פרנסיסקו חאווייר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פרנסיסקו חאווייר (7 באפריל 1506 – 2 בדצמבר 1552) מחשובי המיסיונרים הקתוליים ובין מייסדי מסדר הישועים, שהוכרז קדוש נוצרי לאחר מותו. הכנסייה הקתולית רואה בו את גדול ממירי הדת לנצרות לאחר פאולוס.

תוכן עניינים 1 ביוגרפיה 1.1 נעוריו ותחילת דרכו 1.2 בהודו 1.3 ביפן 1.4 ניסיון הכניסה לסין 1.5 אחרית דבר 2 מורשתו

[עריכה] ביוגרפיה

[עריכה] נעוריו ותחילת דרכו

חאווייר נולד כ"פרנסיסקו דה יאסו אי אזפילקוטה" (Francisco de Jaso y Azpilcueta) בטירת חאווייר (בספרדית מודרנית Javier, בבסקית Xabier בקטלנית Xavier) בסמוך לפמפלונה בנברה שבצפון ספרד. מוצאו ממשפחת אצילים בסקית ואביו שימש כנשיא המועצה של מלך נברה. בשנת 1512 פלשה קסטיליה לנברה. רבים מהמבצרים הוחרבו, ביניהם המבצר המשפחתי, והאדמות הוחרמו. אביו של פרנסיסקו מת ב-1515.

חאווייר היה צעיר הבנים במשפחתו וכמקובל באותה התקופה לגבי האצולה הוא היה מיועד לקריירה כנסייתית. בגיל 19 החל פרנסיסקו חאווייר ללמוד ב-collège de Sainte-Barbe שבאוניברסיטה של פריז, המרכז התאולוגי של אירופה באותו הזמן, שם הוא התרועע עם פייר פאבר, סטודנט צרפתי מסאבוי. ב-1530 קיבל חאווייר תואר "Licence ès arts" (המקביל לתואר שלישי של ימינו).

ב-1529 צורף לחדר בו התגורר חאווייר, איניגו לופז דה לויולה, סטודנט שהיה בסקי כמוהו. לויולה, חייל במקורו שהיה מבוגר ב-15 שנים מחאווייר, עבר תהליך של "חזרה בתשובה" וארגן קבוצה של חסידים שהיו שותפים לרעיונותיו. בהדרגה הצליח לויולה לשכנע גם את חאווייר, שהיה ספקן, לגבי שיטת תרגילי המדיטציה שפיתח לויולה בהם הסביר כיצד להתקרב לאלוהים. ב-15 באוגוסט 1534 באו לויולה, חאווייר, פאבר וארבעה חברים נוספים לקפלה שבראש גבעת מונמרטר שבפריז ונדרו כי מעתה יהיו חייהם חיי עוני ופרישות כחיקוי למעשיו של ישו וכי הם מתחייבים לעלות לרגל לארץ הקודש ואחר־כך יקדישו את עצמם לגאולת המאמינים והלא־מאמינים. מאורע זה נחשב כיום כתאריך ההקמה של מסדר הישועים, שבעת הנודרים הם האבות המייסדים של המסדר ולויולה הוכר לאחר מותו כקדוש נוצרי בשם איגנטיוס לויולה.

לאחר סיום לימודיו בפריז עבד חאווייר כמורה למשך זמן מה בהמתנה לכך שכל חבריו יסיימו אף הם את לימודיהם. חאווייר וחבריו עזבו את פריז ב-15 בנובמבר 1536 ונסעו לונציה ועסקו שם בעזרה לחולים. ב-24 ביוני 1537 הוסמך חאווייר ככומר. למרות מאמציהם נכשלו השבעה בניסיונותיהם להגיע לארץ הקודש כפי שנדרו בשל מלחמה בין הרפובליקה של ונציה לאימפריה העות'מנית, ולכן בנובמבר 1538 נסעו השבעה מלווים בקבוצה של מגויסים חדשים לרעיון לרומא על מנת להעמיד עצמם למרותו הישירה של האפיפיור. באביב 1539 השתתף חאווייר בכינוסים שארגן לויולה עם חבריו על מנת להכין את תקנון מסדר הישועים. המסדר קיבל את אישור האפיפיור בעל פה ב-3 בספטמבר, אך ב-16 במרץ 1540, חצי שנה לפני שהתקבל האישור הרשמי בבולה אפיפיורית בשם "מסדר צבא הכנסייה", שלח לויולה את חאווייר לליסבון על פי בקשתו של ז'ואו השלישי מלך פורטוגל. המלך הפורטוגזי ביקש לשלוח כמרים חרוצים למושבות פורטוגל שמעבר לים שיטפלו בצורכיהם הרוחניים של הנוצרים וינצרו את העמים שבמושבותיו החדשות באסיה. חאווייר הגיע לליסבון ביוני 1540 ושהה בה כתשעה חודשים.

