החטא הקדמון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| נצרות | |
 |
|
| פורטל נצרות | |
| מושגים בנצרות | |
| התאולוגיה הנוצרית | כתבי הקודש הנוצריים |
| הקרדו השילוש הקדוש החטא הקדמון צליבת, תחיית ועליית ישו הביאה השנייה שבעת החטאים |
הברית הישנה הברית החדשה הבשורות חזון יוחנן |
| הפולחן הנוצרי | אישים מרכזיים |
| הסקרמנטים טבילה · וידוי סעודת האדון צלב · איקונין |
ישו · יוחנן המטביל השליחים · פאולוס אבות הנצרות · האפיפיור הקדושים הנוצריים |
| הזרמים בנצרות | ההיסטוריה של הנצרות |
| נצרות קתולית נצרות אורתודוכסית נצרות פרוטסטנטית המינים בנצרות |
ועידת ניקיאה פילוג הכנסייה הנוצרית מסעי הצלב הפילוג המערבי הרפורמציה |
| ראו גם | |
| מונותאיזם | נצרות ואנטישמיות | אדריכלות כנסיות | |
החטא הקדמון הוא מושג מרכזי בתאולוגיה הנוצרית המתאר את החטא הבסיסי, שבעקבותיו נענש העולם כולו עד היום. חטא זה הוא חטא עץ הדעת שמסופר בספר בראשית, ושבעקבותיו סולקו אדם וחוה מגן העדן.
גם ביהדות ישנם כיום שמשתמשים במושג 'החטא הקדמון' בהקשר של חטא עץ הדעת, אך השימוש התאולוגי המרכזי במושג זה נעשה בנצרות.
תוכן עניינים |
[עריכה] החטא הקדמון על פי פאולוס
מושג החטא הקדמון הוכנס כאחד מעיקרי הנצרות על-ידי פאולוס, הוא שאול התרסי, ששאב את המושג מן היהדות (כבר האיסיים, חברי כת מדבר יהודה, הדגישו את ההבדל שבין ה'בשר' לבין ה'רוח'). פאולוס התאים את תוכנו של מושג "החטא הקדמון" לעקרונות החדשים של הדת אותה הוא ייסד. חלוקה זו בין ה'גוף' לבין ה'רוח' היא כיום אחד מעיקרי התפישה הנוצרית.
בהתייחסו לחטא הקדמון, כתב פאולוס ב"איגרת אל הרומאים" פרק ה': "לכן כאשר על-ידי האדם הראשון בא החטא אל העולם, ודרך החטא - המוות, וכך עבר המוות אל כל בני האדם, אשר בו כולם חטאו".
על-פי פאולוס, מרגע הגירוש מגן העדן חיים כולנו, צאצאיהם של אדם וחווה, בעולם שקרי - עולם ה'גוף' וה'חומר', הוא עולם החטא שסופו בגיהנום, וזאת בניגוד לעולם האידאלי - עולם ה'רוח' - שסופו בגן העדן. טענה זו קיבלה גוון של חטא התאווה, כשיצר המין הוא המייצג העיקרי של חטאי הגוף, ולכן על-פי הנצרות הוא אחד מהחטאים החמורים.
בשל החטא הקדמון נולדו בני האדם לתוך טבע חוטא, כלומר אינם מסוגלים לחיות מבלי לחטוא, ולפיכך הם מנותקים מהאלוהים, והדרך לגן העדן סגורה בפניהם.
עקב החטא מצפה לאדם ניתוק נצחי מאלוהים. לעומת זאת כל המקבל את האמונה ב"מושיע" - בישו, יוושע ויזכה לחיי גן עדן בעולם הבא. כל מי שאינו מקבל זאת דינו גיהנום. תפישה זו היא המשך לתפישה הנוצרית, הפסימית מעיקרה, והרואה בעולם זה, עולם ה'גוף', הבל מוחלט, שעל מאמיניה להינתק ממנו ככל שניתן.
על פי תפישה זו, ייסוריו ומותו של ישו היו כולם על מנת לכפר על החטא הקדמון. ומכאן גם מושג ה'חסד' הנוצרי: האדם יוושע אם יאמין בכך שישו עבר את הייסורים כחסד למען שחרור המין האנושי מחטאו.
