מלחמת ארצות הברית-ספרד
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מלחמת ארצות הברית-ספרד התרחשה ב-1898 ובעקבותיה השתלטה ארצות הברית על מושבותיה של ספרד בים הקריבי ובאוקיינוס השקט.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
מסוף שלטונו של פליפה השלישי בתחילת המאה ה-17 בספרד הלך ונחלש כוחה של ספרד כמעצמה עולמית. בסוף המאה ה-19, לאחר שכל מדינות דרום אמריקה השתחררו מעולה, נותרה ספרד כשברשותה מושבות ספורות בלבד שהיו מפוזרות באוקיינוס השקט, באפריקה ובאיי הודו המערבית. גם המושבות הספורות שנותרו תחת שליטה ספרדית תבעו את עצמאותן. באיי הפיליפינים החלו לפעול כוחות גרילה מקומיים כנגד השלטון הספרדי ובקובה תנועת הגרילה הייתה קיימת כבר כמה עשרות שנים. לממשלה הספרדית לא היו את האמצעים הכספיים ואת כח האדם להתמודד עם ההתקוממויות. הצעדים שכן ננקטו היו בעיקר צעדי עונשין בצורה של הוצאות להורג של מי שהיו חשודים כמורדים והתייחסות קשוחה לכפרים ועיירות שהיו חשודים בסיוע למורדים. ב-1894 הטילה ארצות הברית מכס על יבוא הסוכר מקובה. תעשיית הסוכר, שהייתה התעשייה העיקרית בקובה, נקלעה למשבר עמוק שבעקבותיו פרץ מרד חדש בספרדים. בסוף שנות התשעים של המאה ה-19 המורדים ברוב המקומות הוכנעו ובקובה שרר שקט יחסי. אולם, בטווח הארוך, מעמדה של ספרד במושבות היה בלתי ניתן להגנה יותר.
הארועים שהתרחשו בקובה חפפו למלחמת עיתונות שנערכה בארצות הברית, באותה תקופה, בין רשת העיתונים של ויליאם רנדולף הרסט ובין עיתוניו של ג'וזף פוליצר. במלחמה זו ניצחה העיתונות הצהובה של הרסט שהפיצה סיפורי זוועות (חלקם היו בדויים וחלקם מנופחים) על אכזריות הספרדים ויצרה בארצות הברית דעת קהל שתמכה במלחמה כנגד ספרד, כדי להתערב בנעשה בקובה ולמנוע "מהספרדים האכזריים להעניש באכזריות את הקובנים האומללים".
מלבד זאת, היו לחצים אמיתיים שדחפו את שתי המדינות למלחמה. הצי האמריקאי היה בתהליך התעצמות ומפקדיו חיפשו זירה לבחון בה את כוחם. ידוע כי כבר שנה לפני פרוץ מעשי האיבה בין שתי המדינות תכנן הצי האמריקאי התקפה על הפיליפינים הספרדית. בנוסף, הצבא האמריקאי סיים מספר שנים לפני כן את העימותים עם שבטי האינדיאנים וגם מפקדיו קיוו למשימה חדשה.
הממשל האמריקאי וגם דעת הקהל בארצות הברית ראו את ההתקוממויות בקובה כהמשך ישיר למלחמות השחרור של מדינות אמריקה הדרומית מהשליט הספרדי. מדיניות זו תאמה גם את דוקטרינת מונרו שדרשה אי התערבות של מדינות אירופאיות בנעשה ביבשת אמריקה (הדרומית והצפונית). בנוסף, חלקים גדולים בציבור האמריקאי חשבו שקובה היא בבחינת אדמה שצודק יהיה אם תהיה שייכת לארצות הברית. אם בגלל קירבתה לפלורידה ואם בגלל שכלכלתה הייתה מבוססת על סחר עם ארצות הברית. כפי שתאר זאת סנטור ממדינת נברסקה: "מלחמה עם ספרד תגדיל את ההכנסות של כל מסילת ברזל באמריקה, היא תגדיל את התפוקה של כל מפעל אמריקאי, היא תאיץ כל ענף בתעשייה ובמסחר המקומי". גם בספרד הממשלה לא ממש התנגדה למלחמה. הצי האמריקאי לא הוכיח את עצמו עדיין. למרות מצבו הרעוע של הצי, הספרדים סמכו על ההיסטוריה המפוארת שלהם בקרבות הימיים ובקרב האריסטוקרטיה הספרדית שררה גם דעה כי הצבא והצי האמריקאים שכללו בתוכם חיילים ומפקדים ממוצאים אתניים שונים, לא יוכלו לעמוד ולהלחם כאשר יופעל עליהם לחץ רציני.
