פהד מלך ערב הסעודית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פהד בן עבד-אלעזיז בן עבד-אלרחמן

תאריך לידה: 1923 תאריך פטירה: 1 באוגוסט, 2005 מקום לידה: ריאד למניין: המלך ה-5 תחילת כהונה: 13 ביוני, 1982 סוף כהונה: 1 באוגוסט, 2005 (מוות) יורש העצר: עבדאללה בן עבד אל-עזיז א-סעוד

פהד בן עבד-אלעזיז בן עבד-אלרחמן (1923 - 1 באוגוסט 2005) יליד ריאד, כיהן החל מיוני 1982 ועד מותו כמלכה החמישי של ערב הסעודית וכראש ממשלתה, וכן כמנהיגו העשרים של בית סעוד.

פהד היה בנו האחד-עשר של מייסד הממלכה עבד אל עזיז אבן סעוד, וראשון בניו מאשתו השביעית, חסה בנת אחמד אס-סודיירי. יחד עם שישה אחים נוספים מאותה אם, ביניהם הנסיכים סולטן (שר ההגנה והסגן השני לראש הממשלה), נאיף (שר הפנים) וסלמן (מושל ריאד), נמנה פהד על שביעיית "האחים הסודיירים", מהמשפיעים שבפלגי בית המלוכה לאורך ההיסטוריה המודרנית של ערב הסעודית. פהד נולד בעיצומו של מסע אביו להשליט את מרותו על חצי האי ערב, שבסופו כוננה ממלכת ערב הסעודית.

פהד התחנך ב"מדרשת הנסיכים" בריאד, מוסד חינוכי שהקים אביו במיוחד עבור חינוך בני בית המלוכה. לאחר מכן עבר למוסד הידע הדתי במכה, שם רכש השכלה דתית-והאבית. ב-1945 ערך את ביקורו המדיני הראשון בניו יורק על מנת להשתתף במושב הפתיחה של העצרת הכללית של האו"ם. פהד פעל בכפוף לאחיו החורג, פייצל, אשר שימש באותה תקופה כשר החוץ של הממלכה.

ב-1953, בהיותו בן שלושים, התמנה פהד לשר החינוך הראשון של ערב הסעודית. באותה שנה ייצג את בית סעוד בטכס הכתרתה של מלכת אנגליה אליזבת השנייה. חשיבותו של פהד כיסוד משמעותי בבית המלוכה נתנה אותותיה כבר ב-1959, כאשר נבחר לעמוד בראש המשלחת הסעודית לליגה הערבית. מכאן הדרך לפסגה הייתה קצרה - בשנת 1962 התמנה לשר הפנים של סעודיה, ואילו ב-1967 נבחר לסגן השני לראש הממשלה - המשרה השלישית בחשיבותה בממלכה אחרי המלך והסגן הראשון.

ב-25 במרץ, 1975, נרצח המלך פייצל על ידי אחיינו, ובמקומו עלה אחיו החורג ח'אלד, לאחר שאחיו הבכור מוחמד ויתר על הכתר. ח'אלד, שהיה הפסיבי מבין כל מלכי ערב הסעודית (ובמיוחד בשנותיו האחרונות), מינה את פהד לנסיך הכתר ולסגן הראשון לראש הממשלה. בפועל, היה זה פהד אשר ניהל את מרבית ענייני החוץ, הנפט והמודרניזציה של הממלכה. עם מותו של ח'אלד ב-13 ביוני, 1982, עלה פהד לכס המלוכה.

פהד נחשב למלך ליברלי יחסית, חסיד הפיתוח והמודרניזציה, ומתון במדיניות החוץ שלו. הוא הוסיף להוביל קו פרו-מערבי ופרו-אמריקני חזק. בתחילת שלטונו יזם את "תוכנית פהד", תוכנית להסדר שלום במזרח התיכון, לפיה ישראל תיסוג באופן מוחלט מכל השטחים שכבשה במלחמת ששת הימים, תפנה את כל ההתנחלויות שהקימה ותאפשר הקמת מדינה פלסטינית, ואז, כדבריו, "יוכלו כל מדינות האזור לחיות בשלום", משמע, יוכר קיומה של מדינת ישראל. תוכנית זו התוותה במידה רבה את מדיניותה של הליגה הערבית ביחס לסכסוך הישראלי-ערבי. יוזמה דומה הועלתה בשמו בשנת 2002 (ר' היוזמה הסעודית) אף שאביה היה ככל הנראה נסיך הכתר עבדאללה.

