הקרדינל רישלייה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארמן ז'אן דו פלסי, דוכס דה רישלייה (9 בספטמבר, 1585 – 4 בדצמבר 1642), הידוע בתור הקרדינל רישלייה, היה מדינאי ואיש כנסייה צרפתי, אשר מונה למזכיר המדינה בשנת 1616. רישלייה עלה לגדולה הן בממסד הדתי והן בממסד השלטוני. בשנת 1622 היה לקרדינל, וב-1624 התמנה לשרו הראשי של המלך לואי השלושה עשר, משרה בה החזיק עד מותו ב-1642, או אז ירש אותו הקרדינל ז'ול מזראן (Mazarin).
תקופת כהונתו מאופיינת בנסיונות לרכז ולחזק את הסמכות המלכותית, לצד מיגור גורמים שאפתניים בתוך הממלכה. הגבלת כוחה של האצולה אפשרה לו להפוך את צרפת למדינה ריכוזית ביותר. מדיניות החוץ שלו, מאידך, התמקדה בהחלשת כוחה של השושלת האוסטרו-ספרדית לבית הבסבורג; ועל אף היותו קרדינל קתולי, לא בחל בכריתת בריתות עם שליטים פרוטסטנטיים על מנת להשיג את היעדים שהציב למדינתו. מדיניות זו, שביסודה התעלמות משיקולים דתיים, אידאולוגיים ואישיים בתהליך מימוש היעדים הלאומיים, זכה לכינוי Raison d'Etat (היגיון המדינה), והייתה בבחינת יסוד מרכזי בהתפתחות הדיפלומטיה המודרנית. שלטונו של רישלייה עמד בסימן מלחמת שלושים השנה, אשר סחפה מעצמות רבות ברחבי אירופה.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] נעורים ותחילת הקריירה
ארמן נולד בשנת 1585 כבן הרביעי למשפחה פריסאית בת שבע נפשות, אשר נמנתה על האצולה הזוטרה. אביו, פרנסואה דו פלסי, היה חייל וחצרן, ואילו אמו, סוזן דה לה פורט, הייתה בתו של שופט מפורסם. בהיותו בן חמש, נפל אביו במלחמות הדת הצרפתיות. ארבע שנים אחר כך נשלח רישלייה הצעיר לקולז' דו נאבר (Navarre) שבפריס, והחל בלימודי פילוסופיה. לאחר מכן, התחיל באימונים לקראת קריירה צבאית, בעקבות אביו.
כהוקרה לפועלו של אביו במלחמות הדת, המלך אנרי השלישי העניק למשפחתו של רישלייה את הבישופות של לוסון (Luçon). המשפחה ניכסה לעצמה את מרבית נכסי הבישופות, אולם אנשי הדת שבה התנגדו לכך וביקשו להשתמש בהכנסות למטרות כנסייתיות. אמו של רישלייה, שרצתה לשמור על מקור ההכנסה החשוב, הציעה פשרה, שבמסגרתה ימונה בנה השני, אלפונס, לבישוף לוסון. אלפונס סירב, ובחר להיעשות נזיר. וכך נדרש ארמן לנטוש את שאיפותיו הצבאיות ולהיעשות בישוף. בשנת 1607, לאחר מסע מיוחד לרומא שבמסגרתו העניק לו האפיפיור היתר מיוחד מפאת גילו הצעיר, מונה רישלייה לבישוף לוסון. הוא הצטייר כמחולל רפורמות, והיה הבישוף הראשון בצרפת שיישם את הרפורמות המוסדיות שקבעה מועצת טרנט בין השנים 1545 ו-1563.
[עריכה] העלייה לשלטון
בשנת 1614 בחרו אנשי הכמורה של מחוז פואטו (Poitou) ברישלייה כאחד מנציגיהם לאספת המעמדות. שם הגן בלהט על הכנסייה, קרא לפטור אותה מתשלום מסים ולהעניק לבישופים סמכויות פוליטיות רחבות יותר.
עיקר התקדמותו הפוליטית של רישלייה נעשתה לאחר פירוק האספה, עת שירת נאמנה את השר החשוב ביותר בממלכה, קונצ'ינו קונצ'יני. בשנת 1616 התמנה למזכיר המדינה, והאחריות על ניהול יחסי החוץ של צרפת הוטלה על כתפיו. רישלייה היה גם לאחד מיועציה הקרובים ביותר של אמו של לואי השלושה-עשר, מארי דה מדיצ'י (Marie de Médicis). המלכה מארי שימשה כעוצרת כאשר לואי בן התשע עלה לכתר; ואף על פי שבנה הגיע לגיל הבגרות ב-1614, היא נותרה השליטה הממשית של צרפת. יחד עם זאת, המדיניות שהנהיגה יחד עם קונצ'יני שרה הראשי לא זכתה לאהדת ההמונים. באפריל 1617 יצאה לפועל תוכניתו של אויבם הראשי של השניים, שארל דה לויין (Charles de Luyens), שבמהלכה נרצח קונצ'יני ואילו מארי הודחה. ללא פטרוניו, רישלייה עצמו איבד מכוחו; הוא פוטר מתפקידו כמזכיר המדינה וסולק מחצר המלך לאביניון.
