הרנאן קורטס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרנאן קורטס (1485 – 2 בדצמבר 1547) (שהיה ידוע גם כהרנאנדו או פרנאנד קורטס בימי חייו וחתם על מכתביו פרנאן קורטס) היה הקונקיסטאדור שכבש את מקסיקו עבור ספרד.
תוכן עניינים |
[עריכה] חיים מוקדמים
קורטס נולד במדלים, במחוז אקסטרמדורה, בממלכת קסטיליה בספרד, בנו היחיד של מרטין קורטס וקטלינה פיסארו אלטאמירנו. דרך אמו, הוא היה בן דוד שני של פרנסיסקו פיסארו, שמאוחר יותר כבש את אימפריית האינקה, בפרו המודרנית (אין לבלבל בינו לבין פרנסיסקו פיסארו, שהצטרף לקורטס בכיבוש האצטקים).
קורטס למד בסלמנקה אך איכזב את הוריו בכך שחזר הביתה ב־1501 בגיל 17, במקום ללמוד משפטים כמו סבו. הייתה לו בחירה בין חיפוש כבוד ופרסום במלחמה באיטליה, או בלנסות את מזלו בקולוניות הספרדיות בעולם החדש.
[עריכה] הגעה לעולם החדש
בשל מספר בעיות, קורטס לא הגיע לעולם החדש עד ל־1506. הוא לקח חלק בכיבוש היספניולה וקובה, וקיבל אחוזה גדולה ומספר עבדים אינדיאנים כתמורה על פעלו. זו הייתה ה"אנקומיאנדה" שפעלה טוב כל כך בכיבוש האיים הקאנאריים (והשמידה לחלוטין את הגזע המקומי, הגואנשים), אך תהיה נוראית בעולם החדש. הברוטליות של המסע הקובאני וההשמדה של האוכלוסייה האינדיאנית ממחלות, עבודת פרך ויאוש תשפיע מאוחר יותר על היחס הזהיר יותר של קורטס כלפי המקסיקנים, כקפטן-ג'נרל של ספרד החדשה, כשהוא מאפשר את השרידה של אינדיאנים טהורים רבים, שבטים אידיאנים, ושפות אינדיאנות במקסיקו של היום.
מסעות ליוקטאן על ידי פרנסיסקו הרננדס דה קורדובה ב־1517 וחואן דה גריחלבה ב־1518 חזרו לקובה עם כמויות קטנות של זהב, ואגדות על ארץ רחוקה יותר שבה הזהב אמור להיות שכיח. קורטס מכר או משכן את כל אדמותיו בכדי לקנות ספינות ואמצעים, ואירגן עם מושל קובה, דיאגו ולסקס דה קואייר, עוד קרוב רחוק, להוביל מסע, רשמית בכדי לחקור ולסחור עם הארצות החדשות למערב. נאסר עליו ליישב את הארץ, אך כשהוא מתבסס על הידע שהספיק לרכוש במשפטים ועל כוחות השכנוע המפורסמים שלו, הוא גרם למושל להכניס פיסקה לגבי אמצעי חרום שניתן יהיה להשתמש בהם ללא הסמכה נוספת, "עבור האינטרסים של הארץ". בדקה האחרונה, המושל שינה את דעתו, כשהוא חש כי קורטס שאפתני מדי.
[עריכה] תחילת המסע
ב־1519 קורטס ברח מקובה עם 11 ספינות, 500 איש, ו־15 סוסים. לאחר עצירות קצרות ביוקוטאן, שם היה רק מעט זהב, אך חשוב מכך – שני מתרגמים, שאחת מהם נהייתה אח"כ לאגדה כנסיכה שנמכרה לעבדות אצל המאיה, והשני ספרדי שלמד את דיאלקט המאיה בשבע שנות עבדות, קורטס הנחית את אנשיו במקום שהוא קרא לו ורקרוז ("הצלב האמיתי") ב4 במרץ. בכך שייסד עיר, הוא יכול "בחוסר רצון" לתבוע את האדמה עבור המלך קרלוס מספרד בהצבעה כללית של שליטי העיר אותם הוא מינה, חבריו.