אחת הבעיות הראשיות עמן נאלץ פהד להתמודד הייתה השפל במשק הנפט: חלה ירידה בהפקה, ביצוא ובמחירי הנפט, ועקב כך קטנו ההכנסות וקרנות הרזרבה. אם ב-1981 הגיעו הכנסות הנפט לשיא של כמאה מיליארד דולר (ובזכותן מימנה המדינה תוכניות פיתוח ענקיות, לרבות צינור נפט מהמפרץ הפרסי ועד לעיר ינבוע שלחוף הים האדום, הקמת נמלי ים ואוויר, כבישים מודרניים, מיזמים חקלאיים, צבא מתוחכם ורמה גבוהה של חינוך, רפואה ושיכון), הרי שב-1985 הוערכו הכנסות הנפט בכפחות מ-28 מיליארד דולר. ב-1976 עמד שיעור הפקת הנפט הסעודי בשוק העולמי על 37%, ואילו ב-1985 על 17% בלבד. בעיצומו של המשבר פהד אף פיטר את שר הנפט הוותיק, אחמד זכי ימאני, אשר כיהן בתפקיד משנת 1962. רק בשנות התשעים ניתן היה להצביע על התאוששות משק הנפט הסעודי.

פלישתו של הרודן העיראקי סדאם חוסיין לכווית ב-1990 (ר' מלחמת המפרץ הראשונה) חוללה זעזוע בערב הסעודית, כיוון שלראשונה זה עשורים נתערערה היציבות הפוליטית בחצי האי ערב, באופן שנתפס כאיום משמעותי על הממלכה עצמה. היה זה פהד אשר קרא באוגוסט 1990 לסיוע אמריקני כנגד העיראקים. ערב הסעודית השתתפה בקואליציה שהכניעה את סדאם והעניקה בסיסים לקואליציה זו. הוא השתמש במעמדו על מנת למשוך מדינות ערביות ואסלאמיות נוספות לקואלציה האנטי-עיראקית.

ב-1992 הציג פהד שורת "רפורמות" פנימיות במנגנוני הממשל הסעודי. הוא ערך תיקוני יסוד חוקתיים, לפיהם ערב הסעודית הנה מונרכיה הנשלטת על ידי בניו ונכדיו של מייסדה, אבן סעוד, וכי בסמכות המלך לקבוע את זהות נסיך הכתר. תיקון זה פתח מאבק גלוי בין יורשי העצר הפוטנציאליים, סולטן ועבדאללה, שנסתיים ב-1996. הוא הגדיר בפירוט את סמכויות מועצת השרים הסעודית, מעין קבינט בעל סמכויות ביצועיות, הכפוף כולו למלך. בנוסף, ביצע חלוקה אדמיניסטרטיבית של הממלכה למחוזות ויצר מערכת מסועפת של שלטון מקומי. לבסוף, יצר "אספה לאומית", הרשאית לבחון צווים מלכותיים אך לא להתנגד להם.

המלך פהד נודע בנטיותיו הפילנטרופיות ובנכונותו לתרום למוסדות צדקה ברחבי העולם, ובעיקר למדינות המוסלמיות בעולם השלישי. הונו האישי נאמד בכעשרים מיליארד דולרים.

בשנת 1996 עבר פהד שבץ מוחי חמור, אשר הותירו משותק חלקית ושלל ממנו את היכולת לשלוט בפועל במדינה. אחיו החורג, נסיך הכתר עבדאללה, שימש כעוצר בפועל של הממלכה; נסיעותיו של פהד היו רק לרגל חופשות, ולעתים הוא שהה מחוץ לממלכה חודשים ארוכים. אף על פי כן, פהד עדיין קיים פגישות מעטות ואירח מבקרים ספורים בארמונו, ואף הצהיר הצהרות תקיפות (ביניהן גינוי "הטרור הישראלי" נגד פלסטינים בלתי חמושים ב-2002, או כוונתו "להכות באגרוף ברזל בטרוריסטים" לאחר פיגועי ההתאבדות בריאד, נובמבר 2003).

ב-6 ביולי, 2005 דיווחה התקשורת הערבית כי חלה הדרדרות חמורה במצב בריאותו של המלך, ששהה בתרדמת ונשקפה סכנה לחייו. ב-1 באוגוסט 2005 נפטר בבית החולים. אחיו-למחצה, יורש העצר עבדאללה, הומלך תחתיו.