ז'אן-פול סארטר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לך הודעות חדשות (השווה לגרסה הקודמת).

ז'אן-פול סארטר

תאריך לידה	21 ביוני 1905
תאריך פטירה	15 באפריל 1980
זרם	אקזיסטנציאליזם
תחומי עניין מרכזיים	מטאפיזיקה,תורת ההכרה, אתיקה, מדע המדינה, אונטולוגיה, פנומנולוגיה
הושפע על-ידי	סרן קירקגור, עמנואל קאנט, גיאורג וילהלם פרידריך הגל, פרידריך ניטשה, קרל מרקס, אדמונד הוסרל, מרטין היידגר
השפיע על	סימון דה-בובואר, אלבר קאמי

ז'אן-פול סארטר (21 ביוני 1905 - 15 באפריל 1980) (Jean-Paul Sartre), פילוסוף, סופר, מחזאי, מבקר ומשורר צרפתי נחשב למבשר האקזיסטנציאליזם.

ז'אן-פול סארטר נולד בפריז ב-21 ביוני 1905. בילדותו התייתם מאביו, שהיה קצין ימי, והמשיך לחיות עם אמו וסבו (אבי אמו). בשנת 1917 נישאה אמו שנית, והמשפחה עברה להתגורר בלה-רושל.

בשנת 1924 החל ללמוד ב"אקול נורמל סופרייר", שם פגש (בשנת 1929) את חברתו לחיים, סימון דה בובואר. בשנים 1934-1933 למד בברלין, ועסק בכתביהם של הפילוסופים אדמונד הוסרל ומרטין היידגר.

סיפוריו הקצרים שהתפרסמו בסביבות תחילת שנות ה-40 (שחלקם נכללו אחר כך בקובץ הסיפורים "אינטימיות") זכו להצלחה מסחררת, אך עוררו עליו את ביקורת הכנסייה ושמרנים אחרים, כסופר המנסה לעורר מכירות באמצעות הפרובוקציה, אפילו גורמים מתונים יותר גרסו שהוא נטפל למכוער. כל אלה רק תרמו לפופולריות של ספריו. בעקבות סיפורים קצרים אלה נסחף מבקר ספרותי מאלג'יר בזרם והפך להוגה אקזיסטנציאליסטי מוכר בעצמו - אלבר קאמי, שסירב להגדיר עצמו אקזיסטנציאליסט. המונח "אקזיסטנציאליסט" מאפיין, לפחות מבחינה פורמאלית, רק את כתיבת סארטר.

כמורה צעיר בתיכון לה-הבר בשנת 1938, סארטר פרסם את הרומן "הבחילה" (La nausée), שמשמש מבחינות מסוימות כמניפסט של האקזיסטנציאליזם והוא עדיין אחד מספריו המפורסמים ביותר. הוא האמין כי רעיונות תמיד מיוסדים על מצבי חיים אמיתיים, וכי לרומנים ומחזות יש ערך לא פחות מלמאמרים מסובכים בביטוים של רעיונות פילוסופיים. הרומן, שמושפע מיצירתו של קפקא, עוסק בחוקר מדוכא בעיירה הדומה ללה-הבר, שבטוח כי חפצים דוממים ומצבים מאיימים על יכולתו להגדיר את עצמו, ואת החרות הרוחנית והאינטלקטואלית שלו. הדגשה זו על הכוח של דברים לא מודעים על פני דברים מודעים וחיים מזכירה את הביקורת של קרל מרקס כנגד הכוח של מוצרים על בני אדם ("פטישיזם מסחרי"), מה שרומז לכיוון שאליו פסע סארטר, לכיוון מהפכני ודיאלקטי-מרקסיסטי. הסיפורים ב"החומה" מדגישים את ההיבטים המקריים של המצבים שהאנשים מוצאים עצמם בהם, ואת האבסורדיות של מאמציהם להתמודד עימם בצורה רציונאלית. אסכולה שלמה של ספרות אבסורד צמחה ממצע זה.