כמו כן התפתחה התפיסה שהאדם משתחרר מתוצאותיו הנוראות של החטא הקדמון על-ידי הטבילה, גם בהיותו תינוק, והשקפה זו הייתה אחד הגורמים לכך שהנצרות הנהיגה טבילת תינוקות.
[עריכה] התפתחות מושג החטא הקדמון
[עריכה] הויכוח עם הפלגיאנים
בימיו של אוגוסטינוס מתפתח ויכוח בנוגע לחטא הקדמון. מחד, פלגיאנוס, מלומד בריטי, שטען שהחטא הקדמון לא דבק בצאצאי אדם וחווה, ועל כן כל אדם יכול להיוושע מכוח הרצון והשכל, הם החסד האלוהי שהוענק לאדם בידי האל. לפי פלגיאנוס מעבר לחסד זה אין האל מתערב עוד בחיי האדם ועל כן אמונה בישו אינה הכרחית לישועה.
מנגד, הייתה העמדה האוגוסטינית. אוגוסטינוס טען שעם אכילת התפוח אבדה לאדם היכולת לבחור בין טוב לרע ולכן כל בני האדם סופם שהגיעו לגיהינום, פרט למתי מעטים שנבחרו בידי האל. לאחר מות ישו, לפי התפיסה האוגוסטינית, ניתן היה להגיע לגן העדן מכוח החסד האלוהי, אולם לא ניתן לדעת מי יוושע, ועל כן על כל אדם לחיות חייו כנוצרי טוב. זוהי דוקטרינת הפרה-דסטינציה - יעודו של האדם להגיע לגן העדן או הגהנום.
בסופו של דבר הויכוח בין העמדות החריף ובמאה החמישית, בועידת קרתגו, הכנסייה מאמצת את התפיסה האוגוסטינית ורודפת את הפלגיאנים.
[עריכה] ימי הביניים
בימי הביניים העמדה האוגוסטינית מתרופפת. החסד האלוהי עליו מדברים פאולוס ואוגוסטינוס הופך מיחס האל לאדם, לנכס מוחשי שהכנסייה מחזיקה בו ויכולה למכור אותו. התפיסה הייתה, שאדם שמתנהג כראוי בהתאם לרצון האל, יגיע לגן עדן.
הגעתו זו נקשרה עם הזמן בכנסייה: כחלק מפיתוח תפיסת הכור המצרף והתפתחות מוסד כתבי המחילה (אינדולגנציות), הכנסייה הפכה לגורם פעיל בגאולתו האישית של כל אחד. גישה זו הייתה גמישה ועודדה תקווה אצל המאמינים, אבל גם ספגה ביקורת על מעורבות הכנסייה וחמדנותה, נוכח הרווח הכלכלי שצמח לה מעידוד רכישת אינדולגנציות ותשלום עבור זירוז הגעת נשמות הנפטרים מהפרוגטוריום לגן העדן.
[עריכה] הרפורמציה
התפיסה הלותרנית בדבר החטא הקדמון הייתה במובן מסוים חזרה לתפיסה האוגוסטינית, דבר שאינו מפתיע נוכח היותו של לותר נזיר אוגוסטיני. התפיסה הלותרנית נשענת על שלושה יסודות: "חסד בלבד" - האדם יכול להיגאל רק בזכות החסד האלוהי; "כתבי הקודש בלבד" - האמת נמצאת רק בכתבי הקודש; "אמונה בלבד" - האמונה היא האות לכך שהאדם נבחר בידי האל. בכך למעשה לותר מפתח את דוקטרינת הפרה-דסטינציה של אוגוסטינוס לכיוון שונה: ניתן לדעת מי נבחר בידי האל, והבחירה מתבטאת על ידי האמונה.
התפיסה הקלוויניסטית פיתחה תורת פרה-דסטינציה כפולה: האדם לא נבחר לגיהנום ומשם נושע בידי האל, אלא כל אדם נבחר מראש האם יגיע לגיהנום, או שיגיע לגן העדן. בתפיסה הקלוויניסטית המאוחרת סימני הבחירה מתבטאים בהצלחתו הכלכלית של האדם - עושר מעיד על כך שהאדם יועד לגן עדן, עוני - לגיהנום.
הכנסייה הקתולית אישרה בועידת טרנט, כנגד הרפורמציה, כי כל אדם יכול להושיע את עצמו, וגם מי שנבחר יכול לחטוא.
