החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
החזית המזרחית של מלחמת העולם השנייה הוא כינויו של העימות במזרח אירופה במהלך מלחמת העולם השנייה, הכולל בעיקר את העימות בין גרמניה הנאצית ובעלות בריתה ובין ברית המועצות מאז הפלישה הגרמנית לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 ועד לכניעתה של גרמניה ב-8 במאי 1945. על אף שלפלישה לברית המועצות קדמו כיבושים נוספים במזרח (מהחשובים שבהם הפלישה הגרמנית לפולין, פלישת ברית המועצות לפינלנד, ופלישת גרמניה ליוגוסלביה}, ערך זה עוסק בלחימה בין ברית המועצות לבין גרמניה וגרורותיה בלבד.
בברית המועצות המלחמה עם גרמניה הנאצית נודעה בשם מלחמת המולדת הגדולה (Великая Отечественная война, וֵליקַיה אוֹטצֶ'סטבינַייה ווֹינָה), על מנת להבדיל בין מלחמה זו לפלישת נפוליון ב-1812, הקרויה "מלחמת המולדת של שנת 1812".
תוכן עניינים |
[עריכה] כללי
מלחמת המולדת הגדולה התחילה מהפלישה הגרמנית לשטחי ברית המועצות ב 22 ביוני 1941 ונגמרה עם הכניעה הגרמנית שלאחר הקרב על ברלין ב 8 במאי 1945.
מדובר באחד העימותים האכזריים והקשים ביותר בתולדות העולם. הייתה זו התנגשות בין שני משטרים אידאולוגיים מנוגדים, מה שנתן לעימות את אופייה המיוחד של "מלחמת השמד", כפי שציינו זאת מנהיגי שני הצדדים. השלטון הנאצי ניסה להנחיל את רעיון מלחמת הגזע במלחמה במזרח, והוציאה פקודות השוללות את האשמה מהחייל הגרמני בפשעי מלחמה, ועל אף כי כמה קציני וורמאכט וותיקים התנגדו לרעיון, השחיקה, האכזריות בחזית, והתעמולה הנאצית יצרו יחס אכזרי כלפי האוכלוסיות המקומיות.
בחזית המזרחית החלה גרמניה הנאצית את השמדת היהודים השיטתית הראשונה על ידי היחידות המיוחדות האיינזצגרופן וכפי שטוענים היסטורנים רבים בעזרת הווארמאכט עצמו.
אין דומה לעימות זה מבחינת המרחבים האדירים בהם התנהל, המסות של החיילים והשריון שהופעלו במערכה ותנאי מזג האוויר הקשים בהם פעלו הכוחות.
[עריכה] רקע
אדולף היטלר והמפלגה הנאצית עלו לשלטון בגרמניה על בסיס אידאולוגיה, שהצהירה במפורש כי יש לכבוש את "מרחב המחיה" הכולל את שטחי רוסיה, פולין ואוקראינה במזרח, על מנת שהעם הגרמני יוכל להיות לעם אדונים השולט בעולם כולו. במשך שנים בנתה גרמניה את כוחה הצבאי, ובשנת 1939 הייתה לאחת המעצמות החזקות באירופה, תוך שהיא כובשת ומשעבדת את אוסטריה וצ'כוסלובקיה, ונעזרת בברית עם איטליה.
כוחה הצבאי של ברית המועצות עמד בסימן שאלה. לברית המועצות היה את הצבא החזק בעולם מבחינה מספרית. אך בשנת 1939 היה צבא זה חשוף ל"טיהורים", בהם הושמד למעשה הפיקוד הצבאי, הן הפיקוד הבכיר (לרבות שני יוצריו ומעצביו של הצבא האדום - לאון טרוצקי שגורש לגלות, ומיכאיל טוכאצ'בסקי שהוצא להורג - שחוסלו עוד קודם לכן), והן ברמות שבין מפקד פלוגה ומפקד חטיבה. הצבא האדום היה בשלב זה גוף ענק, אך ללא פיקוד יעיל, ודומה לדינוזאור, גדול אך איטי בתגובותיו, ומיושן. בפני גוף זה עמדה המשימה של הגנה על מאות קילומטרים של גבול מערבי, אשר חלקם הגדול הינו אדמת ביצות המוגבלת מאוד לתנועה של גייסות השריון וההספקה.