[עריכה] סארטר ומלחמת העולם השניה

בשנת 1939 גויס סארטר לצבא הצרפתי, שם הוא שירת כמטאורולוג. חיילים גרמנים שבו אותו בשנת 1940 בפדוקס, והוא בילה תשעה חודשים בכלא – תחילה בנאנסי ומאוחר יותר בטרבס, עד ששוחרר באפריל 1941 בשל בריאותו הרופפת (הוא טען כי ראייתו החלשה השפיעה על שיווי המשקל שלו). ניתן לו מעמד אזרחי, והוא ברח לפריז שם הוא החל להיות פעיל בהתנגדות הצרפתית, והשתתף בייסוד קבוצת ההתנגדות הסוציאליסטית, "סוציאליזם וחרות". בזמן שהיה פעיל בהתנגדות, הוא פגש באלבר קאמי, פילוסוף וסופר שאחז בדעות דומות. הם נותרו חברים עד שקאמי התאכזב מהקומוניזם, מחלוקת שהפרידה ביניהם בסופו של דבר בשנת 1951, שהגיעה לשיאה כאשר פרסם קאמי את "האדם המורד". כשהמלחמה הסתיימה ייסד, יחד עם סימון דה בובואר, את כתב העת הפילוסופי-ספרותי "זמנים מודרניים" (Temps Modernes). גיליון אפריל 1966 של כתב עת זה הוקדש לסכסוך הישראלי-ערבי והוצגו בו דעותיהם של יהודים וערבים. הוא החל לכתוב במשרה מלאה וגם המשיך בפעילותו הפוליטית. חוויות המלחמה שלו סיפקו חומרים לטרילוגית הרומנית הגדולה שלו, "דרכי החרות" (1945- 1949)

[עריכה] סארטר וקומוניזם

התקופה הראשונה של הקריירה של סארטר, שמאופיינת על–ידי יצירתו "הישות והאין" (L'être et le néant) משנת 1943 הסתיימה, וסארטר הפך לאקטיביסט פוליטי. הוא תמך בקומוניזם, אך שהוא לעולם לא הצטרף רשמית למפלגה הקומוניסטית, והיה לו תפקיד משמעותי במאבק כנגד הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה. הוא נעשה אולי לתומך החשוב ביותר של המלחמה האלג'יראית לעצמאות. הייתה לו מאהבת אלג'יראית, ארלט אלקיים, שהוא אימץ לבת בשנת 1965.

כקומוניסט אדוק, הגן סארטר על עמדותיה של ברית–המועצות ועל עמדותיה, ודבק בתמיכה בסטלין ובפעולותיה של ברית המועצות, אף כי היה נתון במאבק תמידי לפישור בין הרעיונות האקזיסטנציאליסטיים שלו לגבי חירות אישית וחשיבות העצמי לבין העקרונות הקומוניסטיים, שהתכחשו לחשיבותו של הפרט וגרסו כי כוחות חברתיים וכלכליים הם המעצבים את פני החברה ואת תפישתו העצמית ותפישת האחר של הפרט. יש לציין כי בשנות השבעים הסתייג מסטלין והוקיע את מעשי הרצח שלו.

היצירה העיקרית של תקופה זו בחייו היא "ביקורת התבונה הדיאלקטית", שפורסמה בשנת 1960, ודומה לכותרת חיבורו ההיסטורי של עמנואל קאנט, גדול הפילוסופים במאה ה-18, "ביקורת התבונה הטהורה". הדגש של סארטר על הערכים ההומניסטיים בכתיבתו של מרקס, והדגש של מרקס המוקדם יותר ב"כתבי השחרות" שלו, הובילה לויכוח מפורסם עם האינטלקטואל הקומוניסט המוביל בצרפת בשנות השישים, לואי אלתוסר. אלתוסר ניסה לחלק את יצירתו של מרקס לתקופה מוקדמת, פרה-מרקסיסטית, שיש בה הכללות אקזיסטנציאליסטיות על האנושות, לתקופה מאוחרת, בוגרת, מדעית ומרקסיסטית, המתחילה ב"קפיטל". יש אומרים כי ויכוח זה היה הויכוח הציבורי היחיד שסארטר הפסיד בו, אם כי סארטר הודה כי הפילוסוף הצרפתי קורנליוס קאסטוריאדיס (שייסד כתב עת בשם "סוציאליזם או ברבריות" וביקר בחריפות את בריה"מ והסוציאליזם המרקסיסטי) צדק בביקורתו.

