המצור על לנינגרד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

המצור על לנינגרד במהלך מלחמת העולם השנייה נמשך מ-8 בספטמבר 1941 ועד 18 בינואר 1944. במהלך המצור בן 900 הימים היה רעב כבד בלנינגרד שהוביל למאות אלפי נספים.

[עריכה] מתקפה גרמנית

ב-27 ביוני 1941 (ימים אחדים לאחר תחילת מבצע ברברוסה) מועצת נציגי הפועלים של לנינגרד החליטה לגייס אלפי אנשים לבניית ביצורים להגנה על העיר. נבנו כמה קוי הגנה. אחד מקוי הביצורים נמשך משפך נהר הלוגה לצ'ודובו, גטצ'ינה, אוריטסק, פולקובו ואז דרך נהר הנווה. קו ביצורים אחר עבר דרך פטרגוף לגטצ'ינה, פולקובו, קולפינו וקולטושי. קו ביצורים נוסף נגד הפינים נבנה בפרבריה הצפוניים של לנינגרד. בסך הכול נבנו על ידי האזרחים 190 ק"מ של מכשולי עץ, 635 ק"מ של מכשולי תיל, 700 ק"מ חפירות נגד טנקים, 5,000 ביצורים קלים ובונקרים ו-25,000 ק"מ של חפירות. אפילו התותח של אוניית המלחמה אוורורה הועלה על רמת פולקובסקי שמדרום ללנינגרד.

כאשר הובסו הכוחות הסובייטים של החזית הצפון מערבית ברפובליקות הבלטיות הסובייטיות, בסוף יוני, הבקיע הוורמאכט את דרכו לאוסטרוב ולפסקוב. ב-10 ביולי נכבשו שתי הערים והגרמנים הגיעו לקונדה ולקינגיספ ומיד לאחר מכן הם התקדמו בדרכם ללנינגרד מנרווה, אזור הלוזסקי, מדרום-מזרח וגם מדרום ומצפון אגם אילמן על מנת לבודד את לנינגרד ממזרח ולהצטרף לפינים בגדה המזרחית של אגם לאדוגה. ב-4 בספטמבר החלה הפגזה על לנינגרד. ההפצצות ב-8 בספטמבר גרמו ל-178 שרפות. בתחילת אוקטובר סרבו הכוחות הגרמניים לתקוף את העיר, וההנחיה של היטלר ב-7 באוקטובר, שנחתמה על ידי אלפרד יודל, הייתה תזכורת שלא לקבל כניעה.

[עריכה] מתקפה פינית

באוגוסט כבשו הפינים מחדש את המצרים הקרליים, דבר שאיים על לנינגרד ממערב, והתקדמו דרך קרליה מזרחה מאגם לאדוגה, בצורה שאיימה על לנינגרד מצפון. הכוחות הפינים נעצרו בגבול של 1939. המטכ"ל הפיני דחה את בקשות הגרמנים לתקיפות אוויריות נגד לנינגרד, והפינים לא המשיכו להתקדם דרומה מנהר סביר במזרח קרליה הכבושה. ההתקדמות הגרמנית הייתה מהירה, ובספטמבר הוורמאכט כיתר את לנינגרד. בצפון, המשיכו הכוחות הפינים בהתקדמותם עד הגעתם לסביר בדצמבר, 160 ק"מ צפון מזרחה מלנינגרד.

ב-4 בספטמבר הגיע יודל לשכנע את הרמטכ"ל הפיני מנרהיים להמשיך את המתקפה הפינית ומנרהיים סירב. לאחר המלחמה נשיא פינלנד לשעבר ריטי אמר: "ב-24 באוגוסט 1941 ביקרתי את המטכ"ל של המרשל מנרהיים. הגרמנים תכננו שאנו נחצה את הגבול הישן ושנמשיך את התקיפה ללנינגרד. אמרתי כי כיבוש לנינגרד לא הייתה מטרתנו ושאל לנו לקחת חלק בזה. מנרהיים ושר הצבא ולדן הסכימו עימי וסרבו להצעות הגרמנים. התוצאה הייתה סיטואציה פרדוקסלית: הגרמנים לא יכלו לפנות ללנינגרד מצפון...". אחר כך נטען כי לא היו הפגזות או הפצצות פיניות שיטתיות מחוץ לטריטוריה שלהם.

[עריכה] אספקה

[עריכה] מזון

ב-2 בספטמבר פחתו הקצבות המזון בלנינגרד: לפועלים הוקצבו 600 גרם של לחם מדי יום, לעובדים - 400 גרם, לילדים ולנתמכים - 300 גרם. כמות גדולה של תבואה, קמח וסוכר הושמדה ב-8 בספטמבר עקב היעדר אמצעים להגנה אווירית. במהלך ימים אחדים לאחר שהמצור הושם, ניתן היה לאכול במסעדות "מסחריות" שסיפקו עד 12% מכל השומן ועד 10% מכל הבשר שהעיר אכלה. ב-12 בספטמבר 1942 הוערך שהמלאי שנותר לצבא ולאזרחים הוא כדלקמן:

• קמח ודגנים - ל-35 יום
• גריסים ואטריות - ל-30 יום
• בשר (וגם משק חי) - ל-33 יום
• שומנים - ל-45 יום
• סוכר וממתקים - ל-60 יום

באותו היום נעשה צמצום נוסף במזון: הפועלים קיבלו 500 גרם לחם, עובדים וילדים 300, ונתמכים - 250. הפצת בשר וגריסים צומצמה אף היא, אך הפצת סוכר, ממתקים ושומנים הוגדלה במקום זאת. לצבא ולצי הבלטי היה מעט מנות חירום אך הן לא הספיקו. השייטת של לאדוגה לא הייתה מצוידת היטב והופצצה על ידי הגרמנים מן האוויר. מספר סירות עם דגנים טובעו בספטמבר. עם זאת, חלק משמעותי הועלה מאוחר יותר על ידי צוללים. דגנים לחים אלו שימשו לאפיית לחם. כאשר אזלו מאגרי קמח לתת, השתמשו בתחליפים אחרים. נעשה שימוש גם בשיבולת השועל לסוסים, בעוד שהסוסים הוזנו מעלי עצים.