הטוטונק (ראש השבט) המקומי בקמפואלה קידם את פניו במתנות של אוכל, נוצות, זהב ונשים, שתמיד היה צריך להטביל אותן לפני שהחיילים הספרדים יכלו לתת להם "להכין עבורם את ארוחת הערב". הוא למד כי הארץ נשלטת בידי לורד גדול, בעיר טנוצ'טיטלאן. לאחר זמן קצר, שגרירים מהקיסר האצטקי מונטזומה השני הגיעו עם מתנות נוספות, כנראה כשהם מנסים לגרום לקורטס שלא להתקרב על ידי מתנות זהב. אך למתנות אלה היו את האפקט ההפוך, כמובן. קורטס למד כי המקומיים חשבו כי הוא קצלאלקואטל, או שליח ממנו, אל אגדי שהייתה נבואה כי הוא יחזור יום אחד לתבוע את עירו בשנה מסוימת בלוח האצטקי שמגיעה פעם ב52 שנה, שבמקרה הייתה השנה הזו. כשהוא נעזר במתרגמת שלו, לה מלינש, הוא ניצל את המיתוס הזה, והדביק את מונטזומה במה שהסופר אוקטביו פאס כינה "ורטיגו קדוש".
בעוד שחלק מהמסע רצה להשיג במהירות כמה זהב שהם יוכלו על ידי מסחר או גניבה, ואז לחזור לקובה, קורטס ראה את התוצאות של הסוג הזה של ביזה והיה לו תוכניות לבנות אימפריה פעילה משלו. הוא הורה לקרקע את כל ספינותיו (לא לשרוף אותם, כפי שאומרת האגדה), חוץ מספינה קטנה אחת שאיתה יכל לתקשר עם ספרד. כך הוא בודד את אנשיו במקסיקו ומנע כל נאמנות למושל של קובה. קורטס אז הוביל את אנשיו לפנים הארץ, לכיוונה של טנוצ'יטיטלאן האגדית.
קורטס הגיע לטלקסקאלה, מדינה עצמאית קטנה בתוך תחום השפעתה של האימפריה. הטלקסקלטקה התקיפו את אנשיו, אך הקשתות, החרבות, גרזני הקרב, הסוסים, הכלבים והרובים הספרדים ניצחו את הקרב במהירות. קורטס אמר כי אם אנשי טלקסקאלה יקבלו עליהם את הנצרות, ויהיו בעלי בריתו וואסלים של אדונו, הוא יסלח להם על חוסר הכבוד שלהם ויסיר מהם את עול שליטם, הקיסר מונטזומה. אם לא כן, קורטס איים להרוג את כל העם שלהם. הם הסכימו, וקורטס המשיך את הצעדה שלו עם כ־2000 לוחמים טלקסקלטקים ועם מספר סבלים גדול יותר. הוא גם קנה שריון כותנה, כשהוא רואה שהוא הרבה יותר אפקטיבי כנגד החצים של האינדיאנים מאשר השריון הספרדי. אדונו של קורטס היה קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שאליו הוא שלח מכתבים כשהוא עוקף את ולסקס, ושהוא עצמו ניסה לטעון לבעלות כשהוא עוקף את דיאגו קולון, בנו של כריסטופר קולומבוס ולכן האדמירל של "ים האוקיינוס" כולו.
כשקורטס הגיע לצ'ולולה, העיר השנייה בגודלה באימפריה, לה מלינש העבירה אליו שמועה שהמקומיים תכננו לרצוח את הספרדים בשנתם. אך מכיוון שהוא לא ידע האם השמועה נכונה אם לאו, קורטס הודיע על התקפה מקדימה על מנת ללמד לקח: הספרדים שבו והרגו את האצילים המקומיים, שרפו את העיר והרגו בין 15,000 ל30,000 מהיושבים בה. קורטס אז שלח הודעה למונטזומה שהאצילים של צ'ולולה התייחסו אליו בחוסר כבוד וכי הוא היה חייב להענישם, אך אם מונטזומה עצמו יתייחס אליו בכבוד ובמתנות זהב, האטצקים אינם צריכים לפחד ממנו. טרור היה אחד מהמכשירים החזקים שלו, אך נראה שניתן לייחס הרבה מהגאונות הצבאית שלו ללה מלינש, שהיו לה את סיבותיה שלה לנקמה.