[עריכה] סארטר וספרות

בשנות הארבעים והחמישים היו אוהדים רבים לרעיונותיו של סארטר, והאקזיסטנציאליזם היה לפילוסופיה אופנתית. הדעות של סארטר הונגדו לאלה של אלבר קאמי בדמיון הפופולרי. בשנת 1948, הותיקן הכליל את כתביו באינדקס הספרים האסורים, יחד עם כמה מגדולי הפילוסופים של העת החדשה, כמו ניקולס מלבראנש ואנטואן ארנו. רבים ממחזותיו הם סימבוליים מאד, ומשמשים לכלי להמחשת הפילוסופיה שלו. המחזה הידוע ביותר, "בדלתיים סגורות", כולל את השורה המפורסמת: "הגיהנום, הוא האחרים" (L'enfer, c'est les autres).

מלבד ההשפעה הברורה של "הבחילה", התרומה העיקרית של סארטר לספרות הייתה הטרילוגיה "דרכי החרות", שמציגות כיצד מלחמת העולם השניה השפיעה על מחשבתו של סארטר. בטרילוגיה "דרכי החירות" ("גיל התבונה", "אורכה" ו"מוות בלב") הוא מעמיד את דמויותיו בבעיות מוסריות הקשורות לעולמם הפרטי ולעולם בכלל, בעיות המתמקדות במחויבות, אהבה, בחירה, שנאה ובנושא המעסיק אותו ביותר - החירות. את הספר הרביעי לא השלים משום שלא מצא טעם ועניין להשלימו, לפי דבריו שלו.

בשנת 1964 ביקר סארטר את הספרות בתיאור חריף וציני של שש שנות חייו הראשונות, "המלים". ספר זה הוא ניגוד אירוני למרסל פרוסט, שהמוניטין שלו עקף בצורה מפתיעה את זה של אנדרה ז'יד, שהיה דגם החיקוי לספרות ה"מעורבת" של דורו של סארטר. סארטר מסיק כי ספרות היא התחליף הבורגני להתמודדות אמיתית עם העולם. באותה שנה הוצע לסארטר פרס הנובל לספרות, אך, נאמן לדעותיו, הוא לא הסכים לקבל את הפרס. דחייה זו פגעה יותר בפרס הנובל מאשר בסארטר עצמו. מאוחר יותר, גילה סארטר נאמנות פחותה לדעותיו. כפי שמגלה האוטוביוגרפיה של לארס גילנסטן, אחד מחברי ועדת פרס נובל, פנה סארטר בחשאי לוועדה וסיפר כי שינה את דעתו ביחס לפרס או, ליתר דיוק, ביחס לקבלת הכסף המוענק על ידי ועדת הפרס.

אף שעתה הוא היה מפורסם בכל העולם (כפי שהיה האקזיסטנציאליזם בשנות השישים), סארטר נותר אדם פשוט עם מעט רכוש, והיה פעיל למען מטרות שונות בשארית חייו כגון במרד הסטודנטים בפריז במאי-יוני 1968. בשנת 1972, אחרי טבח 11 הספורטאים הישראליים במינכן, מחה כנגד הזעזוע שביטאה העיתונות הצרפתית מן המעשה, וכינה את יחסה "שערורייתי". לטענתו, היה הטרור נשק נורא המופעל על–ידי מי שאין להם ברירה אחרת. בשנת 1975, כאשר נשאל כיצד הוא רוצה שיזכרו אותו. סארטר ענה: "הייתי רוצה שאנשים יזכרו את 'הבחילה', ואת מחזותי 'בדלתיים סגורות' ו'השטן והאל הטוב', וכן את שתי יצירותיי הפילוסופיות, ובעיקר השנייה – 'ביקורת התבונה הדיאלקטית', ואת המאמר שלי על ז'אן ז'נה. אם יזכרו את יצירותיי אלה, זה יהיה הצלחה מרשימה, ואני לא מבקש יותר. כאדם, אם יזכרו את ז'אן-פול סארטר, אני רוצה שאנשים יזכרו את הסיטואציה ההיסטורית שבה חייתי... כיצד חייתי אותה, מבחינת השאיפות שניסיתי לאגור בתוך עצמי".

מצבו הפיזי של סארטר הדרדר, גם בשל הקצב המהיר של עבודתו על יצירותיו האחרונות, "הביקורת", וביוגרפיה אנליטית רחבת היקף של פלובר, ("האידיוט של המשפחה"), שאת העבודה על שניהם לא סיים, וגם בשל שימוש מופרז בתמריצים כימיים. הוא מת בשנת 1980 ממיימת ונקבר בבית הקברות מונפרנס בפריז. השתתפו בלווייתו כ-50,000 איש.

