המערכה בבלקנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לשכתב ערך זה ייתכנו לכך מספר סיבות: ייתכן שהמידע המצוי בדף זה מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים לוויקיפדיה. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

המערכה בבלקנים במלחמת העולם השנייה כללה שני שלבים

[עריכה] מלחמתה של איטליה בבלקן

לשליט איטליה, מוסוליני, היה עיקרון יסוד אחד במדיניות החוץ שלו - הגדלת עצמתה של איטליה, והוא חש חופשי לפעול נגד יוון לאחר נפילת צרפת. איטליה ראתה באזור הבלקן טריטוריה השייכת לאיטלקים (ולכן לא ראתה בצורה חיובית את פלישת הנאצים לחבל הבלקן), ולכן פלש ליוון ללא תיאום מראש עם גרמניה. תוצאות המלחמה היו אבדות איטלקיות קשות, דבר שגרם לאיטליה לבקש עזרה מבעלת בריתה גרמניה. אל לנו לשכוח את חשיבותו האסטרטגית של חבל הבלקן, שכן היה המקשר בין אסיה, אירופה והים התיכון.

המערכה נפתחה באוקטובר שנת 1940, בפלישה של איטליה ליוון, אך מהר מאוד נסגרה כשהכוחות האיטלקיים נהדפו על ידי היוונים ועל ידי כוחות המשלוח הבריטיים. כוחות המשלוח הבריטיים הקימו בסיס אווירי חזק באי כרתים, והנחילו מפלה לצבאו של מוסוליני. האיטלקים הובסו ביוון משום שצבאם לא היה מאורגן, היה בלבול שלם שיצר חולשה בצבא האיטלקי, חולשה שהיוונים והבריטים ידעו לנצל. האיטלקים ביקשו תגבורת וציוד על-מנת שיוכלו להמשיך בקרב, אך תגבורת וציוד אלו מעולם לא הגיעו, דבר שהקשה על המשך הלחימה האיטלקית ביוון. המתקפה האיטלקית הפכה לנסיגה כשהצבא היווני רודף אחרי הכוחות האיטלקים. היוונים הצליחו אף לפלוש לאלבניה שהייתה עד אז תחת שליטה איטלקית משנת 1939.

בעקבות ההפסד של איטליה ביוון נאלצה גרמניה לדחות את תוכניתה לפלוש לרוסיה, ובמקום זאת לעזור לבת בריתה, איטליה. איטליה פשוט הייתה מעמסה לגרמניה.

[עריכה] קרבות הנאצים בבלקן

במסגרת קרבות הנאצים בבלקן הם כבשו את יוגוסלביה, כרתים ויוון:

יוגוסלביה – ב-25 במרץ 1941 הכריזה יוגוסלביה על הצטרפותה למדינות הציר, וזאת לאחר שראתה כי היא מכותרת מכל הכיוונים וגורלה נחרץ. יומיים אח"כ הייתה הפיכה ביוגוסלביה, הפיכה שהדיחה את הממשלה הקיימת ושמה ממשלה חדשה בראשות הגנרל סימוביץ והמלך פטר. ממשלה זו לא התנגדה לעובדה שיוגוסלביה הייתה חלק ממדינות הציר, אולם נקטה במדיניות ניטראלית ואף החלה לגייס כוחות. גרמניה ראתה במהפכה זו כגורם שעלול למנוע את התבססותה ולכן החליטה לפלוש ליוגוסלביה. היטלר השתמש בקרב זה בשיטת ה"בליצקריג", ועוד לפני שהספיקו היוגוסלבים לגייס את צבאם חיסלו הנאצים את ההתנגדות לכיבוש. הנאצים הרסו בהתקפה אווירית מסיבית את עיר הבירה, בלגרד, והרסו את כוחות הצבא היוגוסלבי בעזרת הטנקים. ב-17 באפריל נכנעה יוגוסלביה אולם היו מחתרות שנשארו ולחמו למען יוגוסלביה (הצ'טניקים בהנהגתו של מיכאילוביץ', והפרטיזנים בהנהגתו של טיטו). לאחר הכיבוש חולקה יוגוסלביה לשניים: קרואטיה – מדינה עם כביכול שלטון עצמאי אך בעצם משטר בובות גרמני, סרביה – מדינה בהשפעה איטלקית פשיסטית.

יוון – הגרמנים פלשו ליוון משלוש חזיתות שונות (אלבניה, יוגוסלביה, סרביה) בשיטת ה"בליצקריג", ולמרות העזרה שקיבלו היוונים מצד הבריטיים והניו-זילנדים, הצבא היווני נאלץ לסגת נוכח עוצמתם של הנאצים. לאחר שלושה שבועות בלבד נכבשה אתונה ומשם גם כל דרום יוון. ב-22 באפריל 1941 נכנעה יוון סופית והבריטים נאלצו להידחק דרומה לכיוון חוף הים האגאי.

כרתים – הבריטים שנהדפו מיוון החליטו להחזיק מעמד בכרתים, אולם ב-20 במאי 1941 תקפו את כרתים צנחנים גרמנים, שהובאו ב-500 מטוסי תובלה ו-72 דאונים. בדרך זו הצליחו הנאצים לכבוש את האי וגם להשיג עליונות אווירית. לאחר הכיבוש הנאצי ברחו הבריטים מהאי למצרים שם ינסו להתבסס לקראת המערכה בצפון אפריקה. מבצע הצנחה זה גרם לגרמנים אבדות קשות (6,000 איש), אולם מספר זה אינו משתווה לכמות שאיבדה הקהילה הבריטית ( שבעה עשר אלף אנשים, כאשר רובם שבויים).