קיימת גם טענה האומרת כי הסיבה האמיתית שדחפה את ארצות הברית למלחמה לא הייתה העיתונות הצהובה ודעת הקהל שדחפה את הנשיא ויליאם מקינלי לעימות שבו לא רצה, אלא, שארצות הברית הייתה במסלול אימפריאליסטי כבר ממלחמת ארצות הברית-מקסיקו בשנים 1846-8 והמלחמה בספרד נועדה ליצור בסיסים לאספקת פחם לספינות הצי האמריקאי. תימוכין לעמדה זו אפשר למצוא גם בהשתלטות של ארצות הברית על הוואי ביולי 1898 שנעשתה בדרכי שלום ותוך הסכמת השליטים המקומיים. מקינלי שהיה אימפריאליסט עקבי במדיניותו תמך ב-"manifest destiny" שהייתה פילוסופיה מדינית בארצות הברית וטענה שארצות הברית נועדה להתרחב.
[עריכה] התחלת המלחמה
ב-15 בפברואר 1898 ארע פיצוץ אדיר בספינת הצי האמריקאי "מיין" שעגנה בנמל הוואנה שבקובה. הספינה טבעה במהירות ואיתה קיפחו את חייהם 260 מלחים אמריקאים. סיבת הפיצוץ שנויה במחלוקת עד היום, כנראה שהפיצוץ נבע מדליפת גז. אולם, הסברה שהפיצוץ בוצע על ידי הספרדים נחשבת כבעלת הסבירות הנמוכה ביותר. העיתונות האמריקאית שהובלה על ידי העיתונים הניו יורקים טענה שמדובר בחבלה שנעשתה על ידי הספרדים ועודדה את הציבור האמריקאי לדרוש ממנהיגיו לצאת למלחמה. לפני הפיצוץ ב"מיין", הנשיא האמריקאי באותה עת - ויליאם מקינלי, לא נטה להכנס למלחמה כנגד ספרד. אבל, טביעת ה"מיין" ולחץ דעת הקהל אילצו אותו להסכים למהלך. ראש הממשלה הספרדי פרצ'דאס מטאו סגאסטה ניסה למנוע את המלחמה על ידי החזרת הפקידים הספרדיים שהואשמו בחבלה לספרד ועל ידי הצעה לתת אוטונומיה לקובה. אולם, צעדיו אלו לא נשאו פרי. ב-11 באפריל ביקש מקינלי את אישור הקונגרס לשלוח כוחות אמריקאים לקובה על מנת לסיים שם את מלחמת האזרחים. ב-19 באפריל העביר הקונגרס האמריקאי החלטות האומרות כי קובה היא חופשיה ועצמאית וכי ארצות הברית לא דורשת בה זכויות כלשהן. עוד קבע הקונגרס כי על ספרד להסיג את כוחותיה מקובה ואישרה לנשיא להפעיל כח צבאי במשבר ככל שידרש. ב-25 באפריל הכריז הקונגרס כי בין ארצות הברית ובין ספרד שורר מצב מלחמה. בניגוד לחברי מפלגתו הרפובליקנים, דעתו של מקינלי הייתה כי ברגע שכבר נכנסה ארצות הברית למלחמה, עליה להשיג בסיס צבאי בקובה ושליטה בפיליפינים.