מתוך ששני הצדדים הכירו בצורכיהם ההדדיים, הגרמנים רצו שקט בעורפם בעת שהם כובשים את פולין ופונים לאחר מכן מערבה, ואילו הרוסים רצו זמן נוסף להתארגן לקראת המלחמה, ולשקם את צבאם, נכרת בין הצדדים באופן מפתיע, ובניגוד לאידאולוגיה המוצהרת של שני הצדדים הסכם ריבנטרופ מולוטוב (22 באוגוסט, 1939), שהיה הסכם אי לוחמה הדדי. ימים ספורים לאחר כריתת ההסכם, ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה.
בעוד שהיטלר כובש את פולין (ונפגש עם הצבא האדום בקו שהוסכם עליו מראש בהסכם ריבנטרופ מולוטוב), ולאחר מכן כובש את נורבגיה, דנמרק הולנד צרפת יוון ויוגוסלביה, הסתבך הצבא האדום במלחמה כושלת בפינלנד אשר חשפה אל העולם את כל חולשתו של גוף זה בחורף של 1940 ו-1941.
לאחר שהחליט בינו ובין עצמו, שלא לפנות בשלב זה לכיבוש אנגליה היה היטלר מוכן להגשים את האידאולוגיה הנאצית, עליה עמד בספר מיין קאמפף, שנכתב בשנות העשרים, ולהתקיף את ברית המועצות. הוורמאכט היה בשלב זה גוף עטור תהילה, אשר צעד לרוחבה ולאורכה של אירופה כמעט ללא התנגדות, תוך שימוש בטקטיקה של מלחמת בזק, והכנעת הצבא הצרפתי תוך שישה שבועות.
[עריכה] מהלך העימות
[עריכה] מבצע ברברוסה
- ערך מורחב – מבצע ברברוסה
הורמאכט הקציב 3 קבוצות ארמיות לפלישה - קבוצת ארמיות דרום, מרכז וצפון. קבוצת ארמיות דרום וצפון קיבלה פאנצר גרופה (עוצבה ששווה בגודלה לארמייה משוריינת) אחת ואילו קבוצת ארמיות מרכז קיבלה 2. קבוצת ארמיות צפון הייתה אמורה לכבוש את לנינגרד דרך המדינות הבלטיות, קבוצת ארמיות מרכז קיבלה את מוסקבה ואילו קבוצת ארמיות דרום את אוקראינה. סך הכול השתתפו בפלישה 190 דיביזיות עם עתודה של 24 דיביזיות.
בשעה 4:45 ב-22 ביוני 1941 פלשו שלושה מליון חילים גרמנים אל שטחה של ברית המועצות, במבצע שכונה על ידי הגרמנים מבצע ברברוסה. חיל האוויר הרוסי הושמד ברובו על הקרקע עוד בשלבים הראשונים של הלחימה, והצבא האדום לא יכל להתמודד עם הטקטיקה החדשה של מלחמת בזק, שהופעלה על ידי הגרמנים באותה יעילות אכזרית בה פעלה בצרפת ובמקומות אחרים.
קבוצת הארמיות הצפונית נעה דרך המדינות הבלטיות: ליטא, לטביה ואסטוניה והערים הרוסיות פסקוב ונובוגרוד אל עבר מטרתה - העיר לנינגרד. קבוצת הארמיות המרכזית נעה מערבה במהירות, חצתה את נהר הדנייפר וכבשה את סמולנסק, תוך שהיא מכתרת כוחות רוסיים גדולים. קבוצת הארמיות הדרומית כבשה שטחים גדולים באוקראינה אך התקדמותה הייתה איטית יותר. בין הישגיה היה כיבוש חצי האי קרים פרט לעיר סבטסטופול אשר עמדה בגבורה עד לשנת 1942.
