פלאטוניזם
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פלאטוניזם או אידאליזם אפלטוני הוא שמה של תפישה פילוסופית שיצר הפילוסוף אפלטון, לפיה המציאות אותה אנו תופשים בחושינו היא רק צילה של מציאות נעלה יותר.
תוכן עניינים |
[עריכה] תפישתו של אפלטון
אפלטון משתמש ב"הרפובליקה" בשלושה דימויים ומשלים כדי לבאר את תפישתו. תחילה (ספר שישי, 508d) הוא מדמה את הנשמה לעיניים, הרואות רק דברים המוארים באורה של השמש, וגורס (מפי סוקרטס, המדבר כאן בשמו של אפלטון):
- "החל השוואה זו על הנשמה באופן זה. כאשר היא ממוקדת במקום שבו האמת והמציאות זוהרים, הנשמה תופשת ומבינה אותם, ונראית כאילו יש בה הגיון; אבל כאשר היא פונה למקום המעורב באפלה, עולם הדברים המתהווים וחולפים, היא רק מחווה דעה, ועוקצה מוקהה, והיא נעה בדעותיה מכאן לכאן, ושוב נדמה כאילו היא נעדרת הגיון."
לתפישתו של אפלטון, כאשר הנשמה פונה אל האור, שהוא האמת, היא מבינה את הדברים על בורים, אך הבנה כזו אינה אפשרית ב"עולם הדברים המתהווים וחולפים" אלא רק בעולם האוניברסלים—המהויות הנצחיות והבלתי משתנות.
מעט מאוחר יותר, בתחילת החלק השביעי של "הרפובליקה" מביא אפלטון את "משל המערה" המפורסם:
- "בני אדם חיים במערה תת-קרקעית, שפתחה לעבר האור המתפזר בכל רחבי המערה. כאן היו מילדותם, ורגליהם וצווארם כבולים בשלשלאות כך שאינם יכולים לזוז, והם יכולים רק לראות את מה שניצב לפניהם, בגלל השלשלאות המונעות מהם לסובב את ראשם. מעליהם, במרחק, בוערת אש, ובין האש והאסירים יש שביל העולה מעלה, ואם מביטים היטב ניתן לראות קיר נמוך בנוי לאורך הדרך, כמו מסך שלפניו מציגים אמני המריונטות את בובותיהם... [ואותם אנשים] רואים רק את צילם, או את הצל של אחרים [הכבולים לצידם], המוטל מן האש אל הקיר שמולם... עבורם... האמת תהיה לא יותר מצללי הדמויות החולפות
- "בית הכלא [המערה] הוא עולם החושים, אור האש הוא השמש... והמסע כלפי מעלה [בשביל התלול אל מחוץ למערה] הוא התעלותה של הנשמה אל עבר עולם ההגות... העולם של אידאת הטוב מופיע רק בסוף [אחרי התרגלות ממושכת], וניתן לראותו רק במאמץ... והוא המקור המיידי להגיון ולאמת אצל ההוגה, וזהו הכוח שלעברו האדם הפועל באופן רציונלי בחייו הציבוריים או הפרטיים חייב למקד את מבטו.
העולם הממשי, גורס אפלטון, הוא אשליה, צל על קיר המערה. תפישה אמיתית של העולם, שלא כצללים, תיתכן רק כאשר נשמת האדם תשתחרר מכבליה ובכוח המחשבה תתעלה ותוכל לראות את הדברים כפי שהם "באמת".
מעט מוקדם יותר, בסוף החלק השישי של "הרפובליקה" (החל ב-509c-d) מציג אפלטון את המשל המפורסם מכולם, משל הקו המחולק:
- "דמיין שישנם שני כוחות שליטים, ושאחד מהם שולט בעולם הנתפש ואילו האחר בעולם הנראה... עתה, טול קו שנחצה לשני חלקים לא שווים, וחלק כל אחד מהם שוב באותו יחס. הנח ששתי החטיבות העיקריות הן תחום הנראה ותחום הנתפש. עתה, השווה בין שתי תת-החלוקות בהתייחס לבהירותן או אי בהירותן ותמצא שהקטע הראשון [א-ב] של חלק הנראה כולל דימויים... צללים, ובחלק השני, השתקפויות במים ובגופים חלקים ומלוטשים...