[עריכה] הפיליפינים
הקרב הראשון במלחמה התרחש ב-1 במאי 1898 במפרץ מנילה. הצי האמריקאי באוקיינוס השקט בפיקודו של ג'ורג' דיואי הביס את הצי הספרדי בקרב שארך שש שעות בלבד. אף מלח אמריקאי לא נפגע בקרב זה. בהמשך תקפו לאומנים פיליפיניים בהנהגת אמיליו אגינלדו את הכוחות הספרדים ברחבי הפיליפינים. כ-15,000 ספרדים נכנעו בפני המורדים המקומיים והוסגרו לצבא האמריקאי. אגינלדו והמורדים הפיליפינים התאכזבו מכך שהאמריקאים לא העניקו להם עצמאות והמשיכו לשלוט באיים בדומה לספרדים. כחודש לאחר קרב מפרץ מנילה הכריז אגינלדו על עצמאות באופן חד צדדי ובפברואר 1899 החלה מלחמת ארצות הברית-הפיליפינים.
[עריכה] קובה
הפעולה הראשונה בקובה הייתה יצירת בסיס יבשתי בפלישה האמריקאית למפרץ גוואנטנמו שבוצעה על ידי הנחתים האמריקאים ב-10 ביוני 1898. הצי האמריקאי פגש את הצי הספרדי במפרץ סנטיאגו ב-3 ביולי. התוכנית האמריקאית הייתה להטביע בפתח הנמל ספינה ולגרום ללכידת הצי הספרדי ששהה בנמל. התוכנית נכשלה לאחר שצוות הספינה האמריקאית נשבה. אולם, למרות הכישלון, הצליחו האמריקאים להביס את הספרדים בקרב הימי שהתחולל במפרץ. הם השתלטו על הנמל ובכך מנעו אספקה לכוחות הספרדים באזור סנטיאגו ובמקביל, אפשרו נחיתה מסודרת של כוחות אמריקאים באי.
תאודור רוזוולט הפך לגיבור מלחמה בארצות הברית לאחר שעמד בראש הלוחמים שהסתערו על גבעת סן חואן, בקרב שהתרחש בפאתי סנטיאגו ב-1 ביולי. האמריקאים נעזרו על ידי המורדים הקובנים שהונהגו על ידי גנרל קליצ'ו גרסיה. למרות מה שנכתב בעתונות האמריקאית, דיווחים לא מוטים מראים כי הלחימה לא הייתה כה קשה. ברוב המקרים נכנעו הספרדים ללא קרב והבעיות העיקריות של הצבא האמריקאי בלחימה היבשתית היו התמודדות עם החום והמחלות. בתוך כחודש הצליחו האמריקאים להשתלט על כל האי.
[עריכה] פורטו ריקו
כצעד מכין לפלישה, נשלח בחודש מאי 1898 קצין ארטילריה אמריקאי למשימת מודיעין בפורטו ריקו וסיפק לצבא האמריקאי מידע ומפות של בסיסי הצבא הספרדי. ב-10 במאי התקרבו לראשונה ספינות אמריקאיות לחופי פורטו ריקו אך נסוגו לאחר שנורתה לעברם אש על ידי ספינות תותחים ספרדיות. יומיים מאוחר יותר, שייטת של 12 ספינות אמריקאיות הפגיזה את סן חואן. ההפגזה, שפגעה בבתים רבים בעיר, גרמה לבהלה בקרב התושבים. ב-25 ביוני הטילו האמריקאים מצור ימי על נמל סן חואן. באמצע חודש יולי, גנרל נלסון מיילס, שהיה מפקד הפלישה לקובה, קיבל הוראה לפלוש לפורטו ריקו. היציאה למשימה התבצעה ממפרץ גוואנטנמו שבקובה, הנמצא כ-800 ק"מ מערבית לפורטו ריקו. 3,300 חיילים אמריקאים, שהובלו על ידי תשע ספינות הובלה בליווי ספינת מלחמה אחת, נחתו בגואניקה והשתלטו תוך זמן קצר על האי ללא התנגדות ממשית.
