לא מצא מנוחה. במכתב מיפו לאחותו ב-1 ביולי 1883 כתב: "עברתי לכאן (מירושלים) ושכרתי בית טוב למשך 6 חודשים. מקום זה מתאים ביותר לצאת ממנו אל כל הכיוונים." [1]. את שהותו כאן סיכם בספר "הגיגים בארץ ישראל" (Reflections in Palestine).
[עריכה] סודאן – מרד המהדי
בסוף 1883 פנה מלך הבלגים שוב לגורדון והציע לו ליטול פיקוד על מדינת קונגו החופשית. גורדון קיבל את ההצעה וחזר ללונדון לערוך סידורים. אך כמה ימים לאחר הגעתו הוא נתבקש על ידי הממשלה הבריטית להמשיך מייד לסודאן, מכיוון שהמצב התדרדר שם במהירות לאחר שעזב. מרד חדש פרץ בסודאן והפעם עמד בראשו מנהיג כריזמטי, מוחמד אחמד, שהכריז על עצמו כמהדי.
בסודאן לא היו מספיק כוחות מצריים להתמודד עם המורדים וממשלת מצרים עצמה הייתה עסוקה בדיכוי מרד אחמד עראבי בסיוע בריטי שהפך את מצרים למדינת חסות למעשה. בינואר 1883 כבש צבאו של המהדי את אל־עובייד, בירת מחוז קורדופן והעיר השנייה בגודלה בסודאן, וערך טבח באוכלוסייה. ב-5 בנובמבר 1883 הביס צבא המהדי צבא מצרי בפיקוד בריטי שנשלח נגדו, ובדצמבר 1883 הורתה הממשלה הבריטית למצרים לנטוש את סודאן, אך פעולה זו הייתה מסובכת כיוון שכללה נסיגה של אלפי חיילים מצריים, עובדים אזרחיים ובני משפחותיהם. הממשלה הבריטית ביקשה מגורדון להפליג לחרטום על מנת שידווח מה השיטה הטובה ביותר לבצע את הפינוי.
[עריכה] חרטום
גורדון יצא לקהיר בינואר 1884 בלווית קולונל ג'. ד. סטיוארט, אשר מונה לסגנו. בקהיר הוא קיבל הוראות נוספות מהנציג הדיפלומטי הבכיר של בריטניה במצרים סיר אוולין בארינג ומונה כמושל כללי. במסעו צפונה עבר גורדון בקורוסקו ובברבר שבקצה עיקול הנילוס והגיע לחרטום ב-18 בפברואר. בהגיעו החל גורדון לארגן את משלוח הנשים, הילדים, החולים והפצועים למצרים וכ-2,500 איש פונו לפני שכוחותיו של המהדי חסמו את הנתיב צפונה. על פי בקשתו של גורדון ניסה בארינג להשיג את אישורם של הבריטים והמצרים למינויו של זובאייר, מגדולי סוחרי העבדים של סודאן, אך גם מנהיג מקומי בעל השפעה, למושל סודאן לאחר שגורדון יעזוב. בארינג פעל מאחורי הקלעים להשגת המינוי אבל גורדון, בפזיזות שנבעה מכעס בשל עיכוב האישור, דיווח לכתב "הטיימס" על הרעיון והסערה הציבורית שפרצה בשל כך אילצה את הממשלה הבריטית לסרב לתמוך בסוחר העבדים לשעבר.
התקדמות המורדים לחרטום השתלבה במרידה מקבילה במזרח סודאן שמנהיגה היה עוסמן דיגנה. הכוחות המצריים בסַוַכּין שעל חוף הים האדום הובסו שוב ושוב. בשל חשש לנתיב להודו העובר בים סוף, נשלח כוח בריטי תחת פיקודו של הגנרל סר ג'ראלד גראהם לסַוַכּין והוא אילץ את המורדים לסגת לאחר מספר קרבות קשים. גורדון דרש כי הדרך מסַוַכּין לברבר תישאר פתוחה, אך הממשלה הבריטית בלונדון סירבה לבקשה ובאפריל פונו כוחותיו של גראהם, וגורדון וסודאן נזנחו. ב-15 במרץ מרדו השבטים שמצפון לחרטום והצטרפו אל המהדי והם חסמו את הנהר לתנועת ספינות וניתקו את הטלגרף שחיבר בין חרטום לקהיר. במאי נכנעה ברבר, וחרטום הייתה מבודדת לחלוטין.
[עריכה] תחת מצור
גורדון ארגן את הגנת חרטום כש-30,000 מלוחמי המהדי החלו את המצור על העיר ב-18 במרץ 1884. חרטום, המצויה בנקודת המפגש בין הנילוס הלבן והנילוס הכחול, הייתה מוגנת משלושה עברים על ידי הנהרות, ובהוראת גורדון נחפרה תעלה בין הנילוס הלבן לנילוס הכחול שהפכה את חרטום לאי. גורדון השרה תחושה של בטחון בעיר בחודשי המצור הראשונים, קידם קצינים בדרגות, אישר הקצבות מזון מיוחדות בחגים ויישב סכסוכים. הוא הציע הצעת פשרה למהדי אך היא נדחתה בתביעה לכניעה מוחלטת.