[עריכה] בהודו

ב-7 באפריל 1541 הפליג חאווייר בחברת שני ישועים נוספים והמשנה למלך החדש מרטין דה סוזה על סיפון ה"סנטיאגו". הוא שהה במוזמביק מאוגוסט 1541 ועד מרץ 1542 והגיע לגואה שבהודו, אז בירת המושבות הפורטוגזיות, ב-6 במאי 1542 בתפקיד שגריר האפיפיור (נונציוס אפוסטולי). בשלוש השנים הבאות פעל מהבסיס בגואה.

בחצי השנה הראשונה פעל בעיקר בהטפה ועזרה לחולים והדרכת נערים בעיקרי האמונה הנוצרית (קטכיזם). ב-20 בספטמבר 1542 החל חאווייר לראשונה לעסוק בפעילות המיסיונרית. תחילה בקרב ה"פראוואס", קאסטה טמילית של שולי פנינים שחיו לאורך החוף המזרחי של דרום הודו, צפונית לכף קומורין (הקצה הדרומי ביותר של הודו). קבוצה של כ-20,000 מהם קבלה עליהם את הנצרות שבע שנים לפני כן בעיקר על מנת לקבל חסות פורטוגזית כנגד אויביהם אך מאז הוזנחו ולא נשלחו אליהם כמרים. חאווייר סייר ללא לאות בין כפרי הפראוואס כשהוא מדריך אותם בכללי האמונה תוך שימוש במדריך להילכות הדת והאמונה הנוצרית שתורגם לטמילית בעזרת מתורגמנים. הוא התגבר על הקשיים בתקשורת המילולית בכוח האמונה העזה ובטוב הלב שהפגין. שנתיים אחר־כך הטביל חאווייר לנצרות כ-10,000 מבני עם המאקואן שחיו לאורך החוף הדרום מערבי של הודו. שני עממים אלה נשארו קתוליים עד ימינו. כמו־כן עשה חאווייר מאמצים לשכנע את מלך טראבנקור להמיר את דתו וביקר בציילון.

מתוסכל מראשי השלטון בגואה כתב חאווייר ב-1545 למלך פורטוגל ז'ואו השלישי וביקש כי תוקם אינקוויזיציה בגואה. בקשה זו מולאה שמונה שנים לאחר מותו. האינקוויזציה שקמה בגואה ב-1560 פעלה עד 1774 והייתה אחראית למותם של אלפי אנשים על המוקד.

בסתיו 1545 הפנה חאווייר את מאמציו מזרחה ותכנן מסע מיסיונרי למאקאסר שבאי סלבס, כיום באינדונזיה. הוא הגיע למאלאקה באוקטובר אותה שנה והטיף לאוכלוסייה במרכז מסחרי זה, אך לאחר שחיכה במשך שלושה חודשים לשווא לספינה למאקאסר הוא ויתר על תוכניתו. הוא עזב את מלקה ב-1 בינואר 1546 ונחת על האי אמבון שבקבוצת איי מולוקה (המכונים איי התבלין), שם שהה עד אמצע יוני. הוא ביקר אז איים נוספים בקבוצת איי מולוקה ובכלל זה טרנט ומור. אחרי חג הפסחא של 1546 הוא חזר לאמבון ואז למלקה. כמה כותבים מהמאה ה-17 טענו כי במהלך מסעו זה הגיע חאווייר גם למינדנאו שבפיליפינים. טענה זו הופיעה גם בבולה שהכריזה עליו כקדוש והתפרסמה ב-1623 ולכן מכונה חאווייר גם ה"שליח הראשון לפיליפינים", אך אין שום הוכחה כי היה בפיליפינים.