- "לכל אחד מהחלקים דרגה שונה של אמת, והעותק ביחס למקור הוא כמו תחום הדעות [החושים] ביחס לתחום התפישה... ישנן שתי חלוקות משנה [בתוך תחום התפישה], שבנמוכה שבהן הנשמה משתמשת בדמויות שנתפשו בחלק הנראה [החושי] ובמקום להתעלות היא נופלת לעבר הקצה השני; ואילו בחלק הגבוה יותר, הנשמה עוברת אל מחוץ להשערות ועולה אל העקרון שהוא מעבר להשערות, ואינה משתמשת בדימויים מהעולם הנראה, אלא ממשיכה רק ובאמצעות האידאות עצמן.
- "[תלמידים באקדמיה] למרות שהם משתמשים בצורות נראות ודנים בהן, הם אינם חושבים עליהם אלא על האידאלים שאותם הן מזכירות; לא על הצורות שהם מציירים, אלא על הריבוע המוחלט והעיגול המוחלט, וכן הלאה—הצורות שהם יוצרים, שהן רק צלליות והשתקפויות במים כשלעצמן, מומרות על–ידם לדימויים, אך למעשה הם מבקשים להבין את הדברים עצמם, אותם ניתן לראות רק בעין המחשבה.
אפלטון מדמה כאן את העולם הנראה להשתקפות, קירוב משוער של הדבר האמיתי, ואילו עולם האידאות, אותו ניתן לתפוש באמצעות המחשבה, הוא הדבר האמיתי. הריבוע שאותו אנו מציירים מתייחס לריבוע האידאלי באותו אופן שבו העולם הנראה מתייחס לעולם הנתפש, עולם האידאות.
ההבחנה המרכזית בין עולם החושים לעולם האידאות, היא בין הדבר המסוים לאידאה שאינה קשורה בו וקיימת במנותק ממנו. המסוים, הפרטיקולרי, או המושג הנבנה על בסיס מספר רב של דוגמאות מסוימות כמו "כסא" או "שולחן" הוא תמיד נמוך יותר ומעוות במידה כזו שאין לו קשר לדבר האמיתי. האידאי, הנשגב והנעלה, אינו קשור בהכרח לדבר במציאות, הוא רעיון או תפישת הדבר.
[עריכה] התפתחות האפלטוניזם
התפישה האפלטוניסטית הפכה לזרם המרכזי בפילוסופיה של המתמטיקה, אך מחוצה לה הייתה שנויה לאורך כל השנים במחלוקת עזה. בניגוד למתמטיקה, העוסקת בהפשטות ולעולם לא בדברים קונקרטיים ופרטיקולריים, בהתייחס לעולם הממשי התגלע עימות בין שתי תפישות מרכזיות והופכיות: התפישה האפלטונית והתפישה האריסטוטלית.
[עריכה] הגישה הנאו-אפלטוניסטית
ממשיכיו של אפלטון באפלטוניזם התיכון (בערך משנת 150 לפנה"ס עד שנת 200 לספירה והנאופלטוניזם (משנת 300 ובעליות וירידות שונות עד היום) הוסיפו לרעיונותיו של אפלטון שכבות נוספות שנלקחו מדתות שונות (יהדות, נצרות, זורואסטריזם), מהשקפות מיסטיות רווחות, ומרעיונות סטואיציסטים.
הפיתוחים לתורת אפלטון טענו את ההבחנה שלו בין עולם האידאות הנעלה והעולם הנראה הנחות ממנו במשמעות מוסרית. תפישה נוצרית רווחת גרסה כי על האדם להכחש לעולם החומר, האשלייתי והבזוי, להתעלם מגופו ומצרכיו, ולהפוך ליצור רוחני בלבד. הקישור עם עולם האידאות והבנתם, שאצל אפלטון מושג באמצעות התעמקות מחשבתית, הומר פעמים רבות בהתעלות באמצעות התגלות האל, אקסטזה (או היסטריה) דתית, או רוח נבואית שנחה על האדם.