הבריטים החליטו לנטוש את סודאן, אך היה ברור כי במצב שנוצר לא ניתן לפנות את חיל המצב המצרי ולכן דרש הממשל הבריטי מגורדון שיתפנה בעצמו, אלא שגורדון קורץ מחומר אחר - או שכל חיל המצב מפונה או שגם הוא נשאר. בינתיים הלכה והתגברה הדרישה הציבורית לחילוצו. ב-8 באוגוסט החליטה הממשלה הבריטית לנקוט צעדים לחילוצו. כצעד ראשון הקים רב סרן צעיר בשם הורשיו קיצ'נר, שעתיד היה לשחק תפקיד חשוב בעתידה של סודאן, מוצב חוץ בדאבּה (הנקודה שבה פונה הנילוס מזרחה). קיצ'נר שמר על קשר עם גורדון בעיר הנצורה באמצעות שליחים. רק בתחילת נובמבר, ארבעה חודשים אחרי שהתקבלה החלטת החילוץ, היה כוח החילוץ הבריטי העיקרי מוכן לצאת לדרך.
ב-10 בספטמבר התפנו מחרטום כל האירופאים, למעט גורדון והקונסול האוסטרי, בספינה "אבאס". ב-18 בספטמבר עלתה הספינה על שרטון ובני בריתו של המהדי רצחו את כל יושביה וביניהם סגנו של גורדון, הקולונל סטיוארט. בין השאר היו בספינה גם מסמכים שפרטו במדויק את מצבת הכוח המצרי בחרטום ואת תביעותיו של גורדון להושטת עזרה. המידע שכנע את המהדי כי יקל עליו לכבוש את חרטום וב-21 באוקטובר הביא את עיקר כוחותיו לחרטום. בתחילת נובמבר הצליחו שליחיו של קיצ'נר להעביר לגורדון חבילת מכתבים שנעטפה בגיליון של העתון "סטנדרד" מלונדון ובו גילה גורדון את הידיעה כי מטרת כוח החילוץ היא גורדון לבדו. ועל כך כתב ביומנו: "אני מצהיר, אחת ולתמיד, שלא אצא מסודאן עד אשר כל אדם שיבקש לצאת את הארץ תינתן לו אפשרות לעשות זאת... אם יגיעו לכאן שליח או הוראה בכתב, שאני מצווה לצאת את הארץ לא אציית אלא אשאר כאן; ארד שאולה עם העיר, וכל האחריות תחול עלי".
[עריכה] נפילת חרטום
ב-12 בנובמבר החלו כוחותיו של המהדי להפגיז את חרטום מתותחים שנפלו לידיהם כשהביסו את הצבא המצרי שנשלח נגדם שנה קודם לכן. בינתיים החלו המים בנהר לרדת, כמקובל בעונה זו של השנה, והתעלה שנחפרה מדרום החלה להתייבש. האויב החל להתקרב יותר ויותר לעיר. ב-13 בדצמבר כתב גורדון: "אם חיל המשלוח לא יגיע תוך 10 ימים, ואני אינני מבקש יותר מ-200 איש, עלולה העיר ליפול; עשיתי כמיטב יכולתי כדי לשמור על כבוד ארצי. היו שלום." את יומנו, מברקים ורישומים צרר גורדון בחבילה שאותה שלח עם הספינה "בורדאיין" למאטאמה על מנת לפגוש את חיל החלוץ הבריטי.
בסוף דצמבר הגיע כוח החילוץ הבריטי לקורטי שבסודאן והתפצל לשניים. חלק אחד המשיך בדרך הארוכה במעלה נהר הנילוס המתעקל בנקודה זו מזרחה וצפונה. חלקו השני של הכוח צעד בדרך הקצרה דרך המדבר, כשמטרתו מאטאמה שבקצה עיקול הנילוס והגיע לשם ב-19 בינואר 1885 כשהוא מביס בדרך את כוחות המהדי שניסה לעצרו. במאטאמה פגשו אנשי הכוח בארבע ספינות תותחים שגורדון שיגר אליהם באמצע דצמבר מחרטום לאחר שקיבל ידיעות על התקרבותם. מהמכתבים ששלח גורדון הבינו המפקדים האנגלים כי מצבו נואש. הם שיפצו שתיים מהספינות וב-24 בינואר הפליג בהן המפקד האנגלי, צ'ארלס וילסון, בראש כוח ובו 20 חיילים בריטים ו-250 חיילים סודניים.
ב-26 בינואר 1885, בשעה שלוש לפנות בוקר, הסתערו 50,000 לוחמי המהדי על חרטום. החיילים המצריים העייפים, הרעבים ושהמורל שלהם היה בשפל המדרגה לא הצליחו לעצור את הכוחות העדיפים, והמורדים חדרו לעיר וערכו בה מרחץ דמים. אין יודעים בדיוק כיצד מת גורדון. בורדיני ביי, אחד מסוחרי חרטום סיפר כי גורדון נהרג על גרם מדרגות ארמונו. מאוחר יותר ערפו את ראשו והשליכו את גופתו לאחת הבארות. ראשו הערוף נישא לאוהלו של המהדי והוצב שם בין שני ענפי עץ.