בתקופה זו עשה הפיקוד הרוסי מאמץ אדיר להעביר את מרכזי התעשייה שהיו בסכנת כיבוש מזרחה, אל מקומות מרוחקים במזרח הרחוק ובסיביר. מאמץ זה, אשר היה שווה ערך במידת כוח האדם והמשאבים, שהושקעו בו ללחימה בשדה הקרב, הצליח להציל את התעשייה הרוסית, ולמעשה היה אחד הגורמים לניצחון במלחמה. אגן הוולגה, אורל מערב סיביר וקזחסטן החליפו בשנות המלחמה את אזורי אוקראינה, בלארוס ורוסיה המערבית כמרכזי המזון והתעשייה של ברית המועצות.
לאחר כחודשיים של מלחמה, לחצו חלק ממפקדי הוורמאכט על היטלר לרכז את הכוחות ולפנות במרוכז לכיבוש מוסקבה. היטלר ראה לנגד עיניו את כיבוש כל שלושת יעדיו - אוקראינה, לנינגרד ומוסקבה, והורה על פיצול כוחות מקבוצת הארמיות במרכז, אל הארמיות בצפון ובדרום. בעקבות הפקודה, היינץ גודריאן הסתובב ימינה עם הפאנצר גרופה שלו ובשיתוף עם פון קלייסט איגף את הרוסים. בצפון הצליחו הכוחות לכתר את העיר לנינגרד, ולפתוח במצור שנמשך עד ינואר 1944 ובו מתו מרעב מיליוני אזרחים. בדרום הצליחו הגרמנים בכיתור ענק באזור קייב בו נתפסו בשבי למעלה מ600,000 חיילים רוסיים, ואוקראינה כולה, שהייתה מחסן התבואה המרכזי של ברית המועצות, אבדה.
לאחר קרבות אלו, ב-30 בספטמבר 1941 חידש הוורמאכט את התקדמותו לעבר מוסקבה.
[עריכה] קרב מוסקבה
- ערך מורחב – קרב מוסקבה
כוחותיו של היטלר התקדמו ברציפות אל עבר מוסקבה תוך שהם מכתרים את הכוחות הרוסים בשני "כיסים" גדולים - ויאזמה ובריאנסק. ב-16 באוקטובר 1941 הביאה שמועה על מבקע גרמני אל תוך מוסקבה לבהלה המונית, ורבים נטשו את העיר. ממשלת ברית המועצות עברה מזרחה לעיר קויבישב, אך סטלין נשאר בעיר. ב-7 בנובמבר 1941 צעד מצעד יום המהפכה בכיכר האדומה, כשהוא יוצא מן החזית וחוזר אליה. בין ה-17 בנובמבר וה-3 בדצמבר עוד ניסו הכוחות הגרמנים לפלוש אל העיר כשהם מכתרים אותה משלושה כיוונים. חוסר המוכנות של הגרמנים לתנאי מזג האוויר הקשים, שנבע מתוך ההנחה שהניח היטלר, כי יצליח לכבוש את העיר עוד בחודשי הקיץ, הוא שהביא, ביחד עם נחישותו והקרבתו של הצבא האדום, לכישלון מאמציו לכבוש את מוסקבה. עתה הטיל הגנרל גיאורגי ז'וקוב אשר מונה למפקד החזית, את עתודותיו, כ-25 דיביזיות רעננות שהובאו מן המזרח הרחוק וטרם שותפו בלחימה, למתקפת נגד. זו זכתה להצלחה מוגבלת בלבד, ועל אף שהיה בה כדי להרחיק את הגרמנים ממוסקבה במקומות מסוימים, ואף לגרום בשלב מסוים לפאניקה בפיקוד העליון הגרמני, עם סיומו של החורף, בשנת 1942 עדיין החזיקו הגרמנים במבלט רז'ב - גזצ'ק - ויאזמה, אשר היה בו כדי איום עתידי על העיר. כן לא הושגו מטרות רבות אחרות של התקפת הנגד - שחרור המצור על לנינגרד וסילוק הגרמנים מן השטחים שכבשו באוקראינה.
