כאב
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לכאב שני מובנים. במובנו הרפואי, שהוא המקובל ביותר, מייצג הכאב תחושת אי נוחות פיזית הנגרמת כתוצאה מדחפים עצביים המשדרים למוח שדר על פגיעה ברקמות הגוף, ומכונה בהרחבה כאב פיזי. מלבד מובן זה, נעשה שימוש מושאל במושג "כאב" כדי לתאר סבל נפשי. במובן זה, כאב מייצג תחושת צער נפשית. תחושה זו עלולה להיגרם מפגיעה בדבר מה חשוב לאדם (אהבה רומנטית נכזבת, למשל, ידועה בכוחה לגרום סבל לנפש).
תוכן עניינים |
[עריכה] כאב פיזי
הכאב הוא נושא מרכזי ברפואה, מאחר שקיומו, הכרוני או אף הרגעי, עלול לפגוע במידת ניכרת באיכות החיים של הפרט. עם זאת, תועלתו מרובה מנזקו. הוא מתריע בפני האדם או בעל החיים על סכנה מיידית לפגיעה גופנית, או על נזקים ארוכי טווח צפויים, וכן דוחק בו לקרוא לעזרה. בנוסף הוא מועיל לקולקטיב, המבחין באותות המצוקה שמשדר הפרט ולומד לנקוט באמצעי זהירות כהגנה מפני הסכנה.
קיימת תסמונת מולדת נדירה (נפוצה יחסית בקרב הבדואים בישראל עקב נישואי הקרובים) שהלוקה בה אינו מסוגל לחוש כאב, אף על פי שחוש המישוש שלו הוא תקין לחלוטין. תסמונת זו (congenital insensitivity to pain) מקצרת במידה משמעותית את תוחלת החיים של הלוקים בה, שמתקשים להישמר מפני מפגעים למיניהם.
[עריכה] מדידת כאב פיזי
סולם הכאב של מקגיל מאפשר למדוד כאב על מרכיביו התחושתיים, הרגשיים והקוגנטיביים. המטופלים נדרשים לבחור מתוך רשימה את המילים המתאימות ביותר לתיאור תחושת הכאב שלהם. נמצא שהדרך שבה מתוארים סוגי כאב שונים שונה במידה משמעותית.
הכאב הוא תלוי הקשר פסיכולוגי ותרבותי. ידועים למשל הולכי הגחלים בהודו, המסוגלים להכניס עצמם למצב בו אינם חשים כאב.
[עריכה] העברת הכאב בגוף
הדרך שבה כאב נקלט ומועבר במערכת העצבים אינה נהירה דיה, אם כי הושגו התקדמויות משמעותיות במחקר בנושא. אחד הממצאים החשובים הוא שהמערכת האחראית להעברת כאב חד ומיידי שונה מהמערכת העצבית המופקדת על הכאב המתמשך והקהה יותר.
לא קיימים קולטנים מיוחדים לכאב. הוא נוצר כאשר תאי עצב קולטים מולקולות שפולטות רקמות פגועות. למשל היסטמין ואשלגן.
העברתו קשורה לכימיקל P, המופרש באזור עמוד השדרה. בשל חשיבותו של עמוד השדרה ביצירת הכאב, מעדיפים להזריק משככי כאבים לאזור זה, וכך נמנעים מתופעות הלוואי הקשורות להתפשטותם של המשככים לזרם הדם. אחד המודלים המחקריים מתאר מערכת של "שערים" בעמוד השדרה שבאמצעותה יכול הגוף עצמו לעצור את העברת הכאב הלאה. נוצרת אינטרקציה בין עמוד השדרה לגזע המוח ולמוח הקטן שרק לאחריה יוכל הכאב, אם הוא מוחשי, להגיע אל אזור התלמוס, ומשם להמשיך אל קליפת המוח, והכאב יופיע בתודעה.
לפי מודל זה, הסיבים הסנסוריים המהירים, המעבירים תחושות של מגע, הם בעלי השפעה מעכבת על הכאב. יש בכך כדי להסביר מדוע שפשוף אצבע או ליקוקה מהווים תגובה שבאינסטינקט לדקירה.
במשך מאות שנים היה ידוע שסמים ממשפחת האופיום מסוגלים להפחית כאב (כמו המורפין), אם כי לא כל מטופל יפיק מהם תועלת שווה. מלבד זאת, יעילותם קטנה כאשר מרבים להשתמש בהם.
המחקר החדש גילה כי הגוף עצמו יודע להפיק חומרים הפועלים על אותם קולטנים ובעלי השפעה דומה. מעריכים שלחומרים אלו, האנדרופינים, יש השפעה, לפחות חלקית, על כמה תופעות מעניינות הקשורות ברגישות לכאב. למשל, יכולתם של בעלי חיים (ובכללם בני אדם) להדחיק את תחושת הכאב במצבי חירום. ליכולת זו יש תועלת אבולוציונית ברורה.
עוד תופעה הקשורה בחומרים האופיים היא יעילותן המפתיעה של תרופות אינבו (פלסבו) בהפחתת כאב. נראה שהן מעודדות הפרשת חומרים אלו בגוף.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: כאב |
