איקונין
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| נצרות | |
 |
|
| פורטל נצרות | |
| מושגים בנצרות | |
| התאולוגיה הנוצרית | כתבי הקודש הנוצריים |
| הקרדו השילוש הקדוש החטא הקדמון צליבת, תחיית ועליית ישו הביאה השנייה שבעת החטאים |
הברית הישנה הברית החדשה הבשורות חזון יוחנן |
| הפולחן הנוצרי | אישים מרכזיים |
| הסקרמנטים טבילה · וידוי סעודת האדון צלב · איקונין |
ישו · יוחנן המטביל השליחים · פאולוס אבות הנצרות · האפיפיור הקדושים הנוצריים |
| הזרמים בנצרות | ההיסטוריה של הנצרות |
| נצרות קתולית נצרות אורתודוכסית נצרות פרוטסטנטית המינים בנצרות |
ועידת ניקיאה פילוג הכנסייה הנוצרית מסעי הצלב הפילוג המערבי הרפורמציה |
| ראו גם | |
| מונותאיזם | נצרות ואנטישמיות | אדריכלות כנסיות | |
איקונין (מיוונית, εικων, "דמות") הוא צלמית שנעשה בה שימוש בנצרות. איקונין הוא ייצוג אמנותי של סמל או של דבר מה קדוש או אלוהי, כגון קדושים או אלילים. איקונין יכול להיות ציור, תבליט, פסל, או פסיפס. בספרות היהודית, המונח "איקונין" מתייחס בעיקר לדמותו של ישו הצלוב התלויה על הקיר בכנסיות ובבתים נוצריים רבים.
תוכן עניינים |
[עריכה] צלמיות בנצרות המוקדמת וביהדות
אזכור ראשון של צלמיות מופיע כבר ביהדות, בספר דברי הימים ב', כששלמה המלך מעטר את המקדש עם דמויות של כרובים:
- וַיַּעַשׂ בְּבֵית-קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, כְּרוּבִים שְׁנַיִם--מַעֲשֵׂה, צַעֲצֻעִים; וַיְצַפּוּ אֹתָם, זָהָב (דברי הימים ב', ג' י').
ארכאולוגים חשפו מספר פסיפסים המתארים אירועים תנ"כיים בשרידים של בתי־כנסת עתיקים.
אייקונוגרפיה (יצירת האיקונין וחקר הנושא) צברה חשיבות בנצרות בשל האמונה בהתגלמות הקדושה בחומר.
יוספוס מקיסריה, הגמון נוצרי ומראשוני ההיסטוריונים של הכנסייה, מתעד סיפור נפוץ אחד אודות האיקונין הראשון בנצרות. בסיפור זה (על־פי אחת מגרסאותיו), המלך אבגרוס מאדסה שלח מכתב לישו בירושלים, וביקש ממנו לבוא ולרפאו מחוליו. ישו לקח פיסת בד פשתן ולחץ אותה אל פניו, כך שהתקבל "תדפיס" של פניו על הבד, ושלח את הבד אל המלך. בד זה נותר באדסה, על־פי האגדה, עד למאה ה־10, ואז נלקח לקונסטנטינופול. הוא אבד ב־1204 כשהעיר הותקפה במהלך מסע צלב. זוהי אחת הגרסאות בדבר האיקונין הראשון.
יוספוס מדווח גם כי ראה איקוניות רבות של ישו, פאולוס, ופטרוס שהיו ישנים למדי, כמו גם שראה פסל ארד של ישו מחוץ לביתה של אישה שנרפאה ממחלה קשה לאחר תריסר שנים; האישה מוזכרת בברית החדשה, אך לא הפסל.
במערות קבורה נוצריות עתיקות נמצאו גם ציורים פשוטים של ישו, כמו גם תיאורים של סצנות מתוך הברית הישנה. מערות אלה ("קטקומבות") שמשו לא רק לקבורה, אלא גם להסתתרות מפני רודפיהם הרומאים. מסופר גם כי לוקאס צייר לפחות שלושה איקוניות של מריה הקדושה; יש המאמינים כי אחד מאלה שרד עד ימינו, והועבר לתיחווין שברוסיה בשנת 2004.