בדצמבר 1941 הצליחו הרוסים לכבוש מחדש את העיר קרץ' בחצי האי קרים, ולהחזיק בה. הדבר הפחית את הלחץ הגרמני על סבסטופול אשר עמדה במצור מאז אוקטובר 1942.
[עריכה] מתקפת הקיץ של 1942
עם סיום מתקפת החורף של הצבא האדום, לקח הוורמאכט את היוזמה שוב לידיו. תחילת מתקפת הקיץ הגרמנית הייתה בחצי האי קרים על ידי הארמיה ה-11 בראשותו של אריך פון מנשטיין (שבעורקיו זרם דם יהודי). בחודש מאי 1942 כבשו הגרמנים את העיר קרץ' מחדש, ולאחר מכן בחודש יוני נפלה אף סבסטופול. במאי נכשלה מתקפה רוסית באזור העיר חארקוב באוקראינה, ולרוסים אבדו מאות אלפי חיילים.
ביוני החלו הגרמנים במתקפתם הגדולה, בכיוון דרום. מטרתם הייתה כיבוש העיר סטאלינגרד (כיום "וולגוגרד" בעבר "צריצין") וכיבושו של אזור הקווקז העשיר בנפט. תוך זמן קצר התקדמו הגרמנים דרומה מאות קילומטרים תוך שהם כובשים את עיר התעשייה החשובה וורושילובגרד (כיום "לוגנסק") וב-28 ביולי כובשים את הערים נובוצ'רקסק ורוסטוב. קרבות קשים התחוללו באגן הנהר דון ומשם פרצו הגרמנים בשני ראשים אל העיר סטלינגרד, ואל הקווקז. ב-11 באוגוסט נכבשה העיר מאיקופ בקווקז, והגרמנים המשיכו משם אל חופו של הים השחור. ב-23 באוגוסט הופצצה סטלינגרד קשות מן האוויר, וב-4 בספטמבר עמדו הצבאות הגרמנים בפאתי סטלינגרד.
[עריכה] קרב סטאלינגרד
- ערך מורחב – הקרב על סטאלינגרד
בין 4 בספטמבר ל־18 בנובמבר 1942 ניסו הגרמנים לכבוש את העיר סטלינגרד, תוך שהם מקצים לכיבוש זה את אחת היחידות העיקריות בצבאן, הארמייה השישית, בפיקודו של הגנרל פרידריך פון פאולוס. מאמצים אלו כמעט וצלחו, כאשר לקראת סוף השלב הראשון בקרבות, עמדה הארמיה ה-62 של צבא ברית המועצות, בפיקודו של הגנרל ואסילי צ'ויקוב כשהיא מכותרת, ומחזיקה למעשה במספר קטן של בניינים על גדות הוולגה.
הייתה זו לוחמה אכזרית מבית לבית, אשר שאבה לתוכה את מיטב הכוחות של שני הצבאות, וגרמה לאבדות במספר ניכר אשר שחקו את כוחם של הצבאות הלוחמים, אך קצב שחיקת הגרמנים היה גבוה יותר, כך שמבחינת הפיקוד הרוסי ההגנה על העיר השתלמה. כיבושה של סטלינגרד הפך לאובססיה של היטלר, והוא הורה על הקצאת מיטב הכוחות לשם ביצוע פעולה זו. בעוד היטלר מפנה את מאמציו לכיבוש העיר, צברו הרוסים בצד המזרחי של הוולגה כוחות ניכרים, וב-19 בנובמבר 1942 במבצע שכונה "מבצע אורנוס" פרצו מדרום ומצפון לעיר, תוך שהם מכתרים את הכוחות הגרמנים הגדולים שלחמו בתוך העיר גופא.