יומיים אחר־כך, ב-28 בינואר (יום הולדתו ה-52 של גורדון), תחת אש בלתי פוסקת של רובים משתי גדות הנהר, הגיע כוח המשימה של וילסון בכדי לגלות כי חרטום נפלה בידי המורדים וגורדון כבר אינו בין החיים. במצב זה החליט הפיקוד הבריטי לפנות את חיל המשלוח הבריטי מסודאן.
[עריכה] אחרית דבר
הידיעות על מותו של גורדון עוררו זעזוע גדול בבריטניה. תקופה מסוימת דרש הציבור נקמה ואת ראשו של ויליאם יוארט גלאדסטון ראש הממשלה, שנחשב אחראי עיקרי לכישלון, אך נושאים אחרים שעלו על סדר היום הציבורי הסיטו את תשומת הלב מהנושא. חמישה חודשים אחר־כך היה גם המהדי בין המתים לאחר שכנראה חלה באבעבועות שחורות. רק 13 שנה אחר־כך, ב-1898, כבשו הבריטים שוב את סודאן לאחר שהביסו בקרב אומדורמן את יורשו של המהדי, הכליף עבדאללה אל טאשי.
[עריכה] מיתוס הגיבור
אישיותו של צ'ארלס גורדון שנויה במחלוקת עד היום. אין ספק שהיה אדם ישר ואמיץ, אך האם פעל מתוך אידאליים דתיים והומניטארים, כפי שטוענים חלק מההיסטוריונים, או שמא מתוך הרפתקנות ורדיפה אחר כבוד, כפי שטוענים אחרים? מתוך יומנו ומכתביו מצטייר גורדון כמי שבז לאריסטוקרטיה ושתארי אצולה אינם עושים עליו רושם. הארוחות הרשמיות בחברה הגבוהה באנגליה נסכו עליו שעמום והוא התייחס אליהן כאל בזבוז זמן. גורדון היה טיפוס מתבודד, ומעולם לא היו לו חברים קרובים. במכתביו יש כמיהה לקשר עם אנשים שלא מתממש. גורדון לא יצר כלל קשר עם נשים ודעתו הייתה כי הנישואים מקלקלים את בני האדם, שכן "אם האשה מבקשת משהו, מתנגד לכך הבעל, ולהפך". אין הוכחה כי היה הומוסקסואל ונראה כי היה א-מיני. את החסך בחייו החברתיים מילא בקריאה אדוקה בתנ"ך שאף הביאה אותו לארץ ישראל, וכפי הנראה נהג למצוא מפלט בעישון ובשתייה חריפה. עשרים וחמש שנה לאחר מותו פרסם לייטון סטארצ'י את הספר "ויקטוריאנים מפורסמים", ובו טען כי היו ימים שלמים שבהם גורדון היה שיכור ונתון למצבי רוח עקב כך.
סיפור חייו ומותו הדרמטיים של גורדון שימש השראה לספרים רבים, לציורים ואף לסרט. אין יודעים בוודאות כיצד מת, אך רגעיו האחרונים קיבלו נופך רומנטי בציור הפופולרי "העמידה האחרונה של גנרל גורדון" של הצייר ג'ורג' ויליאם ג'וי (1885 – כיום בגלריה לאמנות של לידס) ושוב בסרט חרטום שבו שיחק צ'רלטון הסטון את דמותו (1966).
אתרים רבים קרויים על שם גורדון בבריטניה ובמקומות נוספים:
- "הקולג' לזכר גורדון" בחרטום הוקם על ידי קיצ'נר במסגרת התוכנית להשבת ממשל סדיר לסודאן, והיה שנים רבות המוסד החינוכי החשוב ביותר בסודאן.
- בית הספר בווסט אנד סארי שנחנך על ידי המלכה ויקטוריה.
- בעיירה גראבסנד שבה פעל כמהנדס קרויה על שמו הטיילת לאורך הנהר וכיכר חרטום.
- במרכז עיר הולדתו, וולוויץ', מצויה ככר גורדון.
- פסל של גורדון שנעשה בידי האמן ת'ורניקרופט הוקם תחילה בכיכר טרפלגר והועבר אחר כך לרציף ויקטוריה. עותק של פסל זה מצוי בשמורת גורדון ליד בית הפרלמנט במלבורן, אוסטרליה. הקמת הפסל שנחנך ב-1889 מומנה מתרומותיהם של 100,000 אזרחים.
- פורטרט נאה של גורדון מצוי בויטראז' בגרם המדרגות הראשי של בניין בולומונבאה באוניברסיטה של ניו-אינגלנד בארמידאל, ניו סאות' ויילס, אוסטרליה.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אלן מורהד, הנילוס הלבן, תרגם זיוי שורר, הוצאת מערכות 1965
1. ^ כל הציטוטים בערך מתוך תרגומו של זיוי שורר ל"הנילוס הלבן" של אלן מורהד.
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: צ'ארלס גורדון |
| ערך מומלץ |