ב-1548 חזר חאווייר לגואה. יחד עם ישועים נוספים שהגיעו על מנת להצטרף אליו הקים חאווייר ב"קולג' האמונה הקדושה" שנוסד כמה שנים לפני כן והועבר לישועים, מרכז לחינוך של כמרים ילידים ומומרים עבור הדיוקסיה של גואה שהשתרעה מכף התקווה הטובה שבדרום אפריקה ועד סין.

[עריכה] ביפן

בדצמבר 1547 פגש פרנסיסקו חאווייר אציל יפני מקאגושימה בשם אנג'ירו. אנג'ירו שמע על חאווייר ב-1545 ונסע מקאגושימה למלקה במטרה לפגוש אותו. אנג'ירו נאלץ להימלט מיפן לאחר שנאשם ברצח. אנג'ירו שפך את ליבו בפני חאווייר וסיפר לו על חייו הקודמים, המנהגים והתרבות של מולדתו האהובה. אנג'ירו היה סמוראי ולכן היה מתווך ומתורגמן מוכשר למטרת מיסיון ליפן. "שאלתי את אנג'ירו האם היפנים יהפכו לנוצרים אם אצטרף עמו לארץ זו, והוא ענה כי הם לא ימירו דתם מייד, ובתחילה ישאלו אותי שאלות רבות ויראו מהם ידיעותיי. מעל לכל הם ירצו להיווכח שאני חי כפי שאני מטיף. כל הסוחרים הפורטוגזים שביקרו ביפן מבטיחים כי בלכתי לשם אעשה שרות רב לאל, ויותר מאשר בקרב עמי הודו, שכן היפנים הם גזע המושפע בעיקר מהגיון." חאווייר שסקרנותו התעוררה הטביל לנצרות את אנג'ירו שנקרא מעתה פבלו דה סנטה פה, והחל לתכנן את המיסיון לארץ שנתגלתה לאירופאים לראשונה רק חמש שנים לפני־כן. אנג'ירו עזר לפרנסיסקו חאווייר לתרגם כמה קטעים של הדוקטרינה הנוצרית ליפנית שחאווייר למד בעל פה. כשחזר חאווייר לגואה ב-1548 הוא לקח את אנג'ירו עמו.

לאחר 15 חודשים של פעילות אדמיניסטרטיבית בהקמת המרכז בגואה, ולאחר שחש חוסר נחת מהתנהגותם של הפורטוגזים ומאורח חייהם הבלתי־נוצרי הוא יצא למסע שוב למזרח הרחוק הבלתי מוכר. הוא עזב את גואה ב-15 באפריל 1549 בספינה פורטוגזית. בדרך עצר במלקה וביקר בקנטון. למסע זה התלוו אליו אנג'ירו, שני יפנים נוספים, קוזמה דה טורס, כומר ספרדי שפגש באי מולוקה שהצטרף למסדר הישועים והאח חואן הרננדז. הוא נשא עימו מתנות ל"מלך יפן" כיוון שהתכוון להציג את עצמו כשגריר האפיפיור.