היטלר הורה לכוחותיו שלא לעזוב את העיר. נעשו ניסיונות לפרוץ את המצור מבחוץ בעזרת "קבוצת ארמיות דון" בראשותו של פון מנשטיין, אך אלו נכשלו. בין 10 בינואר 1943 ו-2 בפברואר 1943, תקפו הרוסים את הכוחות הגרמנים המצויים בתוך טבעת הכיתור, עד לכניעתם של יותר מ-230,000 החיילים הגרמנים שנותרו מן הארמייה השישית. מעטים מאוד מהם שבו לראות את ביתם כעבור עשר שנים ויותר.
כניעת הארמייה השישית היוותה את נקודת המפנה של מלחמה כולה.
[עריכה] קרב קורסק
- ערך מורחב – קרב קורסק
לאחר קרב סטלינגרד פרצו הכוחות הרוסיים בתנופה מערבה. אך עד מהרה הפגין הצבא הגרמני יכולת התאוששות מופלאה. ופון מנשטיין הצליח לבלום את המתקפה. המתקפה הרוסית נעצרה, עקב הבעיות האופייניות למסע מלחמה נייד על פני שטח ניכר - בעיות של קווי אספקה, בלאי, ואובדן התנופה. משהגיע האביב בשנת 1943 היו הכוחות עדיין מתוחים על פני מאות קילומטרים של חזית רציפה מן הצפון עד הדרום, כאשר במרכז, בנקודה הרחוקה ביותר אליה הצליח כוחם של הרוסים להגיע, היה מבלט משמעותי מסביב לעיר קורסק.
הוורמאכט ניצל את התקופה שבין החורף ובין האביב להתחדשות ולהתחמשות. כוחות רעננים הוזרמו לחזית, כשהם מצוידים בטנקים ובתותחים מתניעים חדישים מסוג פנתר וטייגר. הרוסים, מצדם, תוך ניצול מידע מודיעיני מדויק, חיזקו את מבלט קורסק בתותחים ובשריון בקצב שווה לפחות לקצב ההתחמשות של הכוחות שממולם.
הגרמנים פתחו ב-4 ביולי 1943 בהתקפה אותה כינו "מבצע ציטאדלה" (מבצע מצודה) בניסיון ליצור תנועת מלקחיים משולבת דרומית וצפונית לבליטה אך מאמציהם נכשלו. לאחר חמישה ימי מתקפה, הצליחו הגרמנים לחדור קילומטרים בודדים בצפון ובדרום. אז הטילו הרוסים אל הקרב את עתודותיהם הניידות, הארמייה המשוריינת החמישית של המשמר (הגוורדיה), ובערבו של ה-11 ביולי כבשו בחזרה את השטח שאיבדו בימים הקודמים, ולמעשה סיימו את הקרב בניצחון. הייתה זו מערכת הטנקים הגדולה ביותר בהיסטוריה (כ-6,000 טנקים השתתפו בקרב זה).
[עריכה] ההתקדמות לאחר קורסק - כיבושה מחדש של אוקראינה
לאחר התבוסה בקורסק שוב לא התקדם הוורמאכט, והרוסים לקחו את היזמה לידיהם. ב-5 באוגוסט 1943 כבשו הרוסים את מבלט אוריול, אשר הוחזק מאז שנת 1941. לאחר קרבות קשים נכבשה שוב חרקוב ב-22 באוגוסט. הרוסים התקדמו באזור התעשייתי של אגן הדונבס, והגיעו עד לנהר הדנייפר. בשלב זה החזירו הרוסים לידיהם את מרבית האזור החקלאי והתעשייתי אשר נוצל על ידי הגרמנים לאורך שנות המלחמה. הייתה זו מכה קשה לכלכלת המלחמה הגרמנית.
הגרמנים ניסו להתבצר על נהר הדנייפר, אך במבצע נועז חצו הרוסים את הדנייפר על ידי שימוש בסירות ובצנחנים. העיר סמולנסק שוחררה ב5 בספטמבר. גירושם של הגרמנים מאוקראינה נמשך כאשר כוחות גדולים נלכדו במבלט בעיר קורסון, והושמדו בתנועת מלקחיים, אשר הזכירה את "מבצע אורנוס" הן בתנועת הכוחות והן בתוצאות - 56,000 שבויים גרמנים.