כשהספרדים הגיעו לעיר האי טנוצ'יטיטלן בפעם הראשונה, ממעגל הרי הגעש שסביב עמק מקסיקו, הם שאלו אחד את השני האם הם חולמים. ללא ספק, זו הייתה העיר המדהימה ביותר בעולם. כיצד האל יכל להרשות לכופרים תפארת שכזו? המסע הגיע לבירה האטצקית ב־8 בנובמבר 1519. מונטזומה קיבל את פניו של קורטס על ה"דרך הגדולה" אל ה"ונציה של המערב", כנראה העיר הגדולה ביותר בעולם באותו הזמן. אנשים רבים רואים את הרגע הזה – כששתי תרבויות גבוהות נפגשות לאחר 40,000 שנות בידוד – כגילוי האמיתי של העולם החדש.
[עריכה] יחסים עם הקיסרים האצטקים האחרונים
מונטזומה הכין את ארמונו של אביו אקסיאקטל לארח את הספרדים ואת בני בריתם האינדיאנים. קורטס ביקש מתנות נוספות של זהב, כואסאל של קרל החמישי. הוא גם תבע כי שני פסלים גדולים יוסרו מפירמידת המקדש המרכזי בעיר, שדם קרבנות האדם יוסר, וכי מבנים המוקדשים למרים, אם ישו ולסיינט כריסטופר יוצבו במקומם. כל דרישותיו בוצעו. אז קורטס שבה את מונטזומה בארמונו שלו, כתעודת ביטחון נגד מרד אצטקי, ודרש סכום עצום של זהב כדמי כופר, שסופק לו.
לאחר כמה שבועות בעיר, כשמנהיגם בשבי והם צריכים להאכיל את הספרדים וגם את אלפי בעלי בריתם, הוחל להרגיש קושי מסוים בעיר. בזמן הגרוע ביותר, חדשות מהחוף הגיעו - מספר גדול בהרבה של ספרדים נשלחו על ידי ולסקס לעצור את קורטז על חתירה תחת פיקודו. הוא עזב את טנוצ'יטיטלן בידיו של סגנו הנאמן פדרו דה אלבראדו, צעד לחוף וניצח את הקובנים בראשות פנפילו דה נרבאז. כשקורטז סיפר לחיילים המובסים על עיר הזהב, טנוצ'יטיטלן, הם הסכימו להצטרף אליו.
החל מסע מפרך בחזרה, מעל לסיירה מדרה אוריינטל. כשקורטז נשאל, שנים לאחר מכן, מה צורתה של הארץ החדשה, הוא קימט חתיכת קלף, פרש אותה ואמר: "ככה".
אך כשקורטז חזר לארמון, הוא מצא כי אלבראדו ואנשיו טבחו באצולה האצטקית וכי השורדים בחרו מנהיג חדש, קויטלאהואק. קויטלאהואק ציווה על חייליו לצור על הארמון שהספרדים ומונטזומה ישבו בו. קורטס אז הורה למונטזומה לדבר עם אנשיו ממרפסת הארמון ולשכנע את אנשיו לתת לספרדים לחזור לחוף בשלום. אך אנשיו לא הקשיבו לו, וזרקו עליו אבנים שפצעו אותו קשות, והוא מת כמה ימים לאחר מכן.
בליל ה־1 ביולי, 1520, קורטס ניסה לברוח על ידי השקטת פרסות הסוסים והבאת קרשים לעבור בהם את הבורות שנחפרו בדרכים על מנת למנוע ממנו לעבור, אך אשה ראתה אותם וקראה לאטצקים. הלחימה הייתה קשה, והרבה מהספרדים הוכבדו בכמויות גדולות של זהב. קורטס שרד רק מפני שהאצטקים רצו שיישאר חי כדי להקריב אותו לאל המלחמה שלהם, שכן הוא נחשב בעיניהם כלוחם גדול. כ־400 ספרדים ו־2,000 בעלי ברית אינדיאנים נהרגו, אך קורטס, אלבראדו והמוכשרים יותר מבין החיילים הצליחו לברוח. מבין הנשים שרדו לה מלינש, עשר קונקיסטדורים, המאהבת של אלבראדו ושתיים מבנותיו של מונטזומה שהיו חלק מן ההרמון של קורטס (שלישית מתה, וכנראה הותירה אחריה בת מקורטס, "מריה", שהוזכרה בצוואתו). הניצחון האצטקי הגדול (אצל הספרדים) ייזכר כ"ליל הצער".