חאווייר הגיע ליפן ב-27 ביולי 1549 אבל עלה לחוף רק ב-15 באוגוסט בקאגושימה, הנמל העיקרי של מחוז סטוסומה באי קיושו. הוא התקבל בסבר פנים יפות והתארח אצל משפחתו של אנג'ירו עד אוקטובר 1550. מכתבו הראשון מיפן מגלה את התלהבותו מהיפנים "העם הטוב ביותר שהתגלה עד כה". התברר לו כי הוא צריך לשנות את שיטות השכנוע. עוניו המופגן ששבה את ליבם של הפראוואס והמלאים דחה את היפנים, ולכן הוא נטש את הפגנת העוני לטובת הפגנת ידע. את השנה הראשונה לשהותו ביפן הוא הקדיש ללימוד השפה היפנית. בעזרת אנג'ירו תורגמו עיקרי האמונה ומסות קצרות בהם השתמש להטפה וללימוד. הוא הצליח לגרום להמרת דתם של כמה אנשים ועורר בכך את כעסם של שליטי העיר שהורו לו לעזוב את קאגושימה. מאוקטובר ועד דצמבר 1550 הוא התגורר ביאמגוצ'י שבקצה הדרומי של האי הונשו. זמן קצר לפני חג המולד הוא עזב לקיוטו , אך לא הצליח לפגוש את הקיסר. הוא חזר ליאמאגוצ'י במרץ 1551. הוא הורשה להטיף לדאימיו (השליט המקומי) אך כיוון שידיעת היפנית שלו הייתה בלתי מספקת הוא הגביל עצמו לקריאה בקול רם מהקטכיזם (ספר הילכות הדת והאמונה הנוצרית) המתורגם.

בסוף של דבר נשאה שהותו של חאווייר בת השנתיים ביפן פירות וקהיליות נוצריות הוקמו בהיראדו, יאמאגוצ'י ובונגו. בסוף 1551, לאחר שלא קיבל שום דואר מאז שהגיע ליפן, החליט חאווייר לחזור להודו לאחר שהשאיר לאב קוזמה דה טורס, ולאח חואן הרננדז את המשך הטיפול בחמש קהילות הנוצרים שכללו כ-2000 מומרים. במהלך מסע זה אלצה אותו סופה לעצור באי בסמוך לגואנגז'ו בסין. שם הוא נפגש עם דייגו פריירה, סוחר עשיר ומכר ותיק מקוצ'ין שבהודו. פריירה הראה לו מכתב מפורטוגזים שנכלאו בגואנגז'ו המבקשים מהשגריר הפורטוגזי להתחנן אצל הקיסר הסיני. מאוחר יותר הוא עצר במלקה ב-27 בדצמבר 1551 והגיע לגואה בינואר 1552.

[עריכה] ניסיון הכניסה לסין

כשחזר להודו היה חאווייר צריך לטפל בבעיות אדמיניסטרטיביות כממונה על הפרובינציה הישועית של הודו וליישב מחלוקות עם האחראי על המיסיונים ומנהל הקולג'. כשנושאים אלה הוסדרו החל חאווייר לחשוב על סין. בביקורו ביפן למד על הכבוד שרחשו היפנים לסינים כארץ ממנה הגיעה החוכמה ליפן. על אף שלא היה מושג מה גודלה של הארץ הבין חאווייר את חשיבותה ולכן את הצורך להביא את "הבשורה" לתושבי ארץ זו.

ב-17 באפריל 1552 הפליג חאווייר מגואה בלווית דייגו פריירה בספינה "סנטה קרוז" לסין. הוא התעתד להציג עצמו כשליח האפיפיור (נונציוס אפוסטולי) ואת פריירה כשגריר מטעם מלך פורטוגל.

זמן קצר אחר־כך התברר כי שכח את המסמכים המציגים אותו כשליח האפיפיור. הוא חזר למלקה ושם התעמת עם ה"קפטיין" אלברו דה אטאידה דה גאמה שהיה ממונה על הנמל. ה"קפיטן" סרב להכיר בחאווייר כנונציוס, דרש מפריירה להתפטר מתפקיד השגריר, מינה צוות חדש לספינה ודרש כי המתנות עבור קיסר סין יושארו במלקה.

בתחילת ספטמבר 1552 הגיעה ה"סנטה קרוז" לאי הסיני שאנגצ'ואן, 14 קילומטר מהחוף הדרומי של סין, בסמוך לטאישאן שבגואנגדונג, 200 קילומטרים דרומית מערבית למקום שעתיד להיקרא הונג קונג. חאווייר היה מלווה על ידי סטודנט ישועי, אלברו פריירה, סיני המכונה אנטוניו ומשרת ממלבר המכונה כריסטופר. בסביבות אמצע נובמבר שלח חאווייר מכתב ובו כתב כי פגש אדם המוכן לקחתו ללב סין בתמורה לסכום כסף גדול. לאחר ששלח את אלברו פריירה בחזרה נשאר חאווייר לבדו עם אנטוניו.