האייקונוגרפיה שגשגה תחת האימפריה הביזנטית החל מהמאה ה־5 או ה־6.
[עריכה] איקונוקלאזמה (ניפוץ אלילים) והרפורמציה
החל מהמאה ה־8 הופיעו בנצרות ויכוחים לוהטים, לעתים אלימים, על נושא הסגידה לתמונות, שלעתים נראתה תמימה וראויה לשבח, ולעתים נראתה כצורה של עבודת אלילים. ויכוחים אלה הובילו לעתים קרובות לאיקונוקלאזמה, ניפוץ המוני של איקוניות. ראויים לציון במיוחד האיסור המוחלט על איקונין שהטיל לאו השלישי בשנת 730 בכל רחבי האימפריה הביזנטית, והניסיון הפחות מוצלח של יורשו לאו השישי לחזור על איסור זה בשנת 813.
תמונות דתיות היו גם אחת מנקודות המחלוקת של הרפורמטורים הפרוטסטנטים, שעודדו או יזמו אייקונוקלאזמות בחלקים שונים של אירופה, ועדיין נמנעים באופן כללי מאיקונין, הן בבתים והן בכנסיות.
[עריכה] איקונין במסורות הנוצריות המזרחיות
השימוש באיקונין התפתח מאוד ברוסיה לאחר המרתה לנצרות אורתודוכסית בשלהי המאה ה־10. הם הפכו נפוצים במיוחד בכנסייה האורתודוכסית, בכנסייה האורתודוכסית המזרחית, ובכנסייה הקתולית המזרחית.
בשימוש מסוג זה, איקונין הוא בדרך־כלל ציור על עץ, במיוחד ציורים קטנים. בבתים דתיים רבים ברוסיה, למשל, יש איקוניות מסוג זה תלויים על הקירות. יש היסטוריה עשירה ותבניות עשירות של סמליות דתית המקושרת לאיקונין. הנוצרים האורתודוכסים מכנים אותם לעתים "חלונות לגן־עדן". בכנסיות מזרחיות אלה, מרכז הכנסייה מופרד באופן טיפוסי מהמזבח בעזרת "איקונוסטסיס", קיר של איקונין.
איקונין מוארים לעתים קרובות בעזרת נרות או כדים ובהם שמן ופתילה (ההעדפה נתונה לנרות משעוות דבורים ולשמן זית בשל בעירתם הנקייה). מעבר למטרה הפרקטית של הארת הציורים בכנסייה חשוכה בימים שבטרם החשמל, יש כאן גם סמליות של "הארת" הקדושים בידי ישו, "אור העולם".
כשנוצרים אורתודוכסים מביעים כבוד או קדושה לאיקונין, הם מבינים כי הקדושה שייכת רק לדמויות או המאורעות המתוארים באיקונין, ולא לאיקונין עצמו. בכדי להבהיר זאת להמוני העם, סגידה לאיקונין נאסרה בידי אותה מועצה ממש שטענה בזכות השימוש בהם, המועצה האקומנית השביעית (המפגש השביעי של מועצת הכנסייה העולמית). בקדשם את האיקונין, הנוצרים האורתודוכסים מודים בכך שעולם החומר אינו בהכרח רע, והוא יכול לשמש גם את האל. הקדוש הנוצרי ג'ון מדמשק ציין כי האייקונוקלאסטים, שתקפו את השימוש באיקונין, מצאו את עצמם מכחישים את הטוב שבעולם החומר (וזוהי, על־פי האמונה הנוצרית, כפירה, משום שישו עצמו הופיע בעולם החומר, וחזר לחיים כבשר ודם).
[עריכה] ראו גם
- צלב
- איקונוקלאזמה
- סמליות
- סמליות בנצרות
- סמליות ביהדות
- איקונוגרפיה