[עריכה] הגותו

הגותו טמונה עמוק בתוך הרציונליזם, אך לא זו של המאה השבע עשרה שאפיינה את כתבי דקארט ולייבניץ. יש בו סלידה עמוקה מהגזמה ("גאוניותו של פרוסט היא סך הכול עבודותיו, גאוניותו של ראסין הן סידרת הטרגדיות שכתב. חוץ מזה אין ולא כלום. למה לייחס לראסין את היכולת לכתוב טרגדיה נוספת בזמן שלא כתב אותה?" ז'אן-פול סארטר - האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם), צדקנות ומדטרמיניזם - גורל. סארטר, נבוך מ"היעלמו" של אלוהים ובניגוד לתנועות אחרות אשר אמרו אלוהים לא קיים אך חלק מחוקי המוסר הטמונים בתורה כוחם יפה גם כעת (לשאת את שם אלוהיך לשווא, פסלים ואלילים לעומת לא תגנוב, וכו'), סארטר מטיל ספק בכולם מאחר שאי קיומו של אלוהים הוא אולי בבחינת שאלה ללא תשובה, אך אם אלוהים לא קיים בוודאות לא קיימים חוקים אלוהיים ולכן אין טוב מוחלט. הוא מטיל ספק בכול אשר קיים חוץ משני דברים: האדם קיים, האדם הינו חופשי. הוא דוחק באדם להיות חופשי ולבחור את חייו לפי ראות עיניו וכמו כן להבין שתוצאות מעשיו הינם תוצאות מעשיו בלבד ולא של "יישות עליונה".

בין השאר היה סארטר אמור לשבת בבית דין אשר ישפוט את "האמריקאים" בפשעי מלחמה לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא גם שלל את תקפותם של משפטי נירנברג באומרו, בעקבות היטלר וגרינג, שההיסטוריה נכתבת על-ידי המנצחים והמנצחים צריכים להצדיק את ניצחונם ("אם הנאצים היו מנצחים על דוכן הנאשמים היו יושבים צ'רצ'יל וטרומן" - מתוך תיעוד טלוויזיוני: סארטר ובובואר). בנוסף שלל נחרצות את האנטישמיות. בעצרת למען יהודי ברית המועצות, שנערכה בשנת 1971, נשא נאום חריף כנגד האנטישמיות בברית המועצות.

בערוב ימיו שימש את סארטר מזכירו פייר ויקטור - בני לוי, שבעזרת הלימוד המשותף שלהם בכתבי הקלאסיקה ההגותית המערבית ובכתבי עמנואל לוינס, פילוסוף יהודי-צרפתי נחשב ובן זמנו של סארטר, הגיעו השניים למסקנות בדבר נס הישרדותם של היהודים כאירוע מטאפיזי מובהק. במסגרת הלימוד המשותף ביניהם את קורות ההיסטוריה, הם הגיעו למסקנה שישנו מקום נכבד לתקווה של עתיד טוב יותר לאנושות כולה, מה שמביא את שניהם לצדקת רעיון הגאולה היהודית. "סארטר", סיפר לוי בערוב ימיו, "התרשם והתלהב מאוד מהתוכן העצום שמצא ברעיון הגאולה היהודית, תובנה המביאה אותו, בין השאר, לשינוי נקודת המבט על עצם היהדות".

[עריכה] בין ספריו:

כתבים פילוסופיים:
- היש והאין (1943)
- האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם (1946)
- הרהורים על השאלה היהודית (1946)
- ביקורת התבונה הדיאלקטית (1960)
כתבים ספרותיים:
- הבחילה (1938)
- החומה (1939)
- הטרילוגיה "דרכי החירות" ("גיל התבונה", "אורכה" ו"מוות בלב") (1949-1945)
- אינטימיות (1954)
- המילים (1964): יצירה אוטוביוגרפית
מחזות:
- הזבובים (1943): מבוסס על הסיפור המיתולוגי אלקטרה.
- בדלתיים סגורות (1944)
- מתים ללא קבורה (1946): על לוחמי מחתרת ומשתפי פעולה.
- הזונה המכובדת (1946): על אפלית השחורים בארצות הברית.