פילוסופיה של הדת
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תאולוגיה היא צירוף של 2 מילים ביוונית: Θεος = אל; Λογος = דיבור (במובן הרחב). כלומר דיבור אודות האלוהים.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה של המושג
המושג "תאולוגיה" משמש בספרות היוונית הקלאסית, כשמשמעו "דיון על האל או על הקוסמולוגיה". אריסטו חילק את הפילוסופיה התאורטית למתמטיקה, פיזיקה ותאולוגיה, כשהאחרון מקביל בערך למטאפיזיקה, בה אריסטו כלל דיון בטבעו של האלהות.
כשהוא שואב ממקורות יווניים, המחבר הלטיני וארו הבחין בין שלושה סוגים של דיון כזה: מיתי (המתייחס למיתוסים של האלים היווניים), רציונלי (ניתוח פילוסופי של האלים והקוסמולוגיה) ואזרחי (המתייחס לטקסים ולחובות של הדת הציבורית).
המושג אומץ על ידי מחברים נוצריים. הוא מופיע שוב בכמה כתבי יד של הברית החדשה, בכותרת של ספר ההתגלות בברית החדשה: "ההתגלות של ג'ון "התאולוג"". אך שם כנראה מדובר בשימוש שונה מעט בשורש "לוגוס", כשהכוונה אינה "דיון רציונלי" אלא "מלה" או "מסר": הכוונה היא כנראה שמחבר ההתגלות מוסר לנו את המסר האלהי, ולא שהוא היה תאולוג במובן המודרני של המילה.
מחברים נוצריים אחרים השתמשו במושג במשמעויות שונות:
- כמה מחברים לטיניים, כמו טרטוליאן ואוגוסטינוס השתמשו בהבדלה המשולשת של וארו, שהובאה לעיל.
- אצל אבות כנסייה יווניים מסוימים, "תאולוגיה" התייחסה באופן צר לדיון על הטבע והמאפיינים של האל.
- אצל אבות אחרים, "תאולוגיה" יכלה הייתה להתייחס באופן צר עוד יותר, לדיון על טבעו האלוהי של ישו (במובן זה גרוגרי נאזיאנזוס כונה "התאולוג": הוא היה תומך נלהב באלהותו של ישו).
- במקורות יווניים ולטיניים, "תאולוגיה" (במובן של "תאור או סיפור של דרכי האל") יכלה להתייחס פשוט לביבליה.
- במקורות לטיניים סכולסטיים, המושג התייחס למחקר הרציונלי של הדוקטרינות של הדת הנוצרית, או (ליתר דיוק) הדיספלינה האקדמית שחקרה את התובנות והמשמעויות של השפה והטענות של הביבליה ושל המסורת התאולוגית (המסורת הזו סוכמה ב"משפטים" של פטר לומברד, ספר של מובאות מאבות הכנסייה).
במובן אחרון זה משתמשים לרוב כיום (אם כי המובן השני גם הוא משמש בחלק מההקשרים האקדמיים והכנסייתים), ואם כי המושג "תאולוגיה" יכול להתייחס לכל דיון ביחס לאל או לאלים, או בעצם דיון על כל נושא דתי, הוא בדרך כלל משמש לציון המחקר האקדמי (באוניברסיטאות, סמינרים דתיים, או במקומות אחרים) של הדוקטרינות של דת כלשהי, או של היחסים והניגודים בין דתות שונות, אם כי תחום אחרון זה בדרך כלל קרוי "מחקר השוואתי של הדתות".
[עריכה] תאולוגיה ודתות שאינן נצרות
בחוגים תאולוגיים אקדמאיים, יש דיון מסוים סביב השאלה, האם "תאולוגיה" היא פעילות שמיוחדת לדת הנוצרית, או שגם דתות אחרות עוסקות בה. יש שאומרים כי המושג מתאים דווקא לדתות שמאורגנות סביב מערכת אמונות מורכבת – דת שמיוסדת על דוקטרינות מסוימות, שמזמינות חקירה ובדיקה, בייחוד אמונות או דוקטרינות שקשורות לאלוהים ("תאוס"), ולפיכך הוא מתאים פחות להקשרים דתיים שמאורגנים או מובנים בצורות אחרות. כך, לדוגמה, יש קורסים אקדמאיים על בודהיזם, שעוסקים בחקירה רציונלית של ההבנה הבודהיסטית של העולם, שמעדיפים את הכינוי "פילוסופיה בודהיסטית" על פני המושג "תאולוגיה בודהיסטית". אחרים טוענים כי באיסלאם, הדיון התאולוגי המקביל לזה הנוצרי הוא (לפחות בתקופה המודרנית) פעילות מינורית, וכי אנלוגיה איסלאמית מתאימה יותר לדיון התאולוגי הנוצרי היא החקירה והפיתוח של החוק האיסלאמי – השעריה.
[עריכה] תאולוגיה והפילוסופיה של הדת
התאולוגיה בדרך כלל מניחה את האמיתות של לפחות חלק מהאמונות בדתיות, ולפיכך היא שונה מהפילוסופיה של הדת, שאינה מניחה את אמיתותם של אמונות דתיות כלשהן.