בשנת 1619 נמלטה מארי מכלאה והנהיגה מרד אצילים נגד המלך ודה לויין. הללו הזעיקו את רישלייה, בתקווה שיוכל לדבר אל ליבה של המלכה האם. רישלייה הצליח במעשה התיווך בין האם לבנה, שהגיע לכדי מימוש בהסכם אנגולם; מארי דה מדיצ'י זכתה לחנינה מוחלטת וצורפה למועצה המלכותית, ובתמורה הבטיחה לבלום את המרי. לאחר מותו של שארל דה לויין בשנת 1621 שב ועלה מעמדו של רישלייה. שנה מאוחר יותר מינה אותו המלך לקרדינל, בהמלצתו של האפיפיור גרגוריוס החמישה-עשר. משברים תכופים שפרצו בצרפת הפכו את רישלייה ליועצו הראשי של המלך. לאחר שמונה לאספת השרים המלכותית באפריל 1624, זכה בתפקיד השר הראשי למלך, בו כיהן עד יום מותו.
[עריכה] כשר הראשי
מדיניותו של הקרדינל רישלייה עמדה בסימן שתי מטרות עיקריות: ריכוז הכוח בצרפת מחד, והתנגדות לשושלת ההבסבורגית (אשר שלטה הן באוסטריה והן בספרד) מאידך. המשבר המשמעותי הראשון שעבר אירע בעמק ולטלינה שבלומברדיה (צפון איטליה), אשר נודעה לו חשיבות אסטרטגית רבה. על מנת למנוע דריסת רגל ספרדית באזור זה, תמך רישלייה בקנטון השוויצרי גריסון (Grisons), אשר תבע אף הוא בעלות על העמק. החלטתו של רישלייה, איש דת קתולי, לתמוך בקנטון פרוטסטנטי כנגד צבא האפיפיור הקימה לו אויבים רבים בצרפת הקתולית ברובה.
ריכוז הסמכות השלטונית בצרפת התבצעה על ידי דיכוי השפעתה של האצולה הפיאודלית. בשנת 1626 ציווה רישלייה על השמדתן של כל הטירות והמבצרים בממלכה, מלבד אלו ההכרחיות להגנה מפני פולשים מבחוץ. באופן זה, פגע משמעותית בנסיכים, בדוכסים ובאריסטוקרטים הזוטרים ברחבי צרפת, שלא יכלו עוד להשתמש במתקנים אלה כנגד צבא המלך. פעולה זו השניאה את רישלייה על מרבית בני המעמדות העליונים בממלכה. מכשול נוסף לתהליך ריכוז הסמכות היה השסע הדתי בצרפת. ההוגנוטים, מהפלגים הפוליטיים-פרוטסטנטיים החשובים בממלכה, החזיקו בכוח צבאי ניכר וניהלו מרד כנגד המלך. זאת ועוד, מלך אנגליה, צ'ארלס הראשון, הכריז מלחמה על צרפת במטרה לסייע לפרוטסטנטים המורדים. ב-1627, הורה רישלייה על הטלת מצור סביב המצודה ההגנוטית לה רושל (La Rochelle); הוא עצמו פיקד על הכוחות הצרים. כוחות אנגלים בפיקודו של הדוכס מבקינגהאם נשלחו על מנת לסייע לנצורים, אך נחלו כישלון חרוץ. המצודה נכנעה כעבור שנה, ב-1628.
תקופה של סובלנות דתית כלפי הפרוטסטנטים נפתחה מחדש עם החתימה על הסכם שלום אלה (Alais) בשנת 1629, לאחר תבוסתם של האחרונים. יחד עם זאת, רישלייה ביטל את ההגנות ואת הזכויות הפוליטיות שהוענקו להם. מנהיגם, הנרי, דוכס רוהן, לא הוצא להורג (בניגוד למורדים אחרים בשנים הבאות), אלא מונה לקצין רב השפעה בצבא הצרפתי.
ספרד ההבסבורגית ניצלה את הסכסוך הפנים-דתי המתחולל בצרפת כדי להרחיב את השפעתה בצפון איטליה. הספרדים סייעו להגנוטים כדי להכביד על הצבא הצרפתי, ובו בזמן הרחיבו שליטתם בדומיניונים האיטלקיים. רישלייה הגיב בתוקפנות; לאחר כיבוש מצודת לה רושל, הוביל את הצבא הצרפתי לצפון איטליה כדי להכות בספרדים.