[עריכה] ההתקדמות בשנת 1944
ההתקדמות בצפון הביאה לכיבושה מחדש של נובוגרוד, ולאחר מכן של אסטוניה, ולמעשה נפרץ באופן סופי המצור על לנינגרד. בפברואר ובמרץ פרצו כוחותיו של הגנרל קונייב דרך אוקראינה לרומניה. באפריל שוחררה אודסה ובמאי חצי האי קרים. ביוני שוחררו שטחים שנכבשו על ידי פינלנד.
ב22 ביוני פתח הצבא האדום במבצע בגרטיון במסגרתו שוחררה בלארוס, ונפתח פתח לגישה למדינות הבלקן. במסגרת המבצע התקדם הצבא האדום דרך אוקראינה המערבית עד לורשה, אך בשל המרידה של תושבי ורשה כנגד השלטון הגרמני, עמדו הרוסים על נהר הויסלה במשך חודשיים לערך, ולא נכנסו לעיר עצמה.
באוגוסט הושמדו כוחות גרמנים גדולים ברומניה. בוקרשט נכבשה ב-31 באוגוסט וב-12 בספטמבר חתמו הרומנים במוסקבה על הפסקת אש שתנאיה הוכתבו על ידי הרוסים.
בספטמבר שוחררו המדינות הבלטיות, על אף שכוח גרמני חזק החזיק מעמד באזור קורלנד עד לסוף המלחמה.
באוקטובר שוחררו הונגריה, צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה.
כן גורשו הגרמנים מן הצפון הרחוק - הים הארקטי וצפון נורבגיה.
[עריכה] קרב ברלין
- ערך מורחב – הקרב על ברלין
לאחר ההתקדמות בשנת 1944 (אשר כונתה על ידי הרוסים "שנת עשרת הניצחונות") המשיך הצבא האדום בהתקדמותו אל עבר גבולה הבינלאומי של ברית המועצות. לאחר הפלישה של ארצות הברית ובריטניה לצרפת ביוני 1944, הייתה זו התקדמות מכל הכיוונים שנועדה להשמיד את המשטר הנאצי, ולהביא לוורמאכט תבוסה.
ב-12 בינואר 1945 פתחו הרוסים במתקפתם הסופית על גרמניה. כוחותיהם של המרשלים ז'וקוב, קונייב, רוקוסובסקי וצ'רניאחובסקי פרצו לפרוסיה המזרחית, ונכנסו לגרמניה כשמטרתם ברלין. כוחות נוספים השמידו את המערכים הגרמנים בהונגריה אוסטריה וצ'כוסלובקיה.
באפריל 1945 התקיפו הרוסים את ברלין ונתקלו בהתנגדות עזה. ב-25 באפריל נפגשו כוחותיהם של ז'וקוב שהתקיף מצפון וקונייב שהתקיף מדרום, והעיר ברלין כותרה, כשאדולף היטלר עודו בתוכה. ב-2 במאי, לאחר התאבדותו של היטלר, וקרבות קשים ביותר, נכנעה העיר. ב-9 במאי חתמו הגרמנים על כניעה לרוסים והמלחמה בחזית זו תמה.