בעקבות כתביו של התאולוג האמריקאי האנס פריי, נוכל לתאר את היחס בין התאולוגיה לפילוסופיה של הדת באופן הבא. בקצה אחד של הקשת נמצא דיונים על תופעות וטענות דתיות, כאשר הדיון הוא כולו במושגים של דיספלינה חילונית כלשהי (כגון פסיכולוגיה או אנתרופולוגיה חברתית), ללא התייחסות לדעותיהם של מאמיני אותה הדת לגבי התופעות והטענות האלה (לבד מאשר הדעות הן סימפטומים של שהחוקר מנסה להסביר). בקצה השני של הקשת ישנם דיונים של התופעות והטענות האלה, שמשתמשים אך ורק במושגים של המאמינים הדתיים עצמם, כשהם חוקרים את המבנה הפנימי של ראיית עולם דתית כלשהי. בין שני הקיצוניות האלה ישנו גיוון גדול של מחקר תאולוגי, שמחפשים התאמה בין שני סוגי התאור האלה – ודבר זה נכון לגבי הגישות התאולוגיות השמרניות כמו גם לגבי הגישה הליברלית. (לדוגמה, תאולוג שמרן עשוי להקביל בין טענות שנמצאות בכתבי הקודש של הדת לגבי אירועים היסטוריים, לבין תיאור של העבר כפי שהוא עולה מהמחקר ההיסטורי, כשהוא טוען שיש התאמה בין שני התיאורים ואולי שיש אף קשר חזק יותר. תאולוג ליברל עשוי להיות מעוניין יותר בחקר ההתאמה בין הטענות האתיות של הדת לבין הרעיונות של פילוסופיה חילונית כלשהי, כגון האקזיסטנציאליזם). אך יש הבדלים בין סוגי הדיונים האלה, כאשר יש שמעניקים את העדיפות לדיון החילוני או לתיאור הדתי הפנימי: איזה דיון הוא שקובע את סדר היום, איזה הוא שמחליט בסופו של דבר, וכן הלאה. במושג "תאולוגיה" ניתן להשתמש על מנת לציין כל אחד מהדיונים האלה, וכן את הקיצון שמגביל עצמו לתיאור דתי עצמי; המושג "פילוסופיה של הדת" מתאים לקיצוניות השניה, ולדיונים רבים שנמצאים באמצע; אך מסתבר כי הוא יוגבל להתאמות שמעניקות עדיפות לדיון החילוני.
במידה שבה התאולוגיה סומכת על המושגים של מאמיני הדת עצמה, מסתבר כי היא תחקר בידי אלה שיש להם מחוייבות כלשהי למושגים הללו: כלומר, או בידי מאמינים של הדת, או בידי אוהדים של הדת הזו. אמנם, אין צורך להיות מאמין בכדי להיות תאולוג: יש שלומדים תאולוגיה פשוט בכדי להבין טוב יותר את מבנה הדת ואת המשמעויות שלה, או כסוג של ניסוי חשיבה – אם כי ככל שמתרחקים מהקצה של הפילוסופה של הדת לכיוון התאולוגיה, המאמינים נעשים יותר ויותר שכיחים.
[עריכה] תאולוגיה וטרנספורמציה
בנצרות המזרחית, יש דגש גדול יותר על תפילה מאשר על חשיבה אינטלקטואלית ולימוד כדרך להבין ולהתקרב לאל, ולפיכך כ"תאולוגיה" הנכונה. אבות כנסייה מוקדמים רבים תיארו את התאולוג כאדם ה"מתפלל באמת".
באופן דומה, נוצרים אחרים, וכן מאמינים בדתות אחרות, מאמינים כי לימוד על האל ללא כל יחס או רצון ליחס עם האל הוא דבר כמעט חסר משמעות, והם מאמינים כי רק ביחס כזה אפשר להפגש עם האל באופן מספיק על מנת לאפשר בחינה והבנה של הטענות על האל. אך אחרים טוענים כי אפשר לעסוק בנושאים שקשורים לאל כניסוי היסטורי, אנתרפולוגי, או סוציולוגי, ויחד עם זאת לא לרצות להיות קשור באופן אישי לאל כפי שהוא מוצג בדת.
אך באופן כללי יותר, תאולוגים רבים מסכימים כי מכיוון שהנושאים שהתאולוגיה עוסקת בהם קשורים לאמונות ולהתחייבויות העמוקות ביותר של האדם, בלתי אפשרי ללמוד תאולוגיה באופן מנותק לחלוטין: המחקר התאולוגי מערב את העצמיות באופן שגורם לאובייקטיביות להיות קשה. המחקר התאולוגי (אם יעשה ברצינות ועם ראש פתוח), טוענים אותם תאולוגים, יביא פעמים רבות לשינוי אישי כלשהו – אם כי השינוי הזה יכול להיות שונה מאוד מאדם לאדם.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- קג'טי נגהי, תאולוגיה בימי הביניים
