פרנסיס קריק
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרנסיס הארי קומפטון קריק (Francis Harry Compton Crick באנגלית) (8 ביוני 1916 - 28 ביולי 2004) הוא ביולוג ופיזיקאי אנגלי, שגילה יחד עם ג'יימס ווטסון את מבנה הDNA.
ב־1962 קיבלו ווטסון וקריק פרס נובל לפיזיולוגיה ורפואה על תגליתם. קריק המשיך לחקור את הקשר בין מבנה הדנ"א לתפקודו ולאחר שנים עבר לעסוק בחקר המוח.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
פרנסיס קריק נולד ב־8 ביוני 1916 בנורת'המפטון, אנגליה והיה הבן הבכור של הארי קריק ואנני אליזבת וויקנס, היו סוחרי נעליים עניים למדי. לקריק אח, רופא בניו זילנד. בית הוריו היה במיל היל, בצפון לונדון. הוא התעניין במדע עוד מגיל צעיר מאוד, ובהיותו בן 10 התחיל לערוך ניסויים בביתו; לדוגמה, הכנסת תערובת נפיצה לבקבוקים ופיצוצם. הוריו לא אסרו עליו את הניסויים אבל דרשו ממנו שלא יפוצץ שום בקבוק מחוץ לדלי מים כדי שהרסיסים לא יעופו בחלל האוויר. כילד, חשש שעד שיתבגר וייעשה למדען לא ישאר שום דבר שהוא יוכל לגלות.
הוא קיבל תואר מוסמך בפיזיקה מיוניברסיטי קולג' בלונדון והתקרב לסיום כתיבת עבודת הדוקטורט ב-1937, אך לא הספיק לסיימה בשל המלחמה. אחת הפצצות הגרמניות שהוטלו על לונדון פגעה במעבדה של קריק והרסה אותה. בזמן המלחמה עבד כמדען עבור האדמירלות הבריטית, בעיקר בסיוע להתמודדות עם מוקשים תת ימיים (מגנטיים ואקוסטיים). כשעזב את מכון המחקר של הצבא החל ללמוד ביולוגיה. לאחר סיום לימודיו, החל קריק לעבוד במעבדה בקיימברידג'. ב-1947 הצטרף למעבדת סטריינג'ווייס וב-1949 הצטרף לועדת המחקר לרפואה והיה חבר בה עד מותו. את הדוקטורט הוא עשה בקיימברידג' ב-1954. נושא הדוקטורט היה השתברות קרינת רנטגן. בשנים 1953 ו-1954 הוא השתתף בפרויקט על מבנה החלבון במכון הפוליטכני בברוקלין, ניו יורק. הוא הרצה בהרווארד פעמיים וביקר בעוד כמה מעבדות נוספות, לתקופות קצרות.
השפעה מכרעת על הקריירה של קריק הייתה עבודתו המשותפת, החל מ-1951 עם ג'יימס דיואי ווטסון, אז, איש צעיר בן 23 (צעיר מקריק ב־12 שנה). הם החלו לחקור את הדנ"א.
[עריכה] מחקרים בתחום הביולוגיה
קריק התעניין בשתי בעיות בלתי פתורות בתחום הביולוגיה. הראשונה הייתה כיצד הופכות מולקולות מחומר לא חי לחומר חי, והשניה, כיצד המוח מאחסן את התבונה. הוא הבין כי הרקע שלו עשה אותו מתאים יותר למחקר בנושא הראשון ובתחום הביופיזיקה. היה זה בזמן שבו עבר קריק מהפיזיקה לביולוגיה שהושפע על ידי לינוס פאולינג וארווין שרדינגר. היה ברור בתאוריה שקשר קוולנטי (חיבור בין אטומים המבוסס על אלקטרונים משותפים) במולקולות ביולוגיות יכול לספק יציבות מבנית הדרושה לשמור על המידע הגנטי בתאים. נשאר רק לבצע ניסויים בביולוגיה מעשית כדי לגלות בדיוק אילו מולקולות הן המולקולות הגנטיות. להשפקתו של קריק, תורת האבולוציה של צ'ארלס דרווין, הגנטיקה של גרגור מנדל והידע אודות הבסיס המולקולרי של הגנטיקה, כאשר ישולבו יחשפו את סוד החיים. היה ברור כי כמה מולקולות גדולות כמו חלבונים הם מועמדים טובים להיות המולקולות הגנטיות האמורות. ואולם גם היה ידוע שמולקולות החלבון הן רבות תכלית, המבצעות את התגובות האנזימטיות הרבות של התא. בשנות הארבעים נמצאו כמה עדויות שהצביעו על מאקרו מולקולה אחרת, הדנ"א, המרכיב העיקרי השני של הכרומוזומים, כמועמדת להיות המולקולה הגנטית. אוסוולד אוורי ועמיתיו הראו כי ההבדלים החיצוניים (הפנוטיפים) עשוים היו להיגרם בחיידק באמצעות הזרקת מולקולות דנ"א מסוימות לתוכם.