בשנת 1630 היה מעמדו של רישלייה בסכנה. פטרוניתו לשעבר, מארי דה מדיצ'י, האמינה כי הקרדינל גזל את כל השפעתה הפוליטית; על כן, תבעה מבנה לפטר את השר הראשי. לואי השלושה-עשר לא התנגד לכך, כיוון שיחסיו עם הקרדינל היו עכורים. המלך לא חיבב את רישלייה, אולם האחרון הצליח לשכנע את אדונו כי יוטב אם ישאירו בתפקידו. ב-11 בנובמבר, 1630, מארי דה מדיצ'י ואחי המלך, גסטון דוכס אורלאן, השיגו את הסכמתו של לואי לפטר את רישלייה. ואולם הקרדינל, שהיה מודע לתוכנית, זירז לשכנע את המלך לחזור בו. הייתה זו הפעם היחידה שבה פעל לואי השלושה-עשר במטרה לפטר את שרו הראשי. מעתה ואילך, המלך, שלא חיבב את רישלייה, העניק לו תמיכה פוליטית נרחבת.
מארי דה מדיצ'י הוגלתה לקומפיין והמשיכה ליזום מזימות כנגד הקרדינל רישלייה, אך ללא הצלחה. גם האצולה נותרה משותקת. המרד המשמעותי היחיד היה זה של הנרי דוכס מונמורנסי, שהתרחש בשנת 1632; רישלייה, נחוש לדכא את מתנגדי השלטון, ציווה על הוצאתו של הדוכס להורג. צעדים נוקשים אלה נועדו להרתיע את אויביו. הקרדינל אף הבטיח יציבות פוליטית בכך שהקים רשתות ריגול בצרפת ובממלכות אירופיות אחרות.
[עריכה] במלחמת שלושים השנים
- ערך מורחב – מלחמת שלושים השנים
בשנת 1629 הכניע קיסרה ההבסבורגי של האימפריה הרומית הקדושה, פרדיננד השני, נסיכים פרוטסטנטים רבים ברחבי האימפריה, ואגב כך הגדיל את עוצמתו בצורה ניכרת. הקרדינל רישלייה, שחשש מהתעצמותו הפתאומית של פרידריך, עודד את שבדיה לתקוף, בהבטיחו למלכה, גוסטבוס אדולפוס, סיוע כלכלי ניכר. בין צרפת לאימפריה הרומית הקדושה לא התנהלה מלחמה גלויה, כך שהסיוע ניתן באופן חשאי. בינתיים, מעשי האיבה בין צרפת לספרד המשיכו עם רקע שאיפותיה של האחרונה באזור צפון איטליה. רישלייה סירב לכונן שלום עם ספרד ההבסבורגית משהוצע לו הדבר בשנת 1630, שכן הדבר היה מונע מצרפת להתערב במלחמה עם האימפריה הרומית הקדושה.
בראשית שנות השלושים של המאה ה-17, נחלו הנסיכים הפרוטסטנטים הגרמניים תבוסות מרובות על ידי צבאותיו הקתוליים של הקיסר, במה שגרם לרבים מהם לקבל בשנת 1635 את שלום פראג. הסכם זה, שהותיר עוצמה רבה בידי ההבסבורגים, לא היה לשביעות רצונה של צרפת, שנאלצה להכריז מלחמה על האימפריה הרומית הקדושה. הצטרפותו הגלויה של רישלייה לכוחות הפרוטסטנטים במלחמתם נגד מדינה קתולית עוררה זעם ותחושת נבגדות בקרב גורמים רבים בכנסייה הרומית-קתולית. תחילה ספגו הצרפתים מפלות קשות מידי כוחות האימפריה וספרד. ואולם המערכה הגיעה לקיפאון, כשאף צד לא השיג יתרון מכריע. הסכסוך המזוין נמשך עד אחרי מותו של רישלייה.
ההוצאות הצבאיות היו בבחינת עול על אוצר הממלכה. הקרדינל נאלץ להעלות המסים על המלח והקרקע. הכמורה, האצולה ובעלי האמצעים היו פטורים מתשלום, או הצליחו להתחמק ממנו, במה שהטיל את עיקר הנטל על כתפי המעמדות הנמוכים. איסוף מסים יעיל יותר, תוך הפחתת השחיתות, נעשה על ידי החלפת פקידי הגבייה המקומיים בנציגיו הישירים של הכתר. תוכנית זו גרמה לאי שקט ולהתמרמרות בקרב האיכרים, ובין השנים 1636 ו-1639 התרחשו התקוממויות רבות. הקרדינל דיכא את המרידות הללו באלימות, ונהג במורדים ביד קשה.
[עריכה] אחרית דבר
לקראת סוף ימיו היה רישלייה דחוי על רבים, לרבות האפיפיור. רישלייה זעם לנוכח סירובו של האפיפיור אורבנוס השמיני למנותו כציר הרשמי של הכס הקדוש בצרפת; האפיפיור נמנע מלאשר את מינהל הכנסייה הצרפתית, או לתמוך במדיניות החוץ של צרפת. הסכסוך שכך במידה רבה עם מינויו של ז'ול מזראן, מבני בריתו הקרובים ביותר של רישלייה, לקרדינל, בשנת 1641. יש לציין, כי חרף יחסיו העכורים עם הכנסייה הקתולית, רישלייה מעולם לא קרא להתעלמות מוחלטת מסמכות האפיפיור בצרפת.
בשנת 1642 הייתה בריאותו של הקרדינל רופפת. כשחש כי מותו קרב, בחר בידידו ז'ול מזראן כיורשו בתפקיד. אף על פי שמזארן היה במקור נציג הכס הקדוש, עם מינויו עזב את שירות האפיפיור לטובת שירות מלך צרפת. מזראן ירש את רישלייה באופן רשמי לאחר מותו של הלה ב-4 בדצמבר, 1642.
[עריכה] מורשתו
במהלך כהונתו של רישלייה עברה צרפת רפורמות מהותיות. קודם לכן, המבנה הפוליטי של הממלכה, אשר התפתח כתולדה של המערכת הפיאודלית, כלל אצילים רבי-עוצמה ופיצול שלטוני ברחבי צרפת. מערכת מבוזרת זו הוחלפה בתקופתו של רישלייה, שפעל בסימן עקרון הריכוזיות. אינטרסים מקומיים ואף דתיים הוכפפו לאינטרסים של האומה כולה ושל התגלמותה בפועל – המלך. למדיניות החוץ של רישלייה, אשר מיתנה במידה רבה את ההשפעה ההבסבורגית באירופה, נודעה חשיבות זהה. רישלייה לא זכה לחזות בסוף מלחמת שלושים השנה, ואולם עם סיום הסכסוך בשנת 1648 הייתה צרפת במצב טוב מכל מעצמה אחרת, ואילו האימפריה הרומית הקדושה הלכה ושקעה.
להצלחותיו של הקרדינל רישלייה הייתה חשיבות רבה ליורשו של לואי השלושה עשר, לואי הארבעה עשר. הלה המשיך במגמת הריכוזיות שאפיינה את הקרדינל, בשאיפה ליצור ממלכה אבסולוטית, תוך החלשה נוספת של האצולה והשמדת שרידי ההתנגדות הפרוטסטנטית ברחבי הממלכה. המלך אף ניצל את הצלחותיה של צרפת במלחמת שלושים השנה על מנת לבסס הגמוניה צרפתית ברחבי אירופה היבשתית. כך, מדיניותו של רישלייה הייתה בבחינת הקדמה להפיכתו של לואי הארבעה-עשר לשליט החזק ביותר באירופה, ולהפיכתה של צרפת למעצמה החזקה באירופה במחציתה השנייה של המאה ה-17.
רישלייה נודע גם באמצעים הטוטליטריים שיישם על מנת לצבור עוצמה פוליטית ולהחזיק בה. הוא צנזר את העיתונות, הקים רשת ריגול גדולה, אסר על דיונים פוליטיים באסיפות עממיות והוציא להורג את מתנגדיו. היו שהגדירוהו כ"אבי מדינת הלאום המודרנית, העוצמה הריכוזית המודרנית והשירות החשאי המודרני." קיים ויכוח באשר למניעיו האמיתיים של הקרדינל; יש הרואים בו תומך נלהב במשטר המלוכה, ואילו אחרים רואים בו ציניקן תאב-כוח. יחד עם זאת, דמותו של רישלייה זוכה לכבוד בצרפת של ימינו, וספינות מלחמה אחדות נקראו על שמו.
[עריכה] רישלייה בספרות
רישליה הוא אחת דמויות המשנה החשובות בספרו של אלכסנדר דיומא האב "שלושת המוסקטרים". בספר רישליה מוצג באור שלילי כמי שמנסה להביך את מלכת צרפת ורוקם מזימות נגד המוסקטרים. בספר הבא בסדרה, עשרים שנה אחרי רישליה זוכה לאזכורים חיוביים יותריו מפיו של אתוס, שמגדירו כאחד המדינאים הגדולים של צרפת.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: הקרדינל רישלייה |
||
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הקרדינל רישלייה |