2,000 טון של מעי כבש נמצאו בנמל והוכנו מהם תבשילים מגעילים. מאוחר יותר הוחלף הבשר על ידי תבשילים מגעילים אלו ועורות עגלים מסריחים. במהלך המצור היו בסך הכול 5 צמצומי מזון: ב-2 בספטמבר, ב-10 בספטמבר, ב-1 באוקטובר, ב-13 בנובמבר וב-20 בנובמבר. רמת הרעב מקיצוב המזון הוקלה הודות לגני ירקות חדשים, שכיסו את רוב השטח הפתוח בעיר ב-1943.

[עריכה] חשמל ואנרגיה

עקב מחסור באספקת חשמל נסגרו מפעלים רבים, ובנובמבר לא היה עוד שירות של מסילת הברזל. שימוש בחשמל נמנע מכל מקום למעט מהמטה הכללי, סמולני, ועדות מחוזיות, בסיסי הגנה אווירית וכמה מוסדות אחרים. עד סוף ספטמבר הגיעה לסיומה אספקת הפחם והנפט. האפשרות היחידה שנותרה הייתה שימוש בעצים שנכרתו. ב-8 באוקטובר הוועדה הביצועית של לנינגרד (ברוסית: Ленгорисполком) והוועדה הביצועית האזורית (ברוסית: облисполком) החליטו להתחיל בכריתת עצים באזור פרגולובו וגם באזור וסהוולזסקי בצפון העיר. עם זאת לא היו מכשירים או אכסניות לקבוצות הכורתים שהורכבו מנערים ומנערות. ב-24 באוקטובר רק אחוז מתוכנית כריתת היערות בוצעה.

[עריכה] דרך החיים

החזית המזרחית בעת התחלת המצור על לנינגרד

בתוהו ובוהו ששרר בחורף הראשון של המלחמה שום תוכנית פינוי לא הייתה זמינה או הובאה לידי ביצוע. העיר ופרבריה רעבו לגמרי בהסגר המוחלט עד 20 בנובמבר 1941, כאשר דרך קרח על פני הלאדוגה שנקראה "דרך החיים" הוקמה.

הכוחות הגרמנים הטילו מצור על העיר במשך 900 יום ולמעשה לא היו מסוגלים לממש את יתרונם ולכבוש את העיר המבוצרת הודות למאמצי הביצור הכבירים שהחלו עוד עם יסודה במאה ה-18 ונמשכו ללא הפסקה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. סיבה נוספת הייתה ארגון הגנה יעיל על ידי המרשל ז'וקוב. הגרמנים הקיפו את העיר וחסמו את כל נתיבי האספקה ללנינגרד ופרבריה למעט מסדרון בודד על אגם הלאדוגה שנקרא "דרך החיים" (ברוסית: Дорога жизни). הקטל בעיר מההפגזות ומהרעב (במיוחד בחורף הראשון) היה מחריד.

[עריכה] מתקפת נגד סובייטית

המצור נמשך עד מבצע "ניצוץ" - מתקפה בקנה מידה מלא של הכוחות של לנינגרד וחזית וולחוב שהחלה בבוקר ה-12 בינואר 1943. לאחר קרבות אכזריים גברו כוחות הצבא האדום על הביצורים הגרמניים רבי העוצמה בדרום אגם הלאדוגה וב-18 בינואר 1943 חזיתות ולחוב ולנינגרד נפגשו, ופתחו מסדרון יבשתי לעיר הנצורה. בינואר 1944 אילצה המתקפה הסובייטית את הגרמנים, שהטילו מצור על העיר, לברוח מפרווריה הדרומיים של העיר ובכך תם המצור. מאוחר יותר במהלך קיץ 1944 הפינים נדחקו חזרה לצד השני של מפרץ ויבורג ונהר הווקסי.

בית הקברות פיסקרבסקוי

גבורתם של מגני העיר שימשה כסמל לרצון הסובייטי להתנגד. בשבועות הראשונים של המלחמה הבריטים היו מיואשים מהתמוטטות הכוחות הסובייטים, וסברו שהניצחון של הנאצים הוא בלתי נמנע.

המספר הסופי של הקורבנות במהלך המצור שנוי במחלוקת. לאחר המלחמה דיווחה הממשלה הסובייטית על 670,000 הרוגים מ-1941 ועד ינואר 1944, שמתו בעיקר מרעב. על פי כמה הערכות בלתי תלויות, הערכות של מחיר הדמים הן גבוהות בהרבה: בין 700 אלף ל-1.5 מיליון, כשמרבית ההערכות נעות סביב 1.1 מיליון. מרבית הקורבנות נקברו בבית הקברות פיסקרבסקוי.

לנינגרד הייתה לעיר הסובייטית הראשונה שזכתה לתואר של עיר גבורה ב-1945.