הערוץ הראשון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הערוץ הראשון (או הטלוויזיה הישראלית) פועל כערוץ טלוויזיה ממלכתי בישראל, מטעם רשות השידור.

[עריכה] היסטוריה

הטלוויזיה הישראלית נוסדה ב־1968 והשידור הראשון שלה היה שידור חי של מצעד צה"ל ביום העצמאות, שנערך באותה שנה בירושלים. בשלב הראשון לקיומה שידרה הטלווזיה הישראלית שלושה ערבים בשבוע והתוכנית הפופולרית ביותר הייתה תוכנית החדשות "מבט לחדשות", המשודרת בערוץ הראשון עד היום, ואף עם אותו מנחה, חיים יבין. בשנת השידורים הראשונה פעלה הטלוויזיה הישראלית כיחידה עצמאית במסגרת של "צוות הקמה" שבראשו עמד פרופ' אליהוא כץ מהחוג לקומוניקציה באוניברסיטה העברית. כץ היה למעשה המנהל הראשון של הטלוויזיה הישראלית. לאחר מכן התמזגה הטלוויזיה הישראלית עם תחנת הרדיו הממלכתית, "קול ישראל", שיחד הפכו לרשות השידור. חשוב לציין שהרדיו היה עד שנת 1965 מחלקה במשרד ראש הממשלה והוא נעשה לרשות נפרדת רק שלוש שנים לפני שהטלוויזיה הישראלית התחילה בשידוריה. הקמת הטלויזיה הישראלית ותחילת השידורים תוכננו מלכתחילה לשנות ה־70 אך הוקדמו כדי למנוע מהמדינות הערביות השכנות לתפוס את הערוצים וגם מתוך אמונה של המנהיגות הישראלית שבאמצעות הטלוויזיה אפשר יהיה להראות לשכנינו את הפנים היפות של המדינה. ואכן בד בבד עם תחילת השידורים בעברית שודרו תוכניות בשפה הערבית, שמינון התוכניות המקוריות בהם היה גבוה ביחס למקובל בשידורים בעברית. השידורים בערבית כללו חדשות, מגזין לנשים, תוכנית מידע לחקלאים, תוכניות בידור וכמובן גם תוכנית הילדים הפופולרית סמי וסוסו.

הטלוויזיה הישראלית שידרה במרבית השעות של פעילותה תוכניות וסרטים קנויים, רובם דוברי אנגלית. התוכניות המקומיות המקוריות שלה היו תוכנית החדשות (מבט לחדשות כמעט חצות השבוע: יומן ארועים), דיונים בנושאי דיומא (מוקד), תוכנית ספורט (מבט ספורט) תוכניות ילדים (טלפלא, הצריף של תמרי, החתול שמיל, פלאי קלעים וכו'), תכוניות סטיריות (בהן ניקוי ראש ולול) ותוכניות מיוחדות לציון ארועים וחגים, חלקן בתבניות שיובאו משידורי טלוויזיה בבריטניה (למשל אלה הם חייך).

ב־1969 התחוללה סערה ציבורית סביב שידורי הטלוויזיה בשבת, כאשר מליאת רשות השידור החליטה לעבור לשדר מארבעה ימי שידור לשידורים יומיים, כולל ימי שישי ושבת, החל מחודש נובמבר 1969. במסגרת המשא ומתן להרכבת הממשלה לאחר הבחירות לכנסת השביעית שנערכו באוקטובר באותה שנה, דרשו נציגי המפלגות הדתיות להקפיא את פתיחת השידורים המתוכננים לליל שבת. בשבוע הראשון של נובמבר, בו החלו השידורים היומיים, התחוללה מהומה סביב הסוגייה. בסופו של דבר החליטה גולדה מאיר להענות באופן זמני לדרישת הדתיים, ולהקפיא את פתיחת השידורים בליל שבת. ביום שישי באותו שבוע, בשעות אחר הצהרים, פנו שני עורכי דין לבג"צ. השופט התורן צבי ברנזון הוציא צו על תנאי והשידורים נפתחו כבר באותו ערב.

[עריכה] מבנה ניהולי

המוסדות האמורים לנתב את דרכה של הרשות הן הוועד המנהל הכולל שבעה חברים ומליאה שבה חברים 31 אנשים, נציגי הציבור, הממונים על ידי הכנסת ובפועל משקפים את חלוקת הכוח הפוליטי, פחות או יותר. בתחילת דרכה של רשות השידור ושל הטלוויזיה הישראלית, עד לסוף שנות ה־70, היו מרבית חברי המליאה אנשים בעלי רקע תרבותי וחינוכי (ד"ר אליהו לנקין שהיה מוותיקי האצ"ל, נתן שחם הסופר שישב במליאה מטעם מפ"ם). לאחר מכן הפכה מליאת רשות השידור לגוף שבו חברים פוליטקאים בראשית דרכם כנקודת מוצא לקריירה פוליטית עתידית (למשל, גיל סמסונוב וסילבן שלום שהתחילו את דרכם בליכוד כחברים במליאת רשות השידור).

תקציבה של הטלוויזיה הישראלית מבוסס על אגרת הטלוויזיה הנגבית מכל משקי הבית שברשותם מקלט טלוויזיה (ללא קשר לכמות השימוש במכשיר). סידור זה מיועד לשמור על עצמאות השידורים ועל אי־תלות במפרסמים מצד אחד ובפוליטיקאים מצד שני. בפועל גובה האגרה נקבע על ידי ועדת הכספים של הכנסת והטלוויזה הישראלית נעזרת בגורמים מסחריים המעניקים "חסות" לשידורים. בתקופת האינפלציה הדוהרת בתחילת שנות ה־80 הייתה חשיבות רבה למועד שבו נקבע גובה האגרה בגלל הירידה המתמדת בערך המטבע. לא אחת נדחה הדיון בוועדת הכספים כדי ללחוץ על הטלוויזיה להתאים את שידוריה לציפיות של פולטיקאים.

[עריכה] תוכניות נודעות של הערוץ הראשון

[עריכה] קישורים חיצוניים

• אתר רשות השידור והערוץ הראשון