[עריכה] אחרית דבר

ב-21 בנובמבר התעלף חאווייר לאחר קיום המיסה. וכיוון שתנועות האונייה החריפו את מחלתו נבנתה בקתה על האי והוא הועבר אליה. פרנסיסקו חאווייר מת על האי ב-2 בדצמבר 1552 בהיותו בן 46, מבלי שהצליח להיכנס לסין.

הוא נקבר תחילה על חוף האי שאנגצ'ואן. גופתו נלקחה מהאי בפברואר 1553. הוא נקבר תחילה בכנסיית סנט פאול במלקה ב-22 במרץ 1553. קבר פתוח בכנסייה מסמן את מקום קבורתו של חאווייר. פריירה שחזר בינתיים מגואה הוציא את הגופה מהקבר אחרי ה-15 באפריל 1553 והעביר אותה לביתו.ב-11 בדצמבר 1553 הועברה גופתו של חאווייר לגואה. ב-1614 על פי הנחיותיו של קלאודיוס אקווהוויווה ראש מסדר הישועים השישי נוסרה יד ימין של הגופה מהמרפק והועברה לרומא ונקברה מתחת למזבח של כנסיית ג'זו.

הגופה שלא עברה ריקבון מצויה כיום בבסיליקה של בום חזוס בגואה, שם הוכנסה לארון קבורה מכסף ב-2 בדצמבר 1637. ארון הקבורה מכסף מורד לצפייה על ידי קהל המאמינים רק בתצוגה פומבית המתרחשת במשך ששה שבועות פעם בעשר שנים. התצוגה הפומבית האחרונה הייתה בשנת 2004. קיים ויכוח בשאלה כיצד נשמרה הגופה במשך זמן כה רב. יש האומרים כי הגופה עברה חניטה ויש הרואים בכך מעשה נס.

[עריכה] מורשתו

עם השנים, צמח המיתוס סביב אישיותו של חאווייר, נוצרו אגדות סביב יכולתו ללמוד שפות חדשות בקלות והיו שנים בהם אף נטען כי גרם להתנצרותם של כמיליון איש. במציאות נראה כי התקשה ברכישת שפות חדשות ומספר המתנצרים בעטיו מוערך כיום בכ-30,000. עם זאת, הוא היה בין המיסיונרים הראשונים שראו את היתרון בלימוד שפתם של העמים בהם פעלו, בהכרת מנהגיהם ובשילוב ילידים בכמורה. חאווייר הקפיד כי הקשר עם הקהילות הנוצריות החדשות יהיה רצוף וכי יזכו להשגחה נמשכת של כוהני דת נוצריים. העמים בקרבם פעל בהודו נותרו נוצרים עד היום, אך הקהילות הנוצריות שקמו עקב פעילותו באיי מולוקה וביפן חרבו במאה ה-17 לאחר שהשליטים רדפו את הנוצרים ורבים מהם הוצאו להורג.

עוד בחייו נחשב חאווייר כקדוש, תואר שאושר רשמית על ידי האפיפיור גרגוריוס החמישה עשר כשבעים שנה אחרי מותו ב-12 במרץ 1622, יחד איתו הוכרז כקדוש גם מורהו, איגנטיוס לויולה. ב-1927 הוכרז חאווייר כקדוש הפטרון של כל המיסיונים. חאווייר הוא גם הקדוש הפטרון של נברה, אוסטרליה, בורנאו, סין, איי הודו המזרחית, גואה, יפן, וניו זילנד. יומו של הקדוש הוא ה-3 בדצמבר.

על שמו בתי ספר, קולג'ים ואוניברסיטאות בהודו, בפיליפינים, בקנדה, באוסטרליה ובארצות הברית, כנסיות רבות בעולם (למשל בארצות הברית יש 52 בסיליקות על שמו) ואף תחנת מטרו בפריז.

החל מ-1940 מתקיימת תהלוכת החאוויראדה, עלייה לרגל המתקיימת מדי שנה מפמפלונה לחאווייר.

ערך מומלץ