קורטס החליט לצור על העיר, על ידי הסבת כל הערים שסביבות טנוצ'טיטלן לצידו. מהחוף, סבלים אינדיאנים הביאו את כל המצרכים והכלים שעדיין נותרו באניות, בזמן שקורטס ניסה לזכות בנאמנותם של הערים, שהאצטקים המקסיקאים שלטו בהם יותר ממאה שנה, כשהן דורשים מהם מיסים כבדים וקרבנות אדם. אך עדיין שלב זה של המסע היה קשה, שכן לא היה הרבה מה לאכול, ובעלי בריתו האינדיאנים הרגו את אויביהם למאכל. הספרדים עזרו להם בהרג, אף שלא אכלו בעצמם; הם הסתפקו באונס נשיהם.
המצור על טנוצ'טיטלן החל בזמן שמגפת אבעבועות שחורות תקפה את העיר. גם בעלי בריתו האינדיאנים של קורטס סבלו, כשמוערך כי כ40% מהם מתו, אך האפקט על המורל בטנוצ'יטיטלן, כאשר הם החלו גם לרעוב, היה עצום. למרות זאת הם עדיין המשיכו להלחם הרבה אחרי שעיר אירופית ממוצעת הייתה ממשיכה. קורטס רצה שלא להרוס את העיר היפהפיה, אך מכיון שהתקיפו אותם מהגגות הם היו חייבים להרוס את הבתים.
לבסוף, כמעט כל העיר נהרסה ובין 120,000 ל־240,000 אטצקים נהרגו. הקיסר האצטקי האחרון, קואהטמוק, נכנע לקורטס ב־13 באוגוסט 1521.
ידוע, כי קורטס שרף את רגליו של קואהטמוק בכדי למצוא את הזהב שאבד ב"ליל העצב", אך מעדויות במשפטים מאוחרים שלו, מחבריו ואויביו גם יחד (על רצח אשתו החוקית, בין השאר), משמע כי הוא הצטער על פשע זה ונראה כי הוא השתגע במקצת לאחר מכן. הוא החל במסע מסוכן וחסר הגיון דרך גואטמלה להונדורס על מנת להעניש ספרדי שבגד בו, ועם עזיבתו כל צל של סמכות אישית עזב את מקסיקו. הוא נעשה גם לפראנואיד, כשהוא תולה את קואהטמוק כנגד ההתנגדות של אנשיו. אולי הוא כבר לא יכול היה לראות אותו צולע על רגליו הפצועות.
[עריכה] חיים מאוחרים
כשקורטס שב מהונדורס, כשהוא בקושי חי, הוא נתקבל בשמחה על ידי האוכלוסייה המקומית המיואשת וחסרת החוק. הוא שירת לזמן מה כמושל הראשי של "ספרד החדשה של ים האוקיינוס" (כפי שחואן דה גריחלבה קרא למקסיקו לפני שקורטס ראה אותה אי פעם), והביא ליציבות ולזכויות אזרחיות מפתיעות לארץ זו. אך הביורוקרטיה הקסטיליאנית החלה להגיע, והרסה את כל שבנה. הוא עזב עם בנו הבכור והאהוב, בנה של לה מלינש, מרטין קורטס, ונסע לסין, ובסופו של דבר חזר לאירופה ונלחם באיטליה יחד עם אותו הבן. קורטס מת בקסטיליה דה לה קואסטה, במחוז סביליה, ב־1547. כמו קולומבוס, הוא מת כאדם עשיר אך מריר; הוא לא נעשה לקיסר הגדול של האימפריה המערבית של קרל החמישי.
בצוואה שלו, הוא הותיר כסף רב לילדיו האינדיאנים והלבנים, וכן לכל אימותיהם. במקסיקו של היום הוא שמו נחשב כמקולל, ורק פסל אחד קיים לזכרו; אך יש לו כחצי מליון צאצאים, ואחד מהסיפורים המפליאים ביותר בהיסטוריה.