במאה השמונה עשרה נדחו הרעיונות הנאו-אפלטוניסטיים על–ידי רבים מהוגי עידן האורות, אך אומצו מחדש ביתר שאת על–ידי האסכולה ההיסטורית הגרמנית, שביניהם בלטו במיוחד הגל וממשיכו מרקס. הפילוסוף עמנואל קאנט טען כי אידאות מסוימות מצויות בנו אפריורית—היינו, עוד לפני שאנו למדים דבר על העולם.
רעיון זה אומץ על–ידי הגל, שהוסיף תאוריה שגרסה כי ידיעת האמת המוחלטת אפשרית, אך רק באמצעות סוג מיוחד של אנשים שלהם היא נגלית, וביניהם הוא עצמו. מרקס הוסיף ופיתח את הרעיון בטענו כי לא רק שהאמת והמציאות הממשית נגלתה לו, ההתפתחות הדיאלקטית של ההיסטוריה (זאת על–פי תפישתו של הגל), תביא לכך שמציאות זו תחשף לעיני כל. רעיון זה היה חידוש משמעותי, כיוון שהניח כי האידאות אינן מציאות נשגבת, נתפשת בלבד, המנותקת מהמציאות הנראית, אלא שהן טמונות בתוך המציאות הנגלית.
לפי מרקס, התפתחות התודעה תאפשר לאדם להשתחרר מן התודעה הכוזבת שלו, הגורמת לו לחשוב שבניין העל הוא המציאות, והוא יצליח לראות את המציאות כהווייתה. במלים אחרות, תהליך החשיבה וההגות לא יחשוף בפני ההוגה את האידאות שמעבר למציאות, אלא יאפשר לו להפסיק לראות צללים על קיר המערה ולהבין את המציאות כהווייתה. יתר על–כן, הבנה זו לא תהיה מיוחדת לקומץ יחידי סגולה בעלי כישורי חשיבה מפותחים, אלא תוענק לכל אדם ברגע שישתחרר מהתודעה הכוזבת.
[עריכה] הגישה האריסטוטלית
מול תפישות אלו של האפלטוניסטים והנאו-אפלטוניסטים ניצבה בדרך כלל גישה הופכית, שרבים נוהגים לראות באריסטו את אביה הקדמון. בגישה האריסטוטלית, המציאות היא אחת ואין בלתה והדרך היחידה לקנות ידע אודותיה, כל כמה שידע זה עשוי להיות פגום, היא באמצעות החושים.
על–פי תפישתו של אריסטו, אין טעם לחתור לגילוי האמת האחת והיחידה. זו מטרה שאינה כפי יכולתו של אדם, וכל טענה להשגתה תהיה במקרה הטוב מפוקפקת. השאיפה, לפיכך, צריכה להיות השגת יעד פשוט יותר של "אי-סתירה"—ידיעה חלקית ומוגבלת, שעל בסיס הידע המצוי ברשותנו אינה נסתרת.
אריסטו גרס כי הידע שלנו על העולם ניתן להשגה רק באמצעות חשיבה לוגית על בסיס ידע שנקנה באמצעות החושים ביחס לעולם. בניגוד לתפישת המתודה המדעית, המבוססת במידה רבה על תפישותיו, לא סבר אריסטו כי יש הכרח בניסוי ובבחינה של המציאות, אך הגישה הבסיסית שלו, הדוחה התייחסות למה שאינו חלק מהעולם הנראה, הפכה לבסיס אסכולות החשיבה הרציונלית על גלגוליהן השונים.
האמפיריציזם והמדע המודרני אימצו את הגישה האריסטוטלית ודחו את הגישה האפלטונית. על–פי התפישה המדעית, ועל פי החשיבה המערבית בכלל, גם אם ישנה מציאות שמעבר למציאות, או שקיים עולם של אידאות, כל עוד לא ניתן לתופשן ולאשש את מציאותם באמצעות בדיקה, ניסוי, חושים, מכשירים, וכיו"ב, אין הם יכולים להיות מושא עיסוק ומקומם בתחום האמונה האישית.