[עריכה] המלחמה כנגד יפן
- ערך מורחב – מלחמת ברית המועצות-יפן
לאחר סיום הלחימה באירופה הצטרפה רוסיה אל המלחמה כנגד האימפריה היפנית. ב-8 באוגוסט 1945, ימים ספורים לאחר הטלת הפצצה האטומית על הירושימה, הכריזה רוסיה מלחמה על יפן, ובמשך שבועות ספורים כבשה את אזור מנצ'וריה, דרום סחלין והאיים הקוריליים. ב-2 בספטמבר עם כניעת הכוחות היפנים לאמריקנים על סיפון אניית הקרב "מיסורי", נכנעו היפנים אף לרוסים. היה זה סופה של המלחמה.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- OnWar מפות של החזית המזרחית.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אלן קלארק, מבצע ברברוסה הוצאת מערכות 1979. הספר מהווה סקירה מאוזנת למדי של המלחמה, תוך שהוא מביא את עיקרי הדברים הן מנקודת המבט הגרמנית והן מנקודת המבט הרוסית. הספר מתמקד בארבע מערכות גדולות - הקרב על מוסקבה, קרב סטלינגרד, קרב קורסק, וההתקדמות הרוסית לתוככי אירופה בשנים 1944 ו-1945, וזאת על חשבון התעלמות מנושאים נוספים כגון המערכות בלנינגרד, בקרים ובקווקז.
- אלכסנדר ורט, רוסיה במלחמה 1941 - 1945 הוצאת מערכות 1968 (שני כרכים). ספר זה הינו סקירה מקיפה של המלחמה, על כל הקרבות העיקריים, שנכתבה על ידי עיתונאי בריטי ששהה ברוסיה בזמן המלחמה. המדובר אמנם בספר העוסק במהלכי המלחמה ולא בספר קריאה, אך ניסיונו האישי של ורט מביא אל הספר פרטים ומידע שלא ניתן למצוא בכל מקום אחר. חסרונו העיקרי של הספר הינו כי המדובר בספר הסוקר את המלחמה מנקודת הראות הרוסית, ומתעלם כמעט לחלוטין מן הזווית הגרמנית.
- אנטוני ביוור, סטלינגרד (הוצאת יבנה 2000), הקרב על ברלין (הוצאת יבנה 2003). ההיסטוריון אנטוני ביוור מביא את סיפור שני קרבות חשובים אלו, בפירוט רב, תוך שהוא מתבסס על חומר ארכיוני שנחשף זמן קצר לפני כתיבת הספר. המדובר בספרים המפרטים את מהלכי הקרבות, תוך שהם מביאים את סיפורם האישי של המעורבים, דבר ההופך ספרים אלו לספרי קריאה לכל דבר, כמו גם לתיאור רב ערך למי שרוצה להכיר לעומק את מהלכי הקרבות.
- ויליאם ל. שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, 1976. ספר זה הינו ספר חובה לכל המעונין ללמוד על מלחמת העולם השניה, ועל הנאציזם ושורשיו. בהקשר הרוסי מביא הספר את תיאור המהלכים העיקריים תוך שהוא שוזר אותם בהקשר הרחב יותר של המלחמה כולה.
- ואסילי גרויסמן, החיים והגורל. התיאור הספרותי החשוב והמעניין ביותר של המלחמה, מאת הסופר גרויסמן שהיה כתב צבאי בחזית סטלינגרד. המדובר בספר רב ערך מבחינה ספרותית, ועם זאת כולל תיאור מעניין ומדויק של מהלכי קרב סטלינגרד מנקודות ראות שונות.
| מערכות וזירות במלחמת העולם השנייה |
|---|
| הזירה האירופאית 1941-1939 |
|
המערכה בפולין | המלחמה המדומה | המערכה בנורבגיה | המערכה על צרפת | הקרב על בריטניה | המערכה בבלקנים | מבצע ברברוסה |
| הזירה האירופאית 1945-1942 |
|
החזית המזרחית 1941-1945 | המערכה באיטליה | החזית המערבית 1944-1945 |
| הזירה הפסיפית: מזרח אסיה והאוקיינוס השקט |
|
מלחמת סין-יפן השנייה | המערכה באוקיינוס השקט | המערכה בדרום מערב האוקיינוס השקט | הזירה הדרום מזרח אסיאתית | מבצע סערת אוגוסט |
| הים התיכון, אפריקה והמזרח התיכון |
|
הקרב על הים התיכון | המערכה בצפון אפריקה | המערכה במזרח התיכון |
| זירות ומערכות אחרות |
