אקספרסיוניזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

אקספרסיוניזם הוא זרם באמנות המאה העשרים המעמיד במרכז היצירה את היוצר ואת ראיתו הפנימית. המקורות הפילוסופים של הזרם שאובים מתנועת הרומנטיקה. זרם אקספרסיוניסטי מתקיים בציור, בספרות, במוזיקה ובענפי אמנות נוספים. זרם זה רווח, כמעט בכל התחומים בהם בא לידי ביטוי, בעיקר בתרבויות דוברות הגרמנית (גרמניה, אוסטריה, שווייץ, וחלק מצ'כיה). בכל התחומים בהם בא לידי ביטוי זרם זה, קווי היצירה היו גסים יותר, זועקים יותר, אלימים יותר. זאת בניגוד לקווים המעודנים של האימפרסיוניזם.

ה"אקספרסיביות" של האקספרסיוניזם בעצם באה לידי ביטוי בהתפרצות כוללת של רגשות (אקס - החוצה: האמן מוציא רגשותיו מן הפנים אל החוץ), לרוב שליליים: כאב, ייאוש, חרדה - רגשות אשר אפיינו מאוד את תקופת מפנה המאה, ה-Fin de Siècle. אמנם, לאורך כל תולדות האמנות קיימת אקספרסיה שאמנים ביטאו ביצירותהם אך האקספרסיה הייתה משנית לציור ולא נושאו. באקספרסיוניזם על האובייקט המצויר מושלך העולם הפנימי של האמן. במובנה הרחב ביותר משמשת המילה "אקספרסיוניזם" לתיאור כל אומנות שצומחת מרגשות סובייקטיבים, ולא מתצפיות אובייקטיביות. הציורים האקספרסיוניסטים מנסים לשקף את תחושתו של האומן לא את מציאות העולם הסובב אותו.

מבשרי האקספרסיוניזם בציור הם הפוסט אימפרסיונזם: גוגן, וואן גוך. לקראת סוף המאה ה-19 אמנים מתחילים לשבור מוסכמות, הולכים נגד הכפייה הדתית, האמנות הופכת להיות סוג של השתחררות מחוויות כואבות, הופכת להיות מאוד אישית והיא מתאפיינת באינדיבידואליות, כל אמן יוצר לעצמו חוקים משלו והוא מפתח סגנון שמזוהה לו.

את המושג "אקספרסיוניזם" ניתן לצמצם ולהגדירה כתנועה ששלטה באומנות החזותית בגרמניה בין השנים 1905-1925, שאופיינים לה בעיקר ציוריהם של בני חבורת "הגשר, וקבוצת "הפרש הכחול". השימוש במונח "אקספרסיוניזם" נעשה בשנת 1911 לתיאור תערוכה של תמונות קוביסטיות מוקדמות ופוביסטיות ב"זצסיון" של ברלין, ורק בשלב מאוחר יותר באותה שנה שימש המושג הזה לציון האומנות הגרמנית.

[עריכה] הסגנון האמנותי

הפרה הצהובה (1911), ציור שמן על בד של פרנץ מארק

כדי לבטא את הרגש יש התנגשות בין צבעים מנוגדים: אדומים מול כחולים, צהובים מול שחורים, בנוסף הצבעים יכולים להיות עכורים, לא נקיים, קווים בגיר פסטל שנותנים הקפצה של אור לציור. יש צרימה בין כהה לבהיר. מבחינה אומנותית היה האקספרסיוניזם תגובה- שכנגד רבת עוצמה לשטחיותם ולרדידותם של הריאליזם והנטורליזם של סוף המאה ה- 19, וסימנים ראשונים לה התגלו, במידה מסוימת, אצל ואן גוך, גוגן ומונק.

ציירים מובילים של הזרם האקספרסיוניסטי הם ואסילי קנדינסקי, אריך הקל, גוסטב קלימט, אוסקר קוקושקה, אדוארד מונק, ג'יימס אנסור, אמיל נולדה, אגון שילה וחיים סוטין. סגנונם מתאפיין בדרך כלל בצבעים אקספרסיבים (הבעתיים) במשיכות מכחול מהירות ודרמאטיות ובעימות בין משטחי צבע. הנושאים מגוונים ומציגים את העיר המודרנית, סצנות השואבות מהפרימיטיביזם ועוד.

בלהט התמרדותם עמדו הציירים האקספרסיוניסטים על כך שיש תוקף נחרץ לתגובתם הרגשית לנושא שאותו הם מייצרים, וכתוצאה מכך התפתחה בהם התפיסה שהצורה האומנותית האמיתית נובעת אך ורק מתוך צורך פנימי, ולעולם אי אפשר לכפות עליה את המסורת או את המוסכמות. בצאתם מנקודת מבט זו יכלו להצדיק את השימוש בכל אמצעי אומנותי שיש בו כדי לתת ביטוי לרגשותיהם - לרבות עיוות, צורות מסוגננות, צירופי צבע אלימים ומעוררי אסוציאציות. למעשה, האומנות האקספרסיוניסטית חדורה ברובה תחושה של אלימות עזה.