[עריכה] סיום המלחמה
אחרי ששני הציים שלה נפגעו קשות, הבינה ספרד שלא יהיה באפשרותה לתגבר ולתחזק את כוחותיה באוקיינוס השקט ובים הקריבי ופנתה לשלום. הפסקת מעשי האיבה הייתה ב-12 באוגוסט. חוזה השלום הרשמי – חוזה פריז 1898 נחתם ב-10 בדצמבר ואושר בפברואר 1899 על ידי הסנאט האמריקאי.
ארצות הברית השיגה שליטה כמעט בכל מושבותיה של ספרד ובכללן: הפיליפינים, גואם ופורטו ריקו. לקובה הוענקה לכאורה עצמאות, אך למעשה, הוטלו עליה מגבלות שונות כמו איסור על כריתת בריתות עם מדינות אחרות.
בפיליפינים, שעבורה שילמו האמריקאים לספרדים 20 מיליון דולר, כחלק מחוזה פריז, פרץ מרד כנגד האמריקאים שהתפתח לכדי מלחמה ארוכה ועקובה מדם – מלחמת ארצות הברית-הפיליפינים.
[עריכה] תוצאות המלחמה
מלחמה שבחלקה נגרמה על ידי רצון הציבור האמריקאי לסיים את דיכוי הקובנים על ידי הספרדים, הביאה, בסופו של דבר, לתוצאה של שלושה כיבושים טריטוריאלים על ידי ארצות הברית, רבבות ספרדים וקובנים הרוגים ורבע מיליון תושבי הפיליפינים שנהרגו במלחמה שהתפתחה בעקבותיה. חלפו עוד מספר שנים עד שהקובנים זכו לעצמאותם, שכן הכוחות הצבאיים האמריקנים נשארו באי ושלטו בו. גם לאחר עזיבתם המשיכה ארצות הברית להיות מעורבת בפוליטיקה הקובנית, בעיקר באמצעות האיום המתמיד של התערבות צבאית, בהתאם לתיקון פלאט בחוקה הקובנית שניכפה עליה בידי ארצות הברית.
למלחמת ארצות הברית-ספרד יש חלק משמעותי בהיסטוריה של ארצות הברית. אומה שהייתה עד כה שוחרת שלום, עלתה והופיעה כמעצמה עולה השווה בכוחה לפחות לכל כוח דומה באירופה. מלחמה זו סימנה את תחילתה של ההתפשטות האמריקאית שנמשכה אל המאה העשרים אשר, לאורך כל מהלכה היה לארצות הברית חלק נכבד בסכסוכים שונים ברחבי העולם. בארצות הברית אמנם התפתח ויכוח ציבורי נוקב לגבי מדיניות ההתפשטות האמריקאית הכוללת שליטה במושבות. אולם, בסופו של דבר, למרות האופוזיציה הקולנית, שכללה בין היתר את הסופר מרק טווין, נצחונו הסוחף של הנשיא מקינלי בבחירות לנשיאות בשנת 1900 הוכיח את תמיכת הציבור האמריקאי במדיניות החדשה.
ויליאם רנדולף הרסט קיבל בעקבות המלחמה מעמד של מוסד. הוא הפך למעשה לאיל העיתונות האמיתי הראשון בעולם. עיתוניו הראו יכולת השפעה מכרעת על דעת הקהל בארצות הברית עד כדי דחיפתה למלחמה ובכך הוא נעשה בעל השפעה רבה יותר מרוב הפוליטיקאים.
תופעה מעניינת נוספת של המלחמה הייתה השלמה בין הצפון והדרום בארצות הברית. הייתה זו המלחמה הראשונה אחרי סיום מלחמת האזרחים האמריקאית ב-1865. מנהיגי הדרום זכו להכרה מחודשת, להכרה ולכבוד ובמקביל, בצפון התגברה ההפרדה בין השחורים ללבנים לפי הדוקטרינה של "שווים אך נפרדים".
בספרד חוללה התבוסה תנועה תרבותית ואינטלקטואלית, שלימים זכתה לכינוי דור 1898, שניסתה להסביר כיצד איבדה ספרד את האימפריה שלה תוך כדי בחינה עצמית נוקבת.
