צ'אק ברי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
צאק ברי (נולד ב-18 באוקטובר 1926 בסנט לואיס, מיזורי), גיטריסט וזמר אמריקני. אחד מחלוצי הרוק אנד רול בארצות הברית בשנות ה-50, ונחשב בעיני רבים ליוצר החשוב ביותר בדור החלוצים הזה. המגזין "רולינג סטון" בחר בו למקום ה-6 ברשימת 100 הגיטריסטים הטובים ביותר של כל הזמנים.
ברי החל את הקריירה המוזיקלית שלו בהופעות במועדונים בסנט לואיס עם שירי בלוז ולהיטים ממגוון סגנונות. הקהל אהב בעיקר חידושים שהוא עשה למוזיקת "הילבילים" לבנה, כמו קאנטרי. הוא הקפיד לעשות אותם בסגנון ראוותני כמו של שחקן ולהוסיף בתים חדשים משלו לשירים, ועד מהרה הוציא לעצמו שם בחוג מועדוני סנט לואיס. ב-1954, הוא החל להנהיג הרכב קטן של הפסנתרן ג'וני ג'ונסון, והפך לאטרקציה בקהילה השחורה בעקבות הופעותיו הקבועות במועדון ה"קוסמופוליטן". ההצלחה הובילה אותו לשיקאגו, שם הקליט בביתו קלטת ששלח ללאונרד צ'ס, נשיא חברת התקליטים "צ'ס". צ'ס התלהב משיר בשם "Ida Red" וקבע חזרה עם ברי ל-21 במאי, 1955. בחזרה, שונה שם השיר ל-"Maybellene". השיר בשמו החדש היה השיר הראשון של אמן שחור שבאמת הצליח בקרב צעירים לבנים ו"הילבילים" דרומיים, והוא אחד השירים שסייעו הכי הרבה לפריצת הרוק אנד רול והפיכתו לסיפור הצלחה מסחרר ב-50 השנים הבאות. חלק חשוב בהפיכת "Maybellene" ללהיט היה לשדר הרדיו אלן פריד, שזכה בתמורה להשמעות בחלק מזכויות היוצרים. פריד גם דאג שברי יופיע באירועים שאירגן ובסרטי רוק אנד רול.
בשנים הבאות, ברי הקליט הרבה שירים שהפכו ללהיטים והיום נחשבים לקלאסיקות, ביניהם: "Roll Over Beethoven", "Johnny B. Goode", "Carol" ו-"Sweet Little Sixteen". הוא המשיך להופיע בטלוויזיה ובקולנוע, ניגן יחד עם אמנים לבנים בהופעות רבות, השקיע בקרקעות באזור סנט לואיס, פתח מועדון ב-1958 ותיכנן להקים לונה פארק ליד העיירה וונטסוויל. אבל בדיוק אז, הרשויות גילו שצעירה שעבדה במועדון שלו גם התפרנסה מזנות, ושברי עבר על חוק מאן האוסר על העבדת נשים לבנות. הוא נשפט פעמיים, ונשלח לכלא לשנתיים. כשהשתחרר בשנות ה-60, השירים שלו הפכו שוב ללהיטים בידי להקות בריטיות, ו-2 הלהקות המצליחות ביותר באותה תקופה, הביטלס והרולינג סטונס, הושפעו בצורה ברורה ממנו. הוא ניצל את המומנטום על ידי הקלטת להיטים נוספים, כמו "Nadine" ו-"No Particular Place to Go", הופיע בבריטניה וכיכב יחד עם תלמידיו הבריטים בסרט קולנוע ב-1964. בסוף שנות ה-60, בעיצומה של מהפכת ילדי הפרחים, ברי החל להופיע עם קטעי בלוז איטיים, בנוסף ללהיטים המוכרים, והפך לאורח קבוע בחוגי הפסטיבלים והמסיבות ההיפיים. לאחר שהייה קצרה והרת אסון בחברת התקליטים "מרקורי", הוא חזר ל"צ'ס" בתחילת שנות ה-70, שם הקליט את להיטו האחרון, "My Ding a Ling", שגירסת ההופעה שלו הביאה לברי את תקליט הזהב הראשון שלו. בסוף העשור, ברי נהיה פופולרי והופיע בכל ספיישל בטלוויזיה ובכל פסטיבל שבו יכל. אבל שוב, הוא הסתבך עם החוק בדיוק כשנהיה מצליח, וב-1979 הוא נשלח לכלא בעוון העלמת מס. לאחר שחרורו, הוא הופיע בתפקיד עצמו בסרט "American Hot Wax", סרט ביוגרפי על אלן פריד, ונכנס להיכל התהילה של הרוק אנד רול, אבל היצירתיות שלו התפוגגה. הוא הפסיק להקליט חומר חדש, וההופעותיו הלא קבועות היו גרועות, כשברי עובד עם להקות ליווי נוראיות ויוצא מהקצב ומהצליל לעיתים קרובות. ב-1987 הוא הוציא את ספרו הראשון, אוטוביוגרפיה, ובאותה שנה יצא גם הסרט "Hail! Hail! Rock'n'Roll", שתיעד את חגיגות ה-60 לברי, בניהול מוזיקלי של קית' ריצ'רדס ובהשתתפות כוכבים רבים. מאז הוא הפסיק להיות פעיל בתחום המוזיקלי, אך מעולם לא הפסיק להיחשב כאגדה וכחלוץ רוק אנד רול אמיתי.