ואולם עדויות נוספות תורגמו להצעות לפיהן הדנמבנה "א לא היה כל כך חשוב ויתכן שמדובר רק בפיגום שעליו נוצרים חלבונים מעניינים יותר. קריק היה במקום הנכון, בעל התפיסה הנכונה, ובזמן הנכון (1949) כדי להצטרף לפרויקט של מקס פטרוץ באוניברסיטת קיטימברידג', והחל לחקור את הקריסטלוגרפיה (חקר המבנה הגבישי) של חלבונים בעזרת קרני X. תחום זה הציע באופן תיאורטי את ההזדמנות לחשוף את המבנה המולקולרי של מולקולות גדולות כמו חלבונים ודנ"א, אך היו בעיות רציניות שמנעו מהטכנולוגיה לממש יעוד זה.
[עריכה] קריסטלוגרפיה באמצעות קרני X בשנים 1949-1950
קריק למד בכוחות עצמו את המתמטיקה התיאורטית של הקריסטלוגרפיה באמצעות קרני X. במהלך הזמן אותו הקדיש קריק ללימוד זה, ניסו חוקרים במעבדות קיימברידג' לגלות את המבנה של אחת מחומצות האמינו בעלות המבנה הסלילי היציב ביותר מבין החלבונים (סליל אלפא - the α helix). פאולינג היה הראשון לזהות את יחס הסיבוב של סליל חומצת האמינו - 3.6. קריק היה עד לסוג כזה של טעויות שמיתיו עשו בנסיונם הכושל לבנות מודל מולקולרי נכון של סליל אלפא. התסבר שהיה זה שיעור חשוב שניתן יהיה ליישמו גם למבנה הסלילי של הדנ"א. לדוגמה, הוא למד את חשיבות הקשיחות של הקשרים הכפולים במבנה המולקולרי הרלוונטי הן לקשרים הפפטידיים בחלבונים והן למבנה המולוקלרי של הדנ"א.
[עריכה] הסליל הכפול 1951-1953
בשנת 1951, סייע קריק ביחד עם קוצ'רן וואנד לפתח את המודל המתמטי של השתברות קרני ה-X בידי המולקולות הסליליות. תוצאה תיאורטית זו תאמה לנתונים שהתקבלו באמצעות צילום בקרני X של חלבונים שהחילו רצףים של חומצות אמינות במבנה סליל אלפא (פורסם בנייצ'ר ב-1952). תיאורית ההשתברות הסלילית הגתלתה גם כשימושית להבנת מבנה הדנ"א. בהמשך 1951, החלה קריק לעבוד ביחד עם ג'יימס ווטסון במעבדת קאנוודיש באוניברסיטת קיימבירדג' בבריטניה. בהסתמך על תוצאות השתברות קרני ה-X במחקר שערכו מוריס וליקינס, ריימוד גוסלינג ורוזלינד פרנקלין בקינג קולג' בלנודון, פיתחו ווטסון וקריק את המודל של המבנה הסלילי של הדנ"א, אשר פורסם בשנת 1953 ואשר בזכותו קיבלו את פרס נובל לרפואה לשנת 1962 (ביחד עם מוריס וילינס). חלקה של רוזלינד פרנקלין היה מכריע, אך היא נפטרה בגיל 38 ממחלת הסרטן בשנת 1958 ולא זכתה לקבל את הפרס, המוענק אך ורק לאנשים בחייהם.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- סמדר רייספלד, פרנסיס קריק, